פריחת מוחות 6 – עפרי כנעני, ברוקלין, ניו-יורק

שם: עפרי כנעני
מדינה: ברוקלין, ניו-יורק
גיל:  35
מצב משפחתי: נשואה לשי, אמא לתמרה
גדלה והתחנכה ב: קיבוץ כברי
השכלה:  תואר ראשון במדרשה,  תואר שני ב-  Hunter College, MFA
גלריות: ברוורמן בתל-אביב, אנדראה מייזלין בניו-יורק ו – PACK  במילאנו.

עפרי כנעני - Color Blind

תחומי עיסוק:
עכשיו אני בונה מכשירי הקרנה, ראיה ובידור. ובכלל אני מביימת, רושמת, מלמדת (חורף בניו יורק, קיץ בברלין), מגייסת כסף לפרוייקטים, מדברת לפרנסתי, ולאחרונה גם מופיעה – יוצרת סרטים בהופעה חיה. בשאר הזמן אני אמא של תמרה.

חווית ההורות השפיעה על האמנות שלך?
בחירה מקצועית באמנות מבוססת לרוב על הרצון להתבלט, להיבדל ולהצטיין ויכולה לכן להיות גם מאוד בודדה. הורות לעומתה, מקרבת לתחושה שאנחנו חיות דומות, פשוטות ומיידיות. הורות הפכה אותי למאושרת יותר וגם למאוד מאוד עסוקה.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
ארטו, שלמר, ברכט, פון-טרייר וגם ג’רום בל, טים אטצ’לס, ג’ונה בוקר, איב סוסמן, מרי ריד קלי, אנדרו ווקאוה, איזה ליסה אטילה ובטוח שגם פייר וייג, וייליאם קנטרידג’, סטיב מקויין. ועוד. רשימה רגעית, באמת…. כשאני עובדת באופן אינטנסיבי, נאמר לקראת תערוכה, אני משתדלת כמעט לא להסתכל. כשאני פחות עובדת אני מבלה יותר מידי שעות בגוגל אימאז’. מתוקף פרנסתי (סיורי גלריות) אני מגיעה לא פעם למצב שבו אני רואה יותר מדי (או הרבה יותר מדי) אמנות.

ספרי בקצרה על האמנות שלך:
עבודות הוידאו שיצרתי בשנים האחרונות משתמשות בסיפורים קלאסיים ומציגות אותם מחדש במרחב העירוני. כל אחת מן העבודות הללו חוקרת את האפשרות של החלל לייצג נראטיב ושל ההולך / צופה לייצר קריאה תלוית מקום. לאחרונה התחלתי לבנות מובי מייקרס ולהשתמש ב’ארכיאולגיה של טכנולוגיה’, על מנת ליצור מכונות הקרנה בעלות זיכרון-ויזואלי מוגבל. המכונות אינן מסוגלות לזכור יותר מדקה. הן מנגנות בלופ רצפים ויזואלים קצרצרים. שלא כחוויה קולנועית, האובייקט אינו שואף להסתיר את תהליך היצירה שלו ותשומת הלב הזהה הניתנת לדימוי המוקרן ולאמצעי היצור שלו חוקרת את המתח שבין מציאות לאשליה. העבודות האלו נעות על הציר שבין מסורת של קרקס נודד לתרבות הסרטים הקצרים בטלפון הנייד. רבות מהן עוסקות בהעלמות ( הגיבור, הצבע, הדימוי), בקסמים, טריקים ואפקטים.
אני עובדת עם צלולואיד, סילואטים צבועים בספריי, מגזרות נייר, זכוכיות ומראות שבורות. למרות שאני עובדת במשך שנים ברישום ובוידאו אף פעם לא עניין אותי במיוחד לאחד ביניהם אך העבודות האלה הן מכונה, סרט וציור או רישום בתנועה. אלו עבודות שהפתיעו גם אותי.

למה ניו-יורק?
עברתי לניו יורק בערך ביום שבו סיימתי את המדרשה. בדיעבד, היה בזה שיקול פרקטי (אני ובן זוגי התקבלנו ללימודים גבוהים באותה עיר) אך גם השגת סמל סטטוס. בעולם  אמנות ישראלי המוזן מפנטזיות שונות על מרכזי אמנות, ניו יורק נראתה (ואני משערת שעדיין) בירה נצחית ובלתי מנוצחת. בהרבה מובנים היא עדיין כזו – גדולה מן החיים בה אך מעניקה לכולם תחושת ביתיות ובעלות.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו יורק?
בתור מי שגדלה בקיבוץ, שם המשפחה שלה הוא כנעני וסבא שלה, לא האמן (יחיאל שמי – ת.י.), האשים אותה בפגאניות כשפתחה דף תלמוד, העניין שלי בטקסטים קלאסיים ובמיתולוגיה יהודית החל לפני המעבר שלי לניו יורק. המעבר לניו יורק שחרר אותי מאיזשהו מעגל בושה ושיקף את האפשרות להשתמש בחומרים הללו גם בעשייה אמנותית. בניגוד לרוב הישראלים שאני מכירה אגדיר את עצמי יהודיה לפני ישראלית. הזדמן לי לפגוש צדדים שונים ביהדות אמריקה ובקצרה אומר שלא מצאתי לעצמי מקום בתוכה, בעיקר שפני שהיא מאוחדת באופן כמעט בלעדי סביב זהות דתית.

עפרי כנעני

את מתגעגעת לישראל?
בניו יורק מפסיקים להתגעגע.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
כן. הרבה ביקורת ולעיתים תחושת מיאוס תוכלי לשמוע ממני ומעמיתיי על עולם האמנות בניו יורק ומעגל הפנטזיות שמספקות את חומר הבערה לעולם זה. דבר אחד בטוח – השכונה שלי (ווילאמסבורג) מושלמת. כמו כל הזרים בני יורק, רגל אחת שלי תמיד על המטוס אבל לא נראה לי שאוכל להשיג איכות חיים כמו בברוקלין בשום מקום אחר. איכות חיים במקרה שלי: בית עם גינה חמש דקות מיוניון סקוור וסטודיו במרחק עשר דקות על אופניים. בתי קפה משובחים ויותר אנשים מעניינים מרוב המקומות האחרים. אף פעם לא האמנתי שהרצון לבלות יותר זמן בחיק משפחתי המורחבת יניע אותי לחזור כמו שאף פעם לא חשבתי שאיכות החינוך תגרום לי לרצות להישאר בברוקלין. אבל עוד אין תאריך…

האם לדעתך כדי להצליח בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
לימודים וחיים בחו”ל מזמנים אפשריות והזדמנויות הנובעות מחשיפה לסוגי שיח וחשיבה שונים. הצלחה בישראל היא לא אחת מהן.

האם את מרגישה שהלימודים והחיים בני יורק תרמו להתפתחותך המקצועית?
מאוד. לימודים וחיים בניו יורק מאפשרים יותר מהכל – בין היתר היכרות עם יותר מקומות תצוגה ואנשים במעגל המקצועי והחברתי. אבל יש לזה גם מחיר. מן הרגע שצעדת מחוץ למקום שבו נוצרת או גדלת תמיד תהיה תחושת הפסד, או מימוש חלקי. החשיפה לגודל ולעוצמה משנה את קנה המידה, ובהתאם לכך גם את השאיפות והציפיות.

עפרי כנעני - מתוך פרויקט סוטה

ספרי בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
“פרוייקט סוטה” הוא פרוייקט גדול מימדים שאני עובדת עליו בחמש השנים האחרונות ויוצג בניו יורק בסתיו, בישראל בקיץ הבא ואז ינדוד לכמה ערים באירופה. סוטה הוא מיצב וידאו וסאונד המבוסס על מדרש קצר מהתלמוד. ארבעת קירותיו של חלל התצוגה יכוסו הקרנה מתקרה עד רצפה וייצרו מעיין ציור קיר נע, בו מתפתח סיפור הן בציר הזמן והן בציר המרחב. במערך הקשרים המתקיים בין ארכיטקטורה ונרטיב, עבודה זו מציעה האחדה של המרחב הפיזי והסיפורי ושואפת ליצור ‘נרטיב מרחבי’ (spatial narrative). זוהי איננה רק תמונה-נעה (Moving picture) אלא ציור קיר בתנועה  (Moving mural), המבוסס על מסורת ציורי ושטיחי קיר פנוראמיים, המשתמשים בגודל המבנה על מנת לתאר עלילה מורכבת ומתמשכת (continuous narrative). ציורים אלה מאופיינים לרוב בהעדפת פרספקטיבה של אינפורמציה על פני פרספקטיבה של ייצוג החלל. העלילה, המתארת חילוף זהויות בין שתי אחיות, מציגה נרטיב דרמטי שבמרכזו חשד, קנאה, בגידה אחווה.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
עבודת פרפורמנס שהצגתי לאחרונה בגלריה ברוורמן בישראל  “Woman  Vanishing” עוסקת בקוסמות, ראשית הקולנוע וארכיון התנועה הקיבוצית. המובימייקר שבניתי עשוי ממטול שקפים והמופע הוא יציר כלאיים בין סרט, מופע קוסמות והרצאת שקפים על פמיניזם. אני מתחילה לעבוד על פרוייקט חדש אותו אני מכנה כרגע “עיר הבה”דים, חוות העלמות” שהוא מן חדר פלאות או מתקן הדרכה בו כל עזרי ההדרכה וטכנולוגיות האינדוקטריציה הופכים למיני פנסי קסם ומובימייקרס. העולם המוקרן יעסוק בראשית הקיבוציות כמופע ראווה נוסח הוליווד. במילים אחרות מה היה קורה אם בטי דיוויס הייתה משחקת את חיותה בוסל.

ארכיון: צופה מחפש משמעות – נועם סגל על עבודתה של עפרי כנעני “פרויקט סוטה”