משוואה עם נעלם

לפני שבועיים פורסם ב”ערב רב” מאמר קצר שעסק בחוסר נכונותה של הנהלת הביאנלה לאמנים צעירים ברמת השרון לשלם לאוצרים ואמנים על עבודתם. בעקבות הפרסום הגיעה אתמול תשובתו של אלי שגיא, ראש מחלקת תרבות ואירועים בעיריית רמה”ש, המודה ל”ערב רב” על העלאת הנושא לסדר היום ומבטיח להסדיר את הדברים. לכאורה הכל טוב ויפה, ואכן שמחתי לקרוא כי עיריית רמה”ש מגלה נכונות לתקן את מצב ההעסקה של אוצרים ואמנים המשתתפים בתערוכות, אולם בדומה למגיבים שונים לידיעה, גם אני הרמתי גבה והתאכזבתי מהעובדה שמכתב הנפתח בהכרה בחשיבות תנאי עבודתם של אוצרים ואמנים, מסתיים בהבטחה לתגמל את האוצרים בלבד. כמי שנחשף לא פעם לצורת עבודתם של גופים גדולים ויודע שכל תזוזה מן התוכנית וכל תוספת תקציב כרוכות במאבקים ובקשיים רבים, אני מעריך את שינוי הכיוון המסתמן מן הדברים. יחד עם זאת, השארת האמנים מחוץ לעסקה, מעידה על חוסר הבנה ניאותה של המצב, כמו גם על סדר עדיפויות לקוי.

שגיא מתאר את ההזדמנויות ו”הרוח הגבית” שמעניקה הביאנלה לאמנים המשתתפים בה, הזדמנויות כמו קשרים עם אוצרים, גלריסטים ואספנים, מכירת עבודות וכדומה. אכן, השתתפות בתערוכות בכלל ובביאנלות בפרט יוצרת לא פעם הזדמנויות עבודה שונות, אולם הצגת הביאנלה כהזדמנות לאמנים מתעלמת משלושה היבטים חשובים: ראשית, רבות מן העבודות המוצגות כיום אינן מסחריות. חלקן מבוסס על מיצג או מיצב שאינם ניתנים למכירה, ואחרות נוצרות באופן מיוחד עבור חלל התצוגה הספציפי. שנית, בישראל, גם אמנים היוצרים עבודות סחירות אינם מסוגלים להתפרנס מן המכירות בלבד, ואין זה משנה אם הם צעירים שרק סיימו את לימודיהם או אמנים וותיקים בעלי עשרות שנות ניסיון. שלישית, במקרים רבים עצם הצבת היצירה במקום התצוגה דורשת מן האמן להקדיש שעות ואפילו ימים של עבודה – ימים שבהם הוא אינו יכול לעבוד במקום אחר, אך הוא גם אינו מקבל תשלום עבורם. זאת עוד לפני שהזכרנו את עלויות החומרים, ההובלות, החזקת הסטודיו השנתית והוצאות נוספות המגיעות בקלות לעשרות אלפי שקלים בשנה.
כל זאת נכון בעיקר בישראל. במקומות אחרים בעולם הנורמות שונות, ולכן בתערוכה בינלאומית שהתקיימה לא מזמן בארץ התבקשו המארגנים להפלות בין אמנים בינלאומיים ומקומיים. הראשונים קיבלו תשלום על עצם הצגת עבודתם (“כי ככה נהוג”), בעוד האחרונים לא קיבלו דבר (“כי ככה נהוג”). האבסורד בחלוקת התקציבים גדול עד כדי כך, שמנהלים בכירים שאינם מהססים להקצות עשרות אלפי שקלים לפרסום ויחסי ציבור של תערוכה, מתפתלים, מתנצלים ומתחמקים כשהם מתבקשים לאשר סיוע של חמש מאות ש”ח לרכישת חומרים עבור עבודה שתוצג בה.

ביאנלה עירונית לאמנות היא הזדמנות לאמנים, זה נכון, אולם אסור לשכוח שבראש ובראשונה ביאנלה היא הזדמנות עבור העיר עצמה. בעולם מתקיימות מדי שנה מאות ביאנלות, ולא לחינם בוחרים מאות ראשי ערים להקצות תקציבים גדולים תשתיות עירוניות וכוח אדם עבור תערוכות ענק שכאלה. לביאנלות יש קסם – הן מרוממות את שמה של העיר, מציגות אותה כמרכז תרבותי שוקק, תורמות לכלכלה המקומית, מושכות אוכלוסיה חזקה ומשביחות את ערך הנדל”ן. להצלחות הכלכליות יש לא פעם מחיר חברתי, אבל את ההיבט הזה נשאיר כרגע בצד. גם מבלי להידרש לו, נדמה לי שיהיה זה רק טבעי והגיוני לחלוק את ההצלחה באופן שווה, ולכן יש לקרוא למארגני הביאנלה ברמה”ש להמשיך במהלך שהחלו, להסדיר את תנאי העסקתם של אמנים ולא רק של אוצרים, ולקיים ביאנלה שאינה רק איכותית אלא גם הוגנת.