וירוס הקורונה חושף את המוזיאונים בארץ במערומיהם. מטרתו של מאמר זה אינה לעסוק בתפקיד המוזיאונים כמציגי תרבות ואמנות פלסטית, אלא לדון בחוסר יכולתם של המוזיאונים בארץ להתקדם אל המאה ה-21, ובכישלון להפוך אותם לא רק למוקדי עלייה לרגל לשם צריכת תרבות, אלא למפיצי תרבות אקטיביים שמרחיבים את עצמם הרבה מעבר לגבולות הפיזיים.
בחברה דמוקרטית המוזיאונים שיחקו ומשחקים תפקיד קריטי. כיום אנו לוקחים אותם כמובן מאליו, אך אל לשכוח שעד לפני כמה מאות שנים, אוספי אמנות היו בבעלות משפחות מלוכה או סוחרים עשירים ומעמד האוליגרכיה (מעמד שעושה היום קאמבק באמצעות מוזיאונים פרטיים שפותחים עשירי תבל). אוספים ציבוריים מספקים נגישות לאמנות לציבור הרחב, מאפשרים ליוצרים ואמנים ללמוד דרך היצירות והתערוכות המוצגות את אמצעי הביטוי של העבר, ובנוסף נותנים מקום לתצוגת אמנים עכשוויים. מוזיאונים הם אחד מהיסודות המרכזיים בתהליך התהוות הביטוי העצמי האמנותי והוויזואלי, והם מהווים עמוד תווך בפעילות של מדינה הרוצה להנגיש תרבות לכל אזרח. אלו תפקידיו המהותיים של המוזיאון כגוף מציג, על מבקריו ועל מברכיו.
ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום המדיה מספקות לגופי תרבות אפשרויות רחבות להגיע לקהל גדול יותר באמצעות הפצת תוכן איכותי מעבר לגבולות המוסד. תזמורות ברחבי העולם מפרסמות שידורים חיים ומוקלטים של קונצרטים לקהל עולמי, ומוזיאונים מרכזיים מספקים תוכן באינטרנט, שמגיע לכל מי שמבקש לבקר בתערוכה אך אינו יכול לעשות זאת בהגעה למקום. חשוב לציין כדוגמאות מובילות את המוזיאונים בלונדון, כדוגמת מוזיאוני טייט והמוזיאון הבריטי, שמצליחים ליצור תוכן אינטראקטיבי ונגיש באינטרנט, בין היתר דרך יוטיוב.
המשבר הנוכחי חושף את הנוכחות הדיגיטלית הדלה עד כמעט לא קיימת של המוסדות המוזיאליים בארץ. ייתכן ויש לכך סיבות שונות – בין אם היעדר תקציב וכוח אדם, קיבעון מחשבתי, רצון לשמר את המוזיאון כמרכז תוכן וחוסר מודעות למקומו כמפיץ ידע. יש לעשות סקר בנושא זה, ולשוחח עם אנשי המפתח בכדי להבין מה המכשולים שעומדים בפניהם. ייתכן שקשה לגייס כספים עבור מחלקה דיגיטלית.
לטענתי, נגיף הקורונה לוקח בעיה ומקצין אותה (פי מאה ומאה). לבעיה קוראים “מחסור בנגישות”. כרגע אזרחי המדינה נתונים במצור, ובהתאם להנחיות המוצדקות והחשובות של משרד הבריאות, הם אינם יכולים לשים פעמיהם אל חללי התצוגה. אך ניתן לחשוב על מצבים רבים בחיי השגרה, בהם אנשים רגילים לא יכולים להגיע למוסדות אלו. בין אם הם אינם יכולים להרשות לעצמם את הביקור מבחינה כלכלית, בין אם הם מרוחקים מדי מבחינה גיאוגרפית ובין אם עומס העבודה שלהם אינו מאפשר להם להכניס משהו מעבר ל”חיים עצמם” אל תוך החיים עצמם. אלו אתגרים לוגיסטיים שכולנו חווים, ובמדיה הדיגיטלית טמון פתרון חלקי אך מהותי שיכול ליצור הבדל של ממש.
שום דבר לא יחליף את המפגש הפיזי בין הצופה לבין יצירת האמנות, והמטרה אינה לנסות וליצור תחליף. זה מפגש נטול אמצעים שמגיע לכל אדם (מתי ה״זכות לתרבות״ תהיה מושרשת בארץ?). עם זאת יש צורך ממשי לשנות חלק מתפיסות המוזיאון, להרחיב אותו לגוף שפועל בצורה אקטיבית ובשגרה כדי להפיץ תוכן איכותי ונגיש מעבר לכתליו. המוסדות המוזיאליים שעומדים כרגע ריקים מאדם, צריכים לפעול בהקדם האפשרי ולהקים מחלקות דיגיטל איכותיות שיתחילו ליצור ולהפיץ תוכן למאות אלפי האנשים שתקועים בבתיהם, ולהמשיך במסורת זו מכאן והלאה. יש צורך לגייס תקציבים במיוחד למטרה זו, מתוך הבנה שפעילות מקוונת איכותית רק תגדיל משמעותית את קהל הנחשפים לתוכן המוזיאון, בארץ ובעולם, ותחזק את מעמדו כמרכז תרבות איכותי לאורך זמן.
טקסט חשוב מאוד וטוב שיש מי שכותב את המילים האלה.
תקווה גדולה שהקול הזה ישמע אצל מקבלי ההחלטות.
Paul
| |