פריחת מוחות 2 – צדוק בן דוד, לונדון

טור חדש של תמר יוגב: פריחת מוחות – ראיונות עם אמנים וחוקרים ישראלים בחו”ל
תצלומים: תמר יוגב

צדוק בן-דוד, לונדון
גיל: 60
מצב משפחתי: חי עם בת-זוג ישראלית.
נולד ב: תימן, הגיע לישראל עם הוריו בגיל חמישה חודשים.

צדוק בן דוד בסטודיו בלונדון

לימודי אמנות:
1971-1973 בצלאל, ירושלים
1975 המחלקה לאמנות, אוניברסיטת רדינג, אנגליה
1976 לימודי פיסול בבית הספר לאמנות סנט מרטין, “לונדון” לונדון

מדיום: פיסול

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
צריך להבחין בין אמנים שאני מעריך לבין אמנים שאני מושפע מהם. אני מעריך אמנים שהכיוון של העבודות שלהם שונה לחלוטין מהעבודות שלי. כסטודנט, האמן הראשון שהכי הערכתי היה ברנקוזי. האמן השני, שאותו אני מעריך עד היום, הוא דונלד ג’אד. גם את העבודה המוקדמת של אניש קאפור אני מעריך מאוד.

למה אנגליה?
ידיד של אבא שלי, פסל ומעצב שהתגורר באנגליה, ראה את הציורים שלי כילד ואמר שאם אי-פעם ארצה לעסוק בפיסול אוכל ליצור איתו קשר. כשהסתבר לי שאני לא יכול להמשיך ללמוד בבצלאל יצרתי איתו קשר ושאלתי אם ההצעה עדיין רלבנטית, זה היה בשנת 1973. ארגנתי הכל לנסיעה ואז פרצה מלחמת יום-כיפור, שירתתי בצנחנים והייתי בתעלה. נדרתי אז סוג של נדר שאם אני יוצא מהמלחמה הזאת אני נשאר בישראל. אבל כשהכל היה מאחוריי החלטתי בכל זאת לעשות זאת. במרץ 1974 נסעתי אליו, בהתחלה עבדתי אצלו כשוליה, ולאחר מכן הבנתי שבשביל להמשיך ולהתפתח אני צריך לשלב גם לימודים. הלכתי ללמוד באוניברסיטת רדינג ובסוף השנה הגיע ראש המחלקה מצ’לסי והציע לי לבוא לראיון בסנט-מרטין. בזמנו זה היה מקום מאוד ידוע עם בוגרים כמו ריצ’רד לונג, ג’ילברט וג’ורג’, וגם קדישמן ובוקי שוורץ למדו שם. זה היה מקום שחלמתי ללמוד בו. בתום שנת לימודים בסנט מרטין הציעו לי לשמש כמרצה. לימדתי שם כחמש שנים (1977-1982) שכרתי סטודיו, ומאז הקריירה שלי החלה לנסוק.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך באנגליה?
ההיבט היהודי אינו קשור לאמנות שלי בכלל. מפעם לפעם מישהו מנסה למצוא חיבור דתי לעבודות אבל אין לי שום כוונה מודעת, סמויה או גלויה, לעשות את החיבור הזה. עד שהגעתי לפה גדלתי כישראלי לכל דבר וכל מה שהיה קשור ליהדות היה חלק מהישראליות שלי. אני רואה את עצמי כישראלי למרות שאני באנגליה כבר למעלה משלושים שנה. אני לא יכול להיות אנגלי וגם אין לי עניין להיות אנגלי. נולדתי בתימן, הגעתי כתינוק לישראל, שם גדלתי, למדתי, עשיתי צבא. אני מאמין שהמקום שגדלת מעצב את האישיות שלך, זה מקום שמקבע אותך לכל החיים. החיים שלי פה הם יותר מקצועיים. עד לפני שנתיים הייתי נשוי לאישה ישראלית שעבדה בישראל והיה לנו בית בתל-אביב, כך שהחיבור לארץ הוא לא רק רוחני, אלא גם פיזי. גם תמיד הייתי מעורב בחיים הפוליטיים בארץ. אני תוצר של תנועת נוער סוציאליסטית שעושה לך חיבור עם המקום, אז יש לי תחושת שייכות גדולה לישראל.

המזרחיות היא מרכיב מרכזי בזהות שלך?
אני מקבל את המזרחיות שלי כנתון שאני לא מתעסק איתו ולא משווה. חלק מהחוויות שלי, בעיקר חוויות הילדות, מעוגנות מצד אחד בזה שבאתי מבית ממוצא מזרחי ומצד שני חייתי בחברת ילדים מעורבת ולא הרגשתי בזה שאני שונה. האישיות שלי התעצבה לכיוון הישראליות ופחות לצד העדתי. גם תמיד הייתה אצלנו פתיחות גדולה בבית, אנחנו חמישה ילדים וחוץ מאחת, כולם נישאו נישואים מעורבים והילדים שלהם שייכים לדור אחר לגמרי. קל מאוד להיסחף לכיוון של אפליות כי הייתי במעברות ועברתי תהליכים כאלה, אבל לא בחרתי בכיוון של נבירה וחקירה, לטוב ולרע. אין לי ספק שהייתה וקיימת אפליה בארץ לגבי אנשים ממוצא מזרחי או אתיופים. אלה שאלות שאני לא נותן עליהן יותר מדי את הדעת, לא יכול להגיד לך אפילו למה. אבל כשזה עולה, אני יודע שיש שם איזושהי בעייתיות. השאלה היא אם אתה הולך בתחושת קיפוח או בונה את עצמך ומפלס את דרכך. אני בחרתי בדרך השנייה.

אתה מתגעגע לישראל?
זאת שאלה קשה מכיוון שאני נמצא הרבה בארץ, אז יש פחות געגועים. תכתבי שאני מתגעגע לחום, במובן הרחב של המילה.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
בשני העשורים האחרונים אני עובד בעיקר בלונדון אבל נמצא המון בנסיעות ועובד בהרבה מקומות בעולם כמו פורטוגל, סין או אוסטרליה. התחלתי להבין שהמיקום שאני עובד בו כבר לא רלבנטי כי את המטען אני נושא עמי לכל מקום. בעידן הגלובליזציה והאינטרנט זה כבר לא חשוב איפה אתה נמצא. המיקום של הסטודיו שלי בלונדון הוא כמובן מאוד נוח, זה מקום מרכזי ונגיש לאנשים לעבור בו, וגם לי נוח יותר ללכת לראות מפה תערוכות ואנשים. אבל ככל שהזמן עובר אני יותר רואה את עצמי עובד מישראל. כמו שציינתי גם יש לי בת-זוג ישראלית. אני אמשיך לעבוד מכל מיני מקומות בעולם אבל הדגש יהיה בישראל.

עבודות בסטודיו של צדוק בן דוד

ומה עם גלריה שתייצג אותך בישראל?
אני לא מיוצג על-ידי גלריה בישראל. פנו אליי כמה גלריסטים ישראלים אבל כרגע מבחינתי זה לא רלבנטי. לפני שנתיים וחצי הצגתי את הפרחים בפעם הראשונה בגלריה באנגליה ובמהלך התערוכה הבנתי שאני רוצה לעזוב אותם. כרגע אני עובד עם שמונה גלריות ברחבי העולם שמייצגות אותי במדינות שלהן.

האם לדעתך כדי להצליח בשדה האמנות בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
פעם זה היה ככה, היום זה הרבה פחות חזק. עד לפני עשרים שנה ללא ספק מסלול הקריירה צריך היה לעבור בחו”ל. אמנים שהתחילו את הקריירה בחו”ל חזרו לארץ עם נקודות פלוס. הם התקבלו לגלריות ולהוראה בבתי-ספר לאמנות יותר בקלות. היום זה פחות משמעותי. לא בהכרח מי שבא מחו”ל נתפס כטוב יותר או בעל סיכויי הצלחה רבים יותר, כי רמת הלימודים בארץ עלתה לאין ערוך וגם תחושת הפרובינציאליות הרבה פחות חזקה מבעבר.

מהי תגובתך לאלה האומרים שאתה עושה אמנות “יפה מדי” או עוסק בדקורציה ואומנות ולא באמנות?
בכל ימי חיי הארוכים לא ראיתי מישהו שיכול לעמוד מול כסא ולהתרגש עד דמעות. עבודה שיש בה יופי לא הופכת בהכרח לעבודה דקורטיבית. זה אחד האלמנטים הנוספים שלה. עבודה צריכה לכלול בתוכה משהו שהוא מעבר לאסתטי וליפה, כי אפשר למצוא יופי ואסתטיקה גם בערימת זבל. כשאני שומע מכל-כך הרבה אנשים שהם עברו חוויה רגשית כתוצאה מהתבוננות בשדה השחור, אז אם אנחנו פורטים את זה לחול, מתכת וצבע, עולה השאלה איך זה יכול להביא אנשים לריגוש כל-כך חזק? אני מאמין שהתשובה גלומה בהקשרים. זה מתחיל במה שהאמן עושה וכל אחד עושה את ההקשרים שלו, כל אחד רואה את זה ברמה שהוא יכול לראות. אני לא יכול להאכיל אנשים בכפית. זאת עבודה שעובדת על רובד פסיכולוגי ונפשי, זאת לא עבודה על בוטניקה כמו שמישהו כתב, כי זה ממש לא מעניין אותי. פרחים ניתנים במצבים קיצוניים כמו חתונה ולידה, והם עבורי הכלי, לא הנושא. הם מטאפורה. זאת עבודה מופשטת עם דימויים ריאליסטים, ככה אני רואה אותה.
פעם כשהשתמשו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים אנשים שאלו אם אפשר לקרוא לזה אמנות. היום נתקלים בתופעה חדשה – בגלל שעשיתי את החיתוך ביד אומרים שזאת אומנות. בכל העבודות שלי היום יש שילוב ידני וטכנולוגי והסיבה לכך היא שזה מה שאני מוצא שהכי מתאים לעבודות האלה. מצד אחד אני רוצה להשתמש באמצעים טכנולוגיים ומצד שני יש את הרישום והשליטה בדימוי. אם מישהו רואה רק את הדקורטיביות בעבודה לדעתי הוא מפספס. אני גם לא מתבייש בדקורטיביות. בעבר עסקתי בבוץ והייתה לעבודה הזאת אסתטיקה אחרת, אז מה? בעבודות בתערוכה הנוכחית יש משהו לא נתפס, סוג של געגוע אולי למשהו שאנחנו כבר לא רגילים לראות באמנות. אמנות לפעמים מתכנסת בתוכה עד כדי כך שכל החיבור והקומוניקציה עם אחרים מתמעטים או אפילו נעלמים. זה קורה כשאמן עושה עבודה שגם הוא בקושי מבין מה הוא עושה. אמנות לא בהכרח צריכה להיות מכוונת לקהל. קודם כל האמן צריך להיות נאמן לעצמו. כשאין זיופים הוא יכול לדבר למגוון רחב של אנשים ברובד מאוד עמוק. כמה שאתה יותר אישי ואמיתי אתה הופך להיות יותר אוניברסאלי ולדבר לאנשים ממקומות שונים ומגילאים שונים.

ולסיום, באילו תערוכות אתה עומד להשתתף בעתיד הקרוב?
הפרחים הולכים להתפצל עכשיו: 10,000 פרחים יוצגו באיטליה ו-10,000 יוצגו בשנגחאי. הפרחים חייבים להיות מוצגים באלפים, כי זה מה שעושה את ההבדל בין ערוגה ושדה. ערוגה היא מוגבלת ושדה נותן תחושה אין-סופית.