המלצת השבוע: “אדמה דום”, אורית ישי ואייל אסולין

התערוכה המשותפת של אורית ישי ואייל אסולין בגלריה דנה שבקיבוץ יד-מרדכי, “אדמה דום” (אוצרת: רווית הררי), עוסקת בניפוץ מיתוסים לאומיים של עבודת אדמה, חקלאות מקומית וגאוות הפיתוח הטכנולוגי הישראלי. בחלל הגלריה בנה אסולין מסלול הליכה שהוא מעין גשר דֶּק מתעקל עם ספסלים מקרשי עץ. מצדו האחד ניתן לצפות בסרט הווידיאו של ישי, ומצדו האחר להשקיף על חלקת אדמה דשנה שבה נטוע פסלו של אסולין. הגשר מזמין את הצופים לשבת ולהתבונן ב”נוף” המתפרש סביבם בזעיר אנפין. נראה כי האמנים הכניסו לגלריה גרסה חתרנית של שדות יד-מרדכי. החלל הקטן מנסה לתמצת לתוכו את המרחבים שסביבו ולזקק אמירה ביקורתית על אודות ערכי וסמלי החלוציות ועבודת האדמה. העבודות נוקטות שפה אירונית ומעוררות מחשבה על המציאות העכשווית המורכבת והתמורות שעברה הסביבה.

אייל אסולין, “דום!”, פסל מזרקה, דק וספסלי עץ

עבודת הווידיאו של ישי, “מבצע רעם חזק”, עשויה כפרודיה קומית לסרטי פעולה ומתח. זו למעשה ביקורת צינית על מצב החקלאות והשינויים שחלו בה לאורך השנים. עלילת הסרט מגוללת את מרדפם הדרמטי של סוכני מוסד להשגת קוד סודי שיביא להצלת האנושות. מבעד למשקפת הסוכן, המופיע בטבע בינות לענפי תפוזים, נראים עובדים תאילנדים חופרים בורות באדמה. המשקפת עולה מעלה, לעבר מתקנים סודיים המזדקרים מעל צמרות העצים, ויורדת חזרה לקרקע ולפועלים. אנו מגלים שמדובר בבית-קברות, והידיים הזרות שהחליפו את עובדי האדמה המקומיים גויסו כעת לעבודת אדמה אחרת – כריית קברים. שוט צילומי זה מרמז על הנרטיב המשולש בסרט: האדמה ופועליה, מות החקלאות, והשירותים החשאיים החולשים על הכל.

הסרט, שצולם ברובו בקיבוץ יד-מרדכי, נע בין פסטורליה של טבע וציוץ ציפורים לבין פסקול קצבי ודרמטי. השימוש בכוח עבודה זר חדר גם לשלב האחרון של המבצע: הקוד הסודי שכתוב בסינית מועבר למעבדה (שנראית כבונקר) שבה עובדות שתי חוקרות. הן מדברות ביניהן סינית ומנסות לפצח ולפתח את הקוד. לא אגלה מה הבשורה החדשה שיוצאת מהמעבדה ומצילה את העולם. עבודת האדמה שישי מצביעה עליה אינה של פועל עברי חסון ומיוזע, אלא מערך המושתת על עבודה זרה, פיתוחים טכנולגיים, הנדסה גנטית ובכירים “בטחוניסטיים” בחליפות. מהם אמורה לבוא הישועה.

אורית ישי, פריים מתוך הווידאו “מבצע רעם חזק”, 2018, 11 דק’

מול הסרט של ישי ובדיאלוג עם הנרטיב שלה פרושה על הקרקע שכבת אדמה שמתוכה מזדקר אובייקט גלילי. “הפסל דום!” של אייל אסולין מורכב מחיבור של חמישה צינורות ביוב שנצבעו בזהב ונערמו זה על גבי זה. מתפרי החיבור שלהם מטפטפים זרזיפי מים שנקווים מטה לאגן ניקוז קטן וחוזר חלילה. מזרקת המים אמנם גבוהה ונוצצת, אך המים לא מתפרצים ממנה בחיות ולא שופעים. מערכות ההשקיה החקלאיות, המוצבות בדרך כלל באופן אופקי, התחלפו אצל אסולין בהצבה ורטיקאלית, והפסל מתגלה כאובייקט פאלי או מיגדלור מהבהב. המזרקה היא מעין סמל לכוח גברי שלא מצליח לממש את עצמו, ולמרות הפתוס המוחצן והרהב ניצב חסר תכלית, שרוי בחידלון.

התערוכה ממוקמת בין האדמה האופקית לדום האנכי, בין הקרקע הישרה לעץ שצומח ממנה. למרות הנימה הפסימית והחושך בגלריה, חלקת האדמה של אסולין הצמיחה שתילים צעירים ונטעה בכל זאת ניצנים של תקווה וצמיחה טבעית.

“אדמה דום”, אורית ישי ואייל אסולין
גלריה דנה לאמנות, יד-מרדכי
נעילה: 31.3.18