פריחת מוחות 8 – טל אדלר, וינה

גיל: 40
מצב משפחתי: רווק (חי עם החברה)
גדל והתחנך ב: ירושלים
השכלה: בית הספר לצילום במוסררה, בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע”ש סם שפיגל, תכנית לימודי ההמשך בבצלאל, ותואר שני באקדמיה לאמנות בוינה.

טל אדלר

גלריה:
עד עכשיו הצגתי בעיקר בחללי אמנות ציבוריים ולא פרטיים ובקונטקסטים של אמנות חברתית ופוליטית. לא הייתי קשור לשוק האמנות המסחרי כלל, כנראה בגלל אופי הפרויקטים שלי, כלומר הביקורתיות הישירה שלי והזליגה בין הפוליטיקות (זו הלאומית וזו של שוק האמנות). למרות זאת, מכרתי לא מזמן מספר עבודות למוזיאון באוסטריה. מכיוון שאני מתכוון להמשיך ולייצר פרויקטים, אני כרגע כן פתוח יותר ומעוניין בשיתוף פעולה עם גלריות, וכנראה שזה גם יקרה בקרוב, לפחות בוינה.

תחומי עיסוק/עניין:
אני עובד בשני ערוצים: כאמן אני ממשיך לייצר פרויקטים, עם שותפים ולבד. כאוצר אני יוזם, מארגן ומפיק אירועי תרבות שונים עם שותפים מוינה ומישראל. בארבע השנים האחרונות אני מארגן, יחד עם שותפי הוינאים, תכנית חילופי תרבות אוסטריה-ישראל. במסגרת זו הזמנו ואירחנו די הרבה אמנים, חוקרים ואנשי-רוח אוסטרים שהציגו, הופיעו, הקרינו והרצו במקומות שונים בישראל. אצרנו תערוכה קבוצתית עם אמנים מישראל במוזיאון אסל בוינה, אצרנו והפקנו שני פסטיבלים: קולנוע ישראלי בוינה וקולנוע אוסטרי בסינמטקים ת”א, ירושלים וחיפה. כרגע אנחנו עובדים על מיסוד התכנית והרחבתה לעיסוק במחקר, כמו גם יצירת בסיס-ידע ונסיון בנוגע לקשר הטעון והקומפלקס ההיסטורי בין שני המקומות.

ספר על האמנות שלך:
כאמן אני עובד בעיקר בשילוב עם מחקר, על נושאים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים. לכן הפרויקטים בדרך כלל ארוכי טווח. כרגע אני עובד על חמישה פרויקטים במקביל. באחד הפרויקטים אני עוסק בפוליטיקות של הסטוריה וזכרון באוסטריה – נושא בעייתי במיוחד בכל הקשור לעבר הנאצי כאן. פרויקט שני עוסק במורשת של כוח, חילופי מרכזי כוח, פחד משינוי ותפיסות של שקיעת תרבות, והקשר של כל זה לימין פוליטי כאן באירופה ובעיקר באוסטריה. פרויקט נוסף נעשה בשיתוף עם אוסמה זעתר. ביחד הקמנו כאן את השגרירות הראשונה בעולם של מדינהאחת (מה שרוב הקוראים מכירים כישראל ו/או פלסטין). מכיוון שאנו כרגע השגרירות היחידה בעולם, אנו גם מספקים שירותים דיפלומטיים בכל העולם.

אז המדיה היא המסר? ומה בין זה לבין האסתטיקה של האמנות שלך?
המדיה היא הכלי, לא המסר, אבל ברור מאליו שהכלי גם מכתיב את האסתטיקה, דרך הדיבור, צורת העשייה והאפקט המתקבל. האתגר שלי הוא לייצר עבודות אמנות עם מספר שכבות תוכן והתייחסות, ברמה האסתטית, תכנית ופוליטית. בעיני כך גם אמורה העבודה להיבחן בסופו של דבר. אם העבודה לא תכיל גם איכויות אמנותיות / אסתטיות, לא אוכל להציג (ולהפיץ) אותה, לא יהיו לעבודה חיי המשך משמעותיים ולכן הפעולה הפוליטית-חברתית שלה תיפגע או לא תתקיים. אם ברצוני לייצר עבודה פוליטית טובה ומשמעותית, אני חייב לייצר גם “איכות אמנותית” גבוהה.

כרזת פרסומת למדינהאחת

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
תמיד קל לי יותר לחשוב על עבודות אמנות ספציפיות ולא על אמנים באופן כללי. בכל זאת, אני שמח לגלות שהאמנים שאני מעריך ביותר הם גם החברים והשותפים שלי. מרטין קרן, למשל, שעובד באופן עקבי כבר הרבה שנים, ומייצר פעולות בחלל הציבורי שנעות על הגבול שבין אמנות לאקטיביזם חברתי ופוליטי. אליזבת סמסונוב, שהיא גם פילוסופית ומרצה מדהימה וגם מייצרת אמנות, בעיקר פסלי עץ ענקיים שאני אוהב מאוד. אהבתי מאוד את העבודה האחרונה של יוחאי אברהמי – עוזי – אותה הציג במרכז לאמנות עכשווית בקלישר. אני מעריך מאוד את העבודה של רונן אידלמן ביזמות ויצרנות תרבות הקשורה לפוליטי ולמקומי, הן בהתערבויות בחלל והן כעורך וכותב. אני מעריך מאוד את העבודה של איתן שוקר כאמן וכיו”ר איגוד האמנים הישראלי, שבמשך יותר מעשור עוסק בפוליטיקות של עולם האמנות בארץ ובמהלכים לשיפור מעמד האמנים.

למה וינה?
וינה זה כמעט בטעות וגם לא ברור לי שאני נשאר כאן לתמיד. זה פשוט קרה בגלל קשרים, פרויקטים ותערוכות, והלך והתעבה עד כדי כך שהיה קשה לחשוב על לעבור למקום אחר ולהתחיל הכל מחדש. אני לא מת על וינה או על אוסטריה במיוחד, מבחינה פוליטית זהו מקום בעייתי מאוד אבל זה גם מאתגר מאוד, בעיקר כאמן פוליטי, ומבחינה חברתית ואישית די טוב לי כאן כרגע.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בוינה?
עד שעברתי לוינה היהדות בשבילי היתה קיימת בהקשר הדתי בעיקר, וכפנתאיסט טבעי וחילוני הייתי רחוק מאוד מכל דבר הקשור לדת. היחס שלי לדתות המונותיאסטיות הכוחניות נשאר זהה גם כאן, אבל בגלל העיסוק שלי בהיסטוריה האוסטרית והאירופאית בהקשרים של גזענות, אנטישמיות ופוליטיקות של כוח, אני חושב הרבה על המורשת המשפחתית/תרבותית שלי – יהדות מזרח-אירופה טיפוסית עד לפני דור אחד בלבד. אני כן רואה את עצמי כישראלי, זה דבר נתון בין אם אני אוהב את זה או לא. גדלתי והתחנכתי בישראל, שירתתי בצבא וחייתי את רוב חיי שם, והדרכון שלי עדיין ישראלי לצערי. גם עם הישראליות יש לי עניין ועיסוק מורחב במיוחד בגלל היחס המורכב-אובססיבי-פתולוגי שיש כאן לישראל וליהדות. זה מאוד מעניין ומסובך, ולכן גם מאתגר לחקור ולייצר בהקשר הזה.

אתה מתגעגע לישראל?
לא ממש.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
גם לא ממש.

האם לדעתך כדי להצליח בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
אני בהחלט מבין את השאלה ואת הרלוונטיות והחשיבות שלה עבור מישהי שחוקרת את הסוציולוגיה של האמנות. עבורי באופן אישי זה פחות חשוב מפני שאני כאן לא בשביל להצליח בארץ, אלא יותר מפני שאני לא רוצה כל כך להיות בישראל.

האם אתה מרגיש שהלימודים והחיים בוינה תרמו משמעותית להתפתחותך המקצועית?

החיים כאן תרמו להתפתחות המקצועית והאישית שלי, כן, אבל לא יותר ממה שהתפתחתי כשעבדתי ויצרתי בישראל. פשוט בשלב מסויים, לפני כשלוש-ארבע שנים, הבנתי שאני לא מסוגל יותר להישאר וליצור בארץ. ובאמת, בכל פעם שאני נמצא בארץ (בתכיפות גבוהה ולתקופות לא-קצרות, בגלל משפחה בעיקר), אני מפסיק ליצור באופן כמעט מוחלט. אני אפילו לא מסוגל לחשוב באופן יצירתי. כשאני חוזר לוינה (או לכל מקום אחר) היצירתיות והיצרנות חוזרות מייד.

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
אני עוסק כרגע ביחסים בין בני-אדם לחיות. התערוכה הבאה שלי, תערוכת יחיד בסלובניה, היא תערוכה ראשונה בסדרה של תערוכות שקשורות במחקר זה. בעיקר מעניינת אותי ההדדיות בין יחסי-הכוח בין בני-אדם לחיות, לאותם יחסים בין בני-אדם. התערוכה תעסוק בדרכונים של חיות בית, בנושאים של גבולות, הכלה והדרה באירופה, ובאנתרופומורפיזם פוליטי. בתערוכה יוצגו פורטרטים של חיות-בית בעלות דרכון אירופאי (כן, זה קיים…). בחלל הגלריה חיות (צעצוע) ידברו לקהל ויעניקו את ההקשר החברתי-היסטורי. לדוגמא, הן יספרו על גבולות ומדיניות הגירה באירופה, יצטטו מהחקיקה הנרחבת להגנת בעלי-חיים ברייך השלישי וישירו שיר אנטישמי מתוך ספר ילדים מאותה תקופה, המתאר תכונות “שליליות” של בעלי-חיים כתכונות של יהודים.