המודרניזם של יונה פישר

“הצייר כשהוא מבקש לצייר צורה מסיר עיניו מכל דבר שבעולם חוץ ממה שהוא חפץ לצייר. מיד הכל מסתלק חוץ מאותה צורה. וכיוון שהיא רואה את עצמה יחידה בעולם הרי היא מתמתחת והולכת ומתפשטת ועולה וממלאה את כל העולם”

ש”י עגנון, מזל דגים

האוצר יונה פישר, שהלך אתמול (חמישי) לעולמו בגיל 89, החל את דרכו בעולם האמנות כאוטודידאקט. הוא אמנם שמע הרצאות על אמנות בפריז של שנות החמישים, אולם השכלה חלקית זו לא כללה תיאוריות של תולדות-האמנות או הייבטים הרמנוייטים.

כינון השפה של פישר היה, על כן, אינטואיטיבי ונבע ממזגו ומהעדפותיו האישיות. נקודת המפנה, כפי שטען פישר, הייתה בשנת 1959, אז ביקר ב”ביאנלה של הצעירים” בפריז. בתערוכה נחשף לראשונה לתפישה חדשנית של האמנות – לא כדימוי, כי אם כתהליך. תפיסה זו תופנם בעבודתו בהדרגה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.

המפגש עם וילם סנדברג, אוצר האמנות הידוע של מוזיאון הסטדליק באמסטרדם, שם ביצע פישר חלק מן ההתמחות המוזיאלית שלו, והעבודה עמו בראשית כינונו של מוזיאון ישראל, אז שימש כיועץ אמנותי להקמת המוזיאון, חיזקו את ההיבטים הפורמליסטים של האמנות בעבודתו של פישר. תפיסה זו נשענה על המודרניזם האירופי, על האקספרסיוניזם של ״אסכולת פריז״, ועל ממשיכו בדמות ה״אנפורמל״ הצרפתי. עליהם נבנתה – בהדרגה – תפישת האמנות כהתנסות של האני.

תהליך כינון זה נעשה ללא מודעות לתיאוריה הפרשנית שפיתח קלמנט גרינברג בארצות-הברית בשנות החמישים, שהעמידה את האמנות כקטגוריה נפרדת, בעלת שפה משל עצמה, וגם לא של תורות הרמנויטיות, בלשניות ופילוסופיות מנוגדות, שהתפתחו באירופה באותה עת.

ה”אמן של פישר” נשען ומתבסס על המטען הביוגרפי שלו ועל חוויותיו האישיות. עם זאת, על מטען זה לעבור מטאמורפוזה לכדי צורה, מרקם, צבע וקו. יצירת האמנות, אם כן, ממירה את החוויה הפרטית של האמן אל המישור החברתי-ציבורי, תוך שהיא משתמשת בשפת האמנות.

הטקסטים שכתב פישר בעשורים הראשונים של פעילותו כאוצר, לא נזקקו לתמלול של החוויה האמנותית, כי הם הניחו ששפת האמנות היינה אוניברסלית. אף אם הצופה איננו מסוגל לרדת לעמקה של היצירה, הרי ששפת האמנות תשמש כאפידרמיס, דרכה תשתקף התנסותו האישית של האמן. מה שנשאר מחוץ לטקסט הוא הן ההיבטים הטרנצנדנטים של האמנות (שאינם ניתנים לתמלול), והן ההיבטים הסוציולוגיים של האמנות (המזוהים עם תמלול יתר). 

בשנות ה-80 של המאה ה-20, חדירת היבטים פוסט-מודרניים אל האמנות לא אפשרה עוד פרשנות כזו. במקום ״מוטיבים״ התייצבה ה״איקונוגרפיה״ במלא עוזה ודחקה את האמונה בכוחה המוחלט של שפת האמנות. באותה עת החלה להופיעה בכתיבתו של פישר דמותו של המחבר.