פריחת מוחות 1

טור חדש של תמר יוגב – פריחת מוחות: ראיונות עם חוקרים ואמנים ישראלים בחו”ל

שם: ערן שור
מקום לימודים: ניו-יורק
גיל: 35
מצב משפחתי: נשוי (בשנית) לרנה, בחורה ממוצא טייוואני שהכרתי באוניברסיטת סטוני ברוק.

ערן שור

גדל והתחנך ב: קיבוץ יראון שבגליל העליון.

השכלה: תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה; תואר שני בסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה; תואר שני נוסף בסוציולוגיה מהאוניברסיטה של ניו-יורק, סטוני ברוק; דוקטורט בסוציולוגיה מהאוניברסיטה של ניו-יורק, סטוני ברוק.

תחומי מחקר: קונפליקט פוליטי וזכויות אדם, סוציולוגיה גלובאלית, מגדר ומיניות, סוציולוגיה של בריאות, נציונליזם ויחסים אתניים.

על מה אתה כותב את עבודת הדוקטורט? הדוקטורט עוסק בתגובה של מדינות שונות לטרור ומאתגר את ההנחות שהמדיניות מושפעת כמעט רק מהרצון/צורך לעצור את הטרור. כמו כן הוא מראה שחלק גדול מסוגי המדיניות (למשל מדיניות דכאנית וחקיקה) לא ממש עובדים.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
כן, בהחלט. כרגע אני מחפש לבסס את עצמי כחוקר באוניברסיטה אמריקאית. במידה רבה זה בגלל שכאן נמצא המרכז האקדמי ואני מרגיש שיש לי עדיין הרבה מה ללמוד. מאוחר יותר אני בהחלט אשקול אופציות בארץ. המחקר שלי, מכל מקום עדיין ממוקד במידה רבה בחברה הישראלית, שהיא בהחלט אחת החברות היותר מעניינות מבחינה סוציולוגית, וכמובן שיש לי גם קשר רגשי עמוק אליה והיכרות מעמיקה, שתמיד עוזרת כחוקר.

חוקר/ת שאתה מעריך במיוחד:
הפילוסוף מישל פוקו. חולל מהפיכה בדרך שבה אנחנו חושבים על מחקר מדעי, אמת, מיניות, מחלות נפש ועוד. מקור להשראה, למרות שלא הייתי מגדיר את עצמי או את המחקר שלי כ”פוסט-מודרניסטי”.

אתה מתגעגע לישראל?
קודם כל ולפני הכל אני מתגעגע למשפחה. זה הדבר המרכזי שאין ולא יהיה לו תחליף. אבל כמובן שיש גם עוד דברים: החברים, האוכל, מזג האוויר, השפה, הרדיו, והתחושה הכללית של בית. מה שבטוח, אני לא מתגעגע לחוסר הסובלנות, למגמה של התחזקות הדת, ובעיקר לידיעה של מה שנעשה בשמי בשטחים ולמצב שבו אני חלק ממדינה ששולטת בעם אחר.

איך אתה חווה את הישראליות שלך?
באופן מפתיע אולי, הישראליות שלי היא כמעט אף פעם לא נושא לשיחה. אולי הסיבה לכך היא שאני נמצא במקום כל כך קוסמופוליטי כמו ניו-יורק, כשמסביבי אנשים (ובעיקר סטודנטים ומרצים) שהגיעו ממגוון גדול של מדינות ומקומות. כל אדם שני כאן הוא מיעוט (דתי, אתני, גזעי, או לאומי), מה שהופך את החיים להרבה יותר פשוטים אני חושב. באנטישמיות לא נתקלתי כאן מעולם, ובאופן כללי יש כאן הרבה מאוד יהודים כך שאין ממש הרגשה של זרות. כחוקר, אני מוצא שיש הערכה לאקדמאים מישראל ובהחלט יש לנו שם טוב באקדמיה האמריקאית.

ספר בקצרה על ממצאי אחד המחקרים שפרסמת:
בקווים כלליים ערכתי השוואה בין השיח התקשורתי בבטאוני הימין בחודשים שלפני הנסיגה מסיני ב-1982 ובחודשים שלפני היציאה מרצועת עזה. הממצא הכי מעניין שעולה מן ההשוואה הזו הוא שבשני המקרים ניתן למצוא במידה רבה טיעונים על הסיכון הבטחוני של הצעד, טיעונים על כך שזו שגיאה במישור הפוליטי, וכמובן שיח דתי-פרטיקולריסטי שמדבר על המוסר היהודי ועל הזכות המוסרית של העם היהודי על השטחים. אבל לפני ההתנתקות מעזה מופיע שיח נוסף, שלא ניתן למצוא אותו בכלל לפני הנסיגה מסיני: שיח של זכויות אדם. המתנחלים, אחרי שנים של בוז לארגוני זכויות אדם או התעלמות מהם, אימצו לפתע את שיח זכויות האדם הגלובאלי (ולא רק שיח פרטיקולריסטי על הזכות היהודית) והשתמשו בו כדי לטעון שיש בפינוי הפרה בוטה של הזכויות שלהם כבני אדם. באופן מעניין, הם אימצו לא פעם כמעט מילה במילה את השיח של ארגוני זכויות אדם מהשמאל כדי לדבר על עצמם כקורבנות.

הטענה שלי היא שלא מדובר כאן בשינוי מקרי, אלא במשהו שמשקף הן שינויים שעברו על חברת המתנחלים והן שינויים בשיח ובמודעות הגלובאליים. במישור המקומי, המתנחלים עברו בעשרים ושלוש השנים שבין שתי הנסיגות תהליך של התנכרות מהמדינה. מתחושה של חלק אינטגרלי מהציונות והזרם המרכזי בחברה הישראלית (חוד החנית החדש של הציונות) הם עברו לתחושה שהמדינה מפקירה אותם ו”התנתקה מהם” (מה שהוחמר במידה רבה לאחר הסכמי אוסלו). שיח זכויות האדם הופנה לכן במידה מסויימת לקהילה הבינלאומית, בתקווה שזו תתערב ותספק מזור היכן שהמדינה נכשלה. במישור הגלובאלי, השיח החדש של המתנחלים הוא רק דוגמא לשגשוג של שיח זכויות האדם האוניברסאלי ולעובדה שגם קבוצות שמרניות ותנועות ימין משתמשות בשיח זה כיום. ניתן למצוא את התופעה הזו גם באירופה (הולנד, צרפת וסקנדינביה) ובארצות הברית. אני מאמין שהסיבה לכך היא ששיח זכויות האדם הפך לנורמטיבי כל כך שגם קבוצות אלו מבינות את היתרונות שבשימוש שלו, או נכון יותר את העובדה שזהו כיום אחד הכלים המרכזיים לגיוס תמיכה ברעיונות ובעמדות שלך. במקרה הזה מדובר כמובן במידה רבה בשימוש ציני בשיח, למרות שבמקרים רבים ברור שהמתנחלים עצמם משוכנעים לחלוטין שהם אכן הקורבנות המרכזיים בסיפור ושנעשה להם עוול גדול שהפר את הזכויות הבסיסיות ביותר שלהם.

ולסיום, מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
בימים אלו אני מסיים את הדוקטורט שלי בסטוני ברוק. באוגוסט 2010 אני מתחיל במשרה חדשה כמרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאל, קנדה.