פריחת מוחות 4: עינת עמיר, ניו-יורק

עינת עמיר, ברוקלין, ניו-יורק
גיל: 30
מצב משפחתי: בזוגיות עם מיכל
גדלה והתחנכה ב:ירושלים.
השכלה: תואר ראשון באמנות וחינוך, המדרשה לאמנות בית ברל, תואר שני MFA באמנות מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
גלריות: רוזנפלד בישראל, SCARAMOUCHE בניו יורק.

עינת עמיר

תחומי עיסוק:
אמנות, עסקי האמנות, פוליטיקה של האמנות, אופני תצוגה של אמנות, כלכלה של אמנות, חללי אמנות, זוגיות, חברים, יחסים, פרנסה, בית, מות האובייקט, מות הסובייקט, מוות, אפליקיישנס, אימייל, פייסבוק, טלויזיה בסטרימינג, עיתונים באינטרנט, קניות באינטרנט, אופניים, כביסה, בגדים יד שניה, בישול, סקס, רכבות, אוטובוסים, דירות, שינה, שטיפת כלים, דימוי גוף, מאק בוק פרו, עישון והפסקת עישון, חיפוש עבודה, שני חשבונות בנק, מעברים וטיסות, ויזות ודרכונים, לסביות וטראני בויז, מיחזור נייר חלקי, שיער.

למה ברוקלין?
כמעט כל מי שאני מכירה בגילי ובמעמדי גר בברוקלין. לא רק שזה זול יותר, יש גם יותר “חיים” – יש אווירה פחות מלחיצה ברחוב, הבניינים נמוכים יותר, יש מסיבות, יש בתי-קפה שהם (עדיין) לא סטארבאקס ובאופן כללי פחות ממותג ויותר צבעוני.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בברוקלין?
אני חיה בגרינפוינט, שזו שכונה של מהגרים פולנים, כך שאני בעיקר חווה פולניות… יש חבית של הרינג במכולת, מזון ביתי פולני מתחת לבית, ושלטים בפולנית בלבד ברחוב שלי. גיליתי שאוכל פולני, בניגוד לשם שיצא לו בתרבות הישראלית הוא בעצם מאד טעים, וששיכורים פולנים ברחוב נוטים להיות חביבים ולא מאיימים. אני משתדלת שלא לחשוב על הנסיבות בהן הסבים של שכניי היו עשויים לפגוש את המשפחה של הסבא שלי לפני שבעים שנה.

ספרי בקצרה על האמנות שלך:
אני עובדת בדרך כלל במדיה של וידאו ופרפורמנס. לאחרונה, כחלק מהתהליך אני שוכרת שחקנים שאני מוצאת דרך מודעות באינטרנט  ומבקשת מהם לעבוד על פי תיאורי דמות כלליים שאני כותבת בשבילם. דרך עבודה זו מאפשרת לי ליצור עבודות שהן קצת מאולתרות, קצת מבויימות, קצת בהופעה חיה וקצת מוקלטות מראש. דרך עבודות אלה אני מנסה לשאול שאלות על אותנטיות, פברוק ומניפולציה. אני חושבת על הסטודיו שלי כ”מעבדה למחקר רגשי,” בו אני משתדלת ליצור עבודות שמטילות בספק את תהליך היצירה של עצמן, את אופני ההתבוננות בהן, ואת הפרשנות האפשרית להן.

מעניין שלא ציינת את העיסוק שלך בגוף ובמיניות
.

אני משתדלת להמציא את עצמי מחדש פעם בשנתיים בממוצע, כאשר אני מוצאת עצמי עייפה מגוף עבודות מסויים ומתחומי העיסוק הנוכחיים. בגוף העבודות הנוכחי העיסוק בתחומים אלו פחות בולט, אם כי קיים. יתכן שגוף ומיניות יחזרו למקום מרכזי יותר בעיסוקיי בעתיד, אין לדעת.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?

המצב הרצוי מבחינתי הוא מה שנעמה צבר ואני מכנות “מודל יהודית סספורטס” או במילים אחרות, אשמח להתהדר בסטטוס “מחלקת זמנה בין ניו יורק לתל אביב”. זה סטטוס קשה להשגה במיוחד, מכיוון שהוא דורש קריירה שתהיה מספיק מבוססת בניו יורק כך שלא תדרוש נוכחות מתמדת, וכן מקור פרנסה המאפשר את חופש התנועה הבין-יבשתי. בענין הפרנסה, הצעות יתקבלו בברכה.

אמנ/ית שאת מעריכה במיוחד:
טינו סגל. מבקר האמנות הניו יורקי הידוע ג’רי סאלץ כתב לא מזמן בפייסבוק על ה- holy shit” moment” שיש (או אמור להיות) לכל אמן: הרגע שבו אנו נתקלים ביצירת אמנות שמשנה אותנו ואת דרך העבודה שלנו. היו לי הרבה רגעים כאלה בחיים (אני חושבת שהראשון היה עם ספר אמן של הילה לולו לין ב- 1995), ואחד החשובים בהם היה ללא ספק המפגש הראשון שלי עם עבודה של טינו סגל בגלריה מריאן גודמן ב-2008. טינו סגל שינה לא רק את פני אמנות הפרפורמנס, בעיני הוא אף הרחיב את התפיסה לגבי מהי אמנות בכלל. הוא מציג עכשיו בגוגנהיים ואני מאוד ממליצה להגיע.

עינת עמיר - תצלום ממיצג (פרט)

האם לדעתך כדי להצליח בשדה האמנות בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
על מנת להצליח בישראל עדיף להשאר בישראל. על מנת להצליח מחוץ לישראל, עדיף לצאת החוצה. אולי זה יישמע קלישאתי, אבל הדבר המורכב ביותר בשבילי בשאלה הזאת הוא המושג “הצלחה”. אני חושבת שרובנו, וזה בהחלט כולל אותי, מגדירים הצלחה במושגים מאד צרים שנובעים מהחינוך הקפיטליסטי-הישגי שקיבלנו בבית הספר התיכון ולאחר מכן בבית הספר לאמנות. אני מנסה לומר שה”הצלחה” הגדולה בעיני היא להיות מחוברת לשאיפות שלך מחד ולצרכים שלך מאידך, ולדעת לנווט ביניהם באופן שיגרום לך שביעות רצון כללית, גם אם לא בכל רגע נתון.

אז מזווית קצת אחרת – האם את מרגישה שהלימודים והחיים בניו-יורק תרמו משמעותית להתפחותך המקצועית?
ברור, לגמרי. מאד מאד.

ספרי בקצרה על תערוכה או שתיים שהצגת:
בחודשים האחרונים סיימתי שני פרוייקטים גדולים, האחד לפרפורמה, הביאנלה לפרפורמנס של ניו יורק, והשני ל PS1, מרכז לאמנות עכשוית ששייך לMOMA, שם הצגתי פרפורמנס שנעשה לבקשת האוצרים במיוחד עבור פתיחת התערוכה “100 שנים של פרפורמנס” שעדיין מוצגת שם.
החודש אני משתתפת ביריד האמנות וולטה ניו יורק עם חברי ארלן אוסטין. ביחד אנחנו מציגים פרויקט שנקרא
The Holistic Healing Center and Emerging Artists Massage Parlor.
יהיו בו סדנאות שמשלבות ריפוי הוליסטי עם אמנות עכשוית, וכן 30 אמנים שיעבדו כמסאג’יסטים ויעמדו לשירות מבקרי היריד בתעריף משתנה שכל אמן קבע לעצמו.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
ביוני אני הולכת להשתתף בתערוכה ב- The Kitchen, אחד מחללי התצוגה לוידאו ופרפורמנס הותיקים והמפורסמים בניו יורק.