אסטוניה, תמונת מצב

אסטוניה היא מדינה קטנה השוכנת לחופו של הים הבאלטי, מצפון לגוש המדינות הבאלטיות. לצדי הדרכים נפרשים מרחבים שטוחים ומיוערים, פלגי מים אטיים שמכוסים בעונה זו שכבת קרח דקה, והכפריות והמודרנה מתקיימות בה זו לצד זו. לעתים קרובות היא מעוררת תחושה של אדמה שוממה, נטושה, אך למרות הנמנום המפוהק וקצב החיים המזדחל, הצליחה אסטוניה, מדינה צעירה יחסית, לעקוף מדינות אירופיות יציבות וותיקות בלא מעט מישורים. נוסף לכך, הערגה של אסטוניה לתרבות המערב והטלטלות הלאומיות שחוותה עם התמוטטות האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה והצטרפותה לאיחוד האירופי בשנת 2004, איפשרו להביא לפתחה תרבות ואמנות מהוקצעות ואף ליצור בה.

על אף האקלים החורפי ברוב ימות השנה, השלווה הסטואית והאנונימיות היחסית של רפובליקת אסטוניה, מפעפעות בה סצנות אמנות מקומית ובינלאומית שוקקות. בסוף פברואר השנה, לציון 100 שנה להיווסדה של המדינה, נפתחה בטאלין, עיר הבירה, תערוכת אמנות קבוצתית שנקראת בשם הנחרץ “The State Is Not a Work of Art”. בתערוכה משתתפים כ-25 אמנים מקומיים ובינלאומיים, ובהם גם האמנית הישראלית אלה ליטביץ. התערוכה עוסקת בשאלות הנוגעות ליחסי אדם ולאומיותו, מושג האזרחות, זהויות שאולות ונזילות, טריטוריה ופליטות.

במהלך 100 השנים האחרונות עברה אסטוניה תנודות גדולות במידת עצמאותה. רק בשנת 1994, מאז שצבא הפדרציה הרוסית עזב באופן סופי את אדמתה, נחשבה אסטוניה מדינה עצמאית לחלוטין. בטקסט התערוכה כותבת האוצרת קטרינה גרגוס (Katerina Gregos) ש”התערוכה בוחנת את הפרובלמטיות, הסתירות והאידיאולוגיות המונחות בבסיס אומה ולאומיות ואת הטרנספורמציה המשתנה תדיר בנוף הסוציו-פוליטי האירופי”. היא מבקשת לאפשר ניואנסים נוספים, להתנער מהגדרות סטריאוטיפיות, קטבים ונרטיבים פשטניים שמחלקים את העולם ל”הם” ו”אנחנו”, ולהפנות את הזרקור לעיסוק בשורשים היסטוריים וסוציו-פוליטיים מורכבים ומסועפים. בהמשך הטקסט היא פורשת את מושג הלאומיות ודנה באופן שיש להתייחס אליו בתקופה הנוכחית. זוהי תקופה שבה יש  קושי אמיתי להגדיר מהי לאומיות, כיוון שזהות, שפה ומוצא אתני הם אמנם קריטריונים להגדרתה, אך בפועל הם משתנים ונזילים.

התערוכה, שמוצגת ב-Tallinn Art Hall ובשלוש גלריות הצמודות אליו, כוללת עבודות צילום, ציור, פיסול, סאונד, מיצב ווידיאו. מבין העבודות המעניינות והחזקות בתערוכה בולטת “Nation Estate” של האמנית לריסה סנסור (Larissa Sansour). סנסור נולדה במזרח ירושלים וחיה ועובדת כיום בלונדון. היא מציגה בחללים נחשקים ברחבי אירופה. “Nation Estate” כוללת וידיאו באורך של תשע דקות וסדרת תצלומים שכביכול לוכדת רגעים וסיטואציות מתוך הנרטיב של הסרטון, אך כאלו שלא נכנסו לסיקוונס שלו. בווידיאו הספציפי הזה צפיתי עוד בביאנלה באיסטנבול השנה. כבר אז הוא הותיר עלי רושם עז.

הווידיאו עצמו הוא סרט בסגנון מדע בדיוני שדוחס לתשע דקות כמות נכבדת אך מזוקקת של סמלים, אידיאולוגיות וביקורת על המצב הנפיץ והמתוח במזרח התיכון. הסרט ערוך בקצב אטי ומלווה בסאונד של המתנה להתרחשות. הוא נפתח בסצנה שבו נראית אשה צעירה הצועדת לתוך מתחם עתידני, סטרילי ובועתי, המגודר בחומה מוכרת מדי. היא נכנסת לבניין רחב ידיים המאופיין באלמנטים אוריינטליים וניאונים כחולים המזכירים תאורה של חדרי ניתוח. קרן שמש אחרונה מסנוורת אחת מעיניה. היא לובשת חולצת שתי וערב מבד מחוספס אפור חללי, כשאר שוכני הבניין, שמהנהנים לעברה לשלום.

בעת שהיא ממתינה למעלית, דגל פלסטין מתנוסס מעל ראשה. היא בוחנת את פירוט הקומות החרוט על הקיר: בתי-ספר ואוניברסיטאות, מוזיאון, בית-חולים, ירושלים, ג’נין, רמאללה, עזה, טול-כרם, חאן-יונס… פוסטר פרסומת של המבנה על הקיר הנגדי מצהיר: “Living The High Life”. היא נכנסת למעלית, והדרכון ורשתית העין שלה, אותה עין שהסתנוורה מקרן שמש תועה, נסרקים בלייזר. היא “מאושרת” ועומדת בפתח דירתה הבוהקת והריקה כמעט. בפינת הבית עומדים עץ זית עתיק ששורשיו פורצים ושוברים את רצפת הזכוכית, שולחן אוכל וכיסא שמוצב מול קיר-חלון מופרד, בדומה לבלוקים של החומה שבחוץ. דרכו האשה משקיפה אל החיים שבחוץ ובוחשת בבטנה חיים חדשים.

הסצנה האחרונה חזקה וכואבת במיוחד. המצלמה עושה זום-אאוט שנורה אל החוץ מהחיים שכלואים בבטנה, מהאשה שכלואה בדירתה, מהדירה שכלואה בגורד שחקים מבעית, שכלוא בחומה גבוהה מבטון והולך ומתרחק. לאן? עד לאן. כפי שתיאר באופן מדויק דויד גרוסמן בנאומו בערב הזיכרון הערבי-פלסטיני האחרון, הבית הוא מקום שנמצא, אך עורג אל המפונטז. במקרה של סנסור, הבית אינו רק מבצר שמשקיף מתוח גו על סביבתו, שומר על תושביו ומעניק להם איכות חיים מצוחצחת ונחשקת, אלא הוא כלא אימתני ואכזרי שלא היה מבייש את בתי-הכלא השמורים ביותר. מה שסנסור מציגה בווידיאו המצמרר הזה הוא עינוי מתמשך, בלתי נסבל, ומושתק בכסות של חיים אוטופיים לכאורה. הוא מציג מערכת משומנת שכביכול מעניקה חיים של שפע, של בעלות, של קדמה, אך איכות חיים או חיים בכלל אינם נמדדים רק בפסיליטיז וזכויות שמתקיימים לכאורה, תחת מכבש של שלילות ואיסורים. הם נמדדים בעצמאות. בחופש. חופש לנוע, חופש לבחור. לבחור בחיים שהם האוטופיה הפרטית שלך, או במקרה הזה, האוטופיה הלאומית הפרטית של עם שלם. הם נמדדים בחירות.

לאום הוא מוסד מודרני במהותו, או “המוסד המודרני ביותר מבין המוסדות הפוליטיים”, כפי שציינה ההיסטוריון טוני ג’אד (Tony Judt), אך במקביל הוא עדיין אוחז בפוטנציאל התמידי להתפתח כרעיון ולעבור מקצה שיפורים כמבנה. העבודות בתערוכה מצליחות לגעת בקצות האצבעות הארוכות והחמקמקות של המושג הזה וללוש אותו דרך מדיומים וטמפרמנטים שונים. כאמור, בתערוכה יש לא מעט עבודות טובות ורלבנטיות לנושא. כמה מן העבודות מלוות בעלון משל עצמן, בעיקר עבודות מיצב מורכבות יותר, שעבורן נוסח טקסט מחקרי על מקורה של העבודה ועל מאפייניה.
נוסף לסיבות שהביאו את אסטוניה להתפאר בלאומיותה ולציין אותה בתערוכת אמנות מושקעת, יש גורמים נוספים לפריחה היחסית של סצנת האמנות במדינה: יציבות פוליטית בהווה, כלכלה משגשגת, אוכלוסייה משכילה וקדמה טכנולוגית בהשוואה לשאר מדינות האיחוד-האירופי – כל אלה מאפשרים לאסטוניה להשקיע זמן, מחשבה ומשאבים באמנות. בטאלין נמצא בית-הספר הגבוה לאמנות Estonian Academy of Arts, שנוסד בשנת 1914 ומעניק השכלה גבוהה באמנויות, עיצוב, ארכיטקטורה, תקשורת, מורשת תרבותית ושימור, ומציע לתלמידיו ולסטודנטים זרים מסלול לתואר שני ואפילו לדוקטורט.

בפרבריה של העיר (15 דקות נסיעה מהמרכז) מתנוסס הבניין המרכזי והעצום של מוזיאון Kumu לאמנות עכשווית, מודרנית וקלאסית. המוזיאון הוא גם הבניין הראשי ומשכן ההנהלה של ה-Art Museum of Estonia, שנוסד בשנת 1919 וחוקר ומציג אמנות אסטונית מימי-הביניים ועד היום. במוזיאון עומדות תערוכות קבע של אמנים אסטונים, פסלים וציירים, המציגים קו רווח של אמנות שהושפעה מן הזרמים העיקריים באירופה במאות השנים האחרונות. אף שאסטוניה ידעה משטרים נוקשים שדיכאו את השפה, המסורת והתרבות עוד מתקופת ימי-הביניים, אין לכך עדות ממשית בציר הזמן המוצג במוזיאון, ותערוכות הקבע משתרכות כשולי שמלתה של התרבות המערבית האירופית.

הקומה החמישית מוקדשת לאמנות עכשווית. כעת מוצגת בה תערוכת יחיד בהפקה מסחררת של האמנית קטיה נוביצקובה (Katja Novitskova), הנקראת  “If Only You Could See What I’ve Seen with Your Eyes. Stage 2“. נוביצקובה, אמנית אסטונית, חיה ועובדת באמסטרדם ובברלין. היא למדה והתמחתה בין השאר בלימודי ניו-מדיה באוניברסיטת טאלין. נוביצקובה היא אשפית של מיצבים ושילוב בין מדיומים שונים. היא מתעניינת בעיקר בפרקטיקה פוסט-אינטרנטית, טכנולוגיה ואבולוציה ביולוגית בעידן הגיאולוגי העכשווי. נשמע ארוך ומייגע? התערוכה שלה דווקא מצליחה לארגן את התחומים הללו, שכל אחד מהם הוא עולם מורכב ומלואו, לכדי מסע מהפנט.

קטיה נוביצקובה, מתוך  “If Only You Could See What I’ve Seen with Your Eyes. Stage 2”, טאלין ארט הול, 2018

נוביצקובה מתפעלת חמישה חדרים עצומים בגודלם במיצבים פיסוליים-אורקוליים פנטסטיים, שכל אחד מהם היה יכול לגלם תערוכת יחיד בפני עצמו. היא מג’נגלת במיומנות בין סימפוניות של אור, הקרנות, סאונד, שקיפויות פלסטיקיות ומתכתיות מבריקות, יצורי חלל וחרקים ממוכנים, חיות לילה טורפות חלולות מבט, טקסט, ומתקיפה את הצופה באקסטזה הבלתי נדלית הזאת. סיקרנו אותי במיוחד ההדפסים בגודל אדם ולמעלה מכך של דימויי חיות טורפות השאולים מן הרשת. האימג’ים מודפסים על משטח אלומיניום, מסמנים את הקונטור של בעל-החיים, וזה מוצב כפלס לפדסטל מראה המעניק את האפקט הפשוט של “עולם הפוך” ושל קרקע שנשמטה ופערה בור אינסופי (אל החלל?). אף בורג בהצבה אינו סוטה ממקומו ואף אובייקט לא חמק מכיול והנדוס מתמטי ואסתטי בטרם הונח.  התערוכה מלאת הומור, והצליחה לרתק לאורך זמן גם את הדור הצעיר שביקר במוזיאון.

בעיר טאלין פועלים 89 מוזיאונים וגלריות המציגים אמנות מקומית מסורתית, קראפט, אמנות עכשווית ואוספים. נוסף לכך מופק בעיר פעמיים בשנה מגזין בסגנון “החיים הטובים” בשם “Tallinn Arts“, שמאגד את כל אירועי התרבות והאמנות, האופנה, העיצוב, המסעדות וחיי הלילה, ומופץ במתכונת יוקרתית שמחולקת חינם בבתי-המלון, בשדה התעופה ובאירועי האמנות בעיר.

מעתה אסטוניה תיחרט אצלי לא רק כמדינה שיש לה נוכחות מרשימה בתחרות האירוויזיון, אלא גם כמקום מעורר השראה וקו תפר תרבותי בין מערב אירופה למזרחה. השילוב הזה, יחד עם שימור מורשת של קינוחים שמימיים וזולים, ארכיטקטורה כפרית בלב העיר ושנאפס מתובל וחריף במיוחד, בהחלט משפרים את מניותיה וסיכוייה של אסטוניה להפוך ליעד נחשק לתיירים שוחרי אמנות ופינוקים.