מחשבות בעקבות צבע טרי ולקראת יום ירושלים
לפני כמה ימים התקשרה אליי עיתונאית מעיתון חשוב מאוד וראיינה אותי על סצנת האמנות בירושלים, לקראת יום ירושלים (תמיד בא לי לכתוב ירושליים, אקסטרה נוכחות אלוהית?). באותו היום (אולי יום אחר כך, אבל זה מסתדר טוב), נסעתי לתל-אביב-יפו כדי לתלות את תערוכת אגריפס 12 ביריד צבע טרי. אני נמנית עם מקימי הגלריה, ולכן הוזמנתי להשתתף בתערוכה אף שמסיבות אישיות בשנה האחרונה איני חברה פעילה בה.
ככל הידוע לי אגריפס 12 היתה הגלריה היחידה הלא-תל-אביב-יפואית ביריד. לא אשדוד, לא בת-ים, לא באר שבע, לא טבריה רחמנא ליצלן. עלה התאנה למדינת תל-אביב הוא שיתופה של הגלריה השיתופית, הנחמדה והנוחה ביריד החשוב מאוד הזה.
חשובה ויפה נחמדה ונוחה גם התייצבתי בערב הפתיחה, ארוזה בצבעי פינגווין שלא כמנהגי ומוכנה להזמנות צלמי מדור “מה לבשו המוזמנים”, והתחלתי לארח,
ולארח,
ולארח,
ולחייך.
הקיר האדום של אגריפס 12 ביריד צבע טרי 3, צילום: שמעון לב
כאבו לי הלחיים קצת והבנתי שלהיות שם זה חשוב. מאוד. והפעם ברצינות. מבין כל השיחות שניהלתי עם אנשים במשך כל ימי היריד בלטה עובדה אחת: כולם היו ירושלמים, לפני חודשיים, פעם, נולדו שם, למדו שם, אוהבים מאוד את העיר אבל לא מגיעים אליה, ואין חומוס כמו בירושלים ונכון שרחוב אגריפס הוא ליד גן העצמאות?
ומי שלא – לא נכנס (כמעט)
.
הקיבולת האישית שלי לאמנות היא תערוכה אחת (בהיקף גלריה אחת) ביום, יותר מזה גדול עליי גם אם אני צופה מנוסה שיודעת לדלג, כך שהבנתי לליבם של אנשים שהגיעו אל מתחם הגלריות במבט זגוגי ועייף וקצת עצוב. פניהם אפורות למרות הזוהר. הילדים מיד אמרו שמשעמם להם שם. הם היו מוצפים וזו הייתה דרכם לנסח את המצוקה שלהם, ובוודאי קיבלו אחר כך איזו עוגיה או ארטיק וסתמו את הפה.
לעיתונאית מהעיתון החשוב סיפרתי על אגריפס 12, על הקמתה במתחם השוק כסוג של הצהרה כי “בתוך עמי אני יושב”, על האידיאולוגיה הנקיה של אמנים למען היצירה ולמען ירושלים. היה באזז סביב הגלריה, הרגשנו שכולם יודעים מי אנחנו, וכשהגענו לתל-אביב-יפו הבנו שלא. הבנו שאנחנו שגרירים של עיר שלמה שאחוז החילונים בה מלחיץ, שאנחנו גם מייצגים עיר שלמה וארץ שלמה שאינה בתל-אביב.
התצוגה של אגריפס 12 היתה שונה. אמני הגלריה קבעו שהתערוכה תאצר סביב הנושא “אדום”. אמנים שונים עבדו על יצירות ובזמן התליה בנינו קומפוזיציה על גבי קיר שלם שנושאו “אדום”. באדום קראנו בקול: אנחנו פועלים ביחד. בין התמונות על הקיר היו רווחים. לא תמיד זה היה כך ביריד. התמונות היו קטנות. נראנו אחרים. אחד הגלריסטים בסביבה הכריז: “אגריפסים אתם מאוד חמודים ויש לכם עבודות יפות אבל אתם לא יודעים למכור” (דווקא מכרנו).
אז נכון שהיריד בעייתי, שהאמנים מנוצלים, מנצלים ומתנצלים, שרוב העבודות מסחריות במובן הלא מעניין, ושרובן היו שם כבר קודם. שלעבודה טובה כמעט לא היה סיכוי להיראות, והרגישות האישית והחברתית שאמורה לאפיין אותנו קצת נעלמה. אבל ההזדמנויות לקרנות, מלגות, פרסים ותערוכות מכירה מגיעות לאחוז קטן ממי שזקוק לו. ויושבים להם ואן-גוכים עצובים בבית הפריפריאלי שלהם, וכל אחד עושה בצעדים קטנים את הטיפוס על הר. כל אחד בקצב שלו.
ובטיפוס הזה ישנם שמחייכים.
וישנם שצועקים.
אתמול חזרתי מהיריד מותשת ומטושטשת והתקשרה אליי תחקירנית מערוץ טלוויזיה חשוב מאוד, לכתבה על חילונים ואמנים בעיר לקראת יום ירושלים. קצת מוזר שהגיעו אליי מכל אמני ירושלים, אבל נסתרות דרכי האל (אני יודעת כי אני גרה קרוב), ושאלה אותי איך זה להיות אמן בעיר. אמרתי לה שזה כמו להיות אופטימי מאוד או טיפש מאוד כשהספינה שוקעת. אחר כך חשבתי על כך שבית הספר היסודי שלי נסגר ועל כך שרוצים לסגור גן ילדים מצליח ואהוב כדי לפתחו למען ילדי הולילנד. חשבתי מה משאיר אותנו כאמנים בירושלים וחשבתי על חבריי האמנים שגרים בה, איזו בחירה התאבדותית. חשבתי אחד אחד וגם על תערוכות שיש כאן והרגשתי שמשהו בכובד הזה שיושב על הכתפיים ובקושי היומיומי מאפשר יצירה מאוד כנה ומחוברת לקרקע, ושבכל זאת משהו יותר אוורירי פה. חשבתי על “הסצנה האלטרנטיבית” שקיימת בזיקוק איכותי ועמוק, הרגשתי שזה קצת כמו ההבדל בין בלק לייבל לרד לייבל.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
עינת, קודם כל תודה על הטקסט הזה, הוא מעניין וחשוב, ואת כותבת נהדר.
אגריפסית, עשיתם דבר גדול ונפלא שאולי אפשרי בצורה הזו רק בירושלים, שלמרות היותה כל מה שאני חושבת שהיא, (בתור ירושלמית לשעבר כמובן), קשה ומדכאת, ומבהילה מיום ליום (על אמא שלי צעקו “שבאעס” ברחוב עזה!) עוד יש בה בכל זאת לא מעט אנשים שלא יכולים אלא לחיות בה ואם כבר לחיות אז לחיות. ולהעז לפתוח גלריה שיתופית עם תערוכה אדומה.
תמי ברקאי
| |לדעתי הסצנה בירושלים הרבה יותר מעניינת מזו בתל אביב. אני חושב שזה כי בתל אביב הכל סביב הגלריות והברנג’ה בעוד שבירושלים אין שוק בכלל. אז אמנים מעיזים יותר. אני העזתי יותר כשגרתי שם.
יואב ויס (ירושלמי לשעבר…)
| |[…] 'צבע טרי' "חמודה, יפה ושאינה יודעת למכור": כך באתר 'ערב רב' על הגלריה הירושלמית 'אגריפס 12" שהשתתפה ביריד 'צבע […]
ירושלמית מחמד של יריד ‘צבע טרי’ « טחנות הרוח
| |כתבת את מה שעובר בראשנו פעם בשנה כשאנחנו עוברים בתל-אביב, במיוחד בגלל שהסצנה הקולנועית דומיננטית שם הרבה יותר מהירושלמית.
מצד שני, הריחוק מה”מרכז” האמנותי מאפשר יצירה הרבה יותר כנה ומגובשת, כזאת שהיא אישית ופחות מושפעת ממה שקורה. אני מרגישה שבתקופת שהותי בתל-אביב, כמה שנים טובות, הרבה מזמני היה מבוזבז על השוואות למה שאחרים עושים ומה שקורה בזירה, פחות למה אני רוצה לכתוב.
עכשיו אני כותבת את מה שאני רוצה,
וזה יותר קל כי לא יושב לידי בבית הקפה במאי מפורסם או שחקנית פורצת.
ולחות זה מגעיל 🙂
נגה
| |מאוד נהנתי מהטקסט (במיוחד כי את היריד לא הזדמן לי לראות). מעניינת הבחירה בצבע האדום שהוא צבע הפועלים (עבור מי ומה הם פועלים ?) וגם צבעה של הנקודה שלעיתים קרובות אנו רודפים יותר מדי אחריה.
נראה לי שפעם הבאה שאני בירושליים אני צריך לנסות לתפוס אותך נראה מעניין מה שקורה שם (למרות שתמיד יש איזשהו באזז בביצה התל אביבית – לפעמים זה רק היתושים…)
אמן סודי
| |לענת ולכל האגריפסים
אהבתי מה ואיך שכתבת. עדיין מזווית ראייה שמבחינה בין קבוצות, גלריות, שמות, ירושלים-תל אביב וכו’ וזה נכון, בעיקרון. אך כמי שביקר בערב הפתיחה, בתוך כל ההמולה, נראה שכוחו של היריד היה דווקא בעיסה אחת גדולה שאינה מבחינה בין נחשב ללא. היו שם עבודות בתת וברמה זו לצד זו והמבקר היה צריך לפלס בעיניו בתוך הסבך. מבחינה זו עשיתם החלטה יפה, חכמה ושיודעת למכור, כשהחלטתם על הקיר המשותף. האדום משך את העין ואז, כשעמדת מולו ראית עד כמה שונות העבודות זו מזו בסיגנון ובגישה. ואולי בזה משתקפת הירושלמיות באופן העמוק ביותר. ללכד את הכוחות כדי להמשיך ולהתקיים. יישר כוחכם! ואיפה היו ה’ברבור’ים? למה לא באו? תגידו להם..
Deja-Vu
| |עינת, את כותבת נפלא. נהניתי לקרוא את הטקסט שלך. בימים אלו לא קל להיות ירושלמי בודאי שלא אמן ירושלמי. הדברים הופכים ליותר צורמים כאשר נתקלים בכל הירושלמים לשעבר שבנשמתם הם עדיין בעירם, אבל הם נאלצו, באותה נשימה, למכור אותה לשטן השטחיות וה”חיים הקלים” אשר יושב בת”א. וכך יושבים להם המטיפים בשערי האתר ואומרים לא ליריד האמנות. חושפים את פגמיו המוסריים וצביעותו. זהו טרף קל. קל מדי. אך הוא לא ערוץ 2 הדוחה והמגעיל כמו הלחות של ת”א. זה לא כוכב נולד. כאן יש ניסיון כן של אמנים צעירים להטעין מצבר או שניים בדרך הלאה. לא יותר מזה. וגם זה לא ממש ניתן להם כאשר הנוכחות של הגלריות המסחריות מעיקה וחונקת מלמעלה. יש משהו קרל מרקסי בפעולתם של המטיפים. איני חושד לרגע שהם באים ממעמד הפועלים וכן שהם רוצים ביקרו. הם רוצים אמנים שחיים בעליית גג המתייסרים ביצירתם ומתים בחוסר כל. או אז יש להם הרבה חומר לחקור, לסחור בו, לכתוב עליו לפרסם ולעשות עוד בוחטה. כמה שווה אמן חי ומתפרנס למרקסיסט הקפיטליסטי של שדה האמנות? נאדה.
GO AGRIPAS GO
בר כוכבא
| |עינת, שילחי את הלינק לראש העירייה. עם התגובות כמובן.
שיחלחל (-:
רוח
| |