ניסוי מילגרום

בעקבות ביקורת חריפה, נסגרה בסוף השבוע תערוכתם של מיקה ואבי מילגרום ״העוקץ הניגרי״ בגלריה המקרר בת״א. לדברי האמנים התערוכה התבססה על קול קורא שכתבו עבור תוכנית רזידנסי פיקטיבית בניגריה, שהציעה לזוכים השתתפות במימון טיסה, סטודיו, הוצאות שהייה והפקת עבודת אמנות. הקול הקורא הופץ בעיקר ב״כל מיני פורומים וקבוצות ווטסאפ של אמני שוליים, מכל מיני פריפריות בעולם – מדינות עולם שלישי, עיירות נידחות וכן הלאה״, סיפר אבי מילגרום בראיון ליובל סער מ״פורטפוליו״. כעבור זמן מה הקול הקורא הוסר מהרשת, איש מהמועמדים שהגישו הצעות לתוכנית לא קיבל תשובה לפנייתו, ואילו מיקה ואבי מילגרום לקחו את דימויי העבודות שנשלחו אליהם, הדפיסו אותם ללא רשות והציגו ללא קרדיט בתערוכתם. המעשה הוצדק בצורך של אמנות לאתגר גבולות, וברצון של הזוג מילגרום להשתמש בניצול דווקא על מנת להאיר את אופני ניהול הקריירה/הישרדות שאמנים בני זמננו נדרשים לפעול לפיהם. ״ביקשנו הצעה לרזידנסי בעיר השניה בגודלה בניגריה וגם התנאים שהצענו היו ממש לא אטרקטיביים, כך שמי שפנה לשם מראש היה מן הסתם אדם שצמא לכל דבר״, הסבירו.

תגובות רבות ל״רזידנסי הניגרי״ השוו אותה לתערוכה ״אמנות ערבית גנובה״, שנאצרה ע״י עומר קריגר ועדי אנגלמן בגלריה 1:1 בשנת 2018 והציגה עבודות וידאו של אמנים ערבים ללא רשותם. כמי שתמך ב״אמנות ערבית גנובה״, כתב לא-פעם בחיוב על יצירות בעייתיות מבחינה מוסרית, ובאופן כללי לא מצפה מאמנות להיות נעלה וטהורה יותר מהסביבה שבה היא נוצרת ומוצגת, אני חושב שהשוואה בין פרויקטים אמנותיים שמקצתם לא לגמרי חוקיים (אמנות ערבית גנובה), ואחרים חוקיים אבל ממש אכזריים (עבודות של סנטיאגו סיירה, ארתור ז׳מייבסקי או וים דלווי, למשל), רק מאירה את ״הרזידנסי הניגרי״ באור בעייתי יותר ויותר.

אם יש נקודה שמחברת בין ״אמנות ערבית גנובה״, עבודותיו של סיירה עם מובטלים, פליטים, נרקומנים ונשים בזנות, החזירים המקועקעים של דלווי וניצול השואה שמשוכנע ע״י ז׳מייבסקי לחדש את המספר שעל ידו, זוהי כנות. בכל העבודות הלחץ, הגזל, הסימון והניצול גלויים לעיני כל ומשמשים כתשתית עקרונית של היצירות. הם גלויים הן בפני המשתתפים ביצירת העבודות, הן בפני הנהלת מוסדות האמנות שמציגים אותן והן בפני הקהל.

כנות היא תכונה הכרחית שמתפקדת כגורם ממזרי בעבודות הללו. הן לוקחות ניצול כבר-קיים אבל בד״כ סמוי, מתיקות אותו אל עולם האמנות ומעגנות אותו בלב המעשה האמנותי. הזעזוע שהעבודות גורמות אינו נובע מן המצב – שכאמור, קיים ממילא – אלא מהצגתו כשהוא חסר תכלית חוץ-אמנותית. סנטיאגו סיירה, לדוגמא, לא המציא את מצבם של מהגרים אפריקאים שמקוששים פרוטות ממכירת מותגים מזויפים ברחובות ונציה בתקופת הביאנלה. הוא בסה״כ הזמין אותם לצבוע את שערם בפלטינה באופן שהקשה על צריכת אמנות לאלפיון העליון תוך התעלמות מקיומם. כשסיירה ״הציג בביאנלה בונציה״, הביאנלה למעשה ״הציגה את עצמה״ באמצעותו. התוצאה לא היתה רק חשיפת הדברים, אלא גם הדגשת היות הצופה משתתף פעיל במעגל הניצול, מאפיין שמקשה עליו להישאר בעמדת המצקצק מן הצד. ב״אמנות ערבית גנובה״, קריגר ואנגלמן חיברו בין תנאים טכנולוגיים בני זמננו (קבצים משותפים ברשת, הורדות לא-חוקיות) לבין יחסי כוחות פוליטיים ותרבותיים קיימים (פוסט-קולוניאליזם ומדינת ישראל, שוק אמנות בינלאומי מבוסס, בידיאס וקשרי תרבות בעידן גלובלי). התערוכה גם ביטאה עניין מקומי ולעיתים אף הדדי בעבודתם של קולגות מעבר לגבול. אפשר לא להסכים עם הפעולה שלה, אבל לפחות היא היתה גלויה ושיקפה אתגרים ותנאים קיימים (מצפייה בסרטים וסדרות דרך אתרים פיראטיים עד השמעת שירי להקות לבנוניות במסיבות בת״א). חטאה הגדול היה שאת מה שעושים רבים בהחבא – היא עשתה מהמקפצה.

״הרזידנסי הניגרי״ לא שיקפה או התיקה מצב נתון, אלא יצרה אותו. נכון, אמנים רבים מכלים יותר מדי זמן וכוחות בהגשת מועמדויות לתוכניות רזידנסי, תצוגה ופרסים שלרובן לא יתקבלו, ונכון, לעיתים התוכניות הללו לא מצדיקות את המאמץ המושקע בהגשת מועמדות אליהן, אולם אלו עדיין תוכניות שרירות וקיימות שאמנים רבים פעלו במסגרתן לאורך השנים, וסביר שחלקם אף הפיק מהן משהו לעצמו. אף אמן לא זוכה בכל הפרסים, מציג בכל התערוכות ומתארח בכל רזידנסי, אבל לאורך הקריירה, רבים האמנים שיעזרו בפרסים, קולות קוראים לתערוכות ותוכניות רזידנסי כאלה ואחרות, שאין לדעת אילו הזדמנויות יפתחו בעקבות ההשתתפות בהן. מכאן נובע הפיתוי להגיש מועמדות ל״רזידנסי הניגרי״ וכאן נעוץ גם כישלונו. כי זה דבר אחד לחשוף קשיים ומהמורות בפיתוח קריירה אמנותית בימינו, ודבר אחר לגמרי להערים קשיים כאלה במכוון, תוך ניצול תמימות ואי-ידיעה, צורך בתמיכה והכרה, רצון טוב, זמן וכוחות של אמנים שככל הנראה נמצאים במקום נמוך בשרשרת המזון של התחום, ועוד לעשות זאת תוך הונאה וגזל של עבודותיהם, ואפילו מחיקת שמם.

לכך נוסף החשד המאוחר ש״הרזידנסי הניגרי״ הוא בכלל תרגיל עוקץ כפול. שתי אמניות שעבודותיהן זוהו בתערוכה טוענות שמעולם לא הגישו מועמדות לרזידנסי המדובר, וככל שעובר הזמן מתעורר ספק אם בכלל היה קול קורא לרזידנסי ניגרי, או שיוצרי ״הרזידנסי הניגרי״ פשוט בדו סיפור כיסוי לגניבת עבודות מרחבי העולם. אם כך הדבר לא מדובר רק בתרגיל עוקץ של אמנים שנחשף בפני הקהל, אלא בעוקץ של האמנים, הקהל ויתכן שאף אוצרת המקרר איריס פשדצקי גם יחד.

ניצול, גזל והונאה הן תופעות שמן הסתם קיימות בעולם האמנות, אולם דרוש דימיון דל ומוגבל כדי לחשוב שהדרך הראויה לעסוק בתופעות הללו היא יצירת ניצול, גזל והונאה נוספות, ודרושות זחיחות ואטימות כדי לעשות זאת על גבם של אמנים בלא ידיעתם ותוך מחיקת שמם, בד בבד עם התהדרות בטענה ש״”העוול שעשינו לאמנים הוא להציג את עבודתם בגלריה מכובדת״. אם סיירה, קריגר ואנגלמן, דלווי, ז׳מייבסקי ואחרים אמרו בעבודותיהם ש״העולם חרא. צריך להתבונן בו ולדבר״, מיקה ואבי מילגרום אומרים ש״העולם חרא, אבל אנחנו יותר״.