מת רוברט פינקוס-ויטן, מבקר אמנות, אוצר וחוקר

מבקר האמנות, האוצר וההיסטוריון האמריקאי פרופ’ רוברט פינקוס-ויטן נפטר אתמול בגיל 83. הקריירה הארוכה והפורה של פינקוס-ויטן, יליד ניו-יורק, 1935, החלה בשנות ה-60, לאחר שסיים לכתוב עבודת דוקטורט על קבוצת האמנים והסופרים הפריזאית Salon de la Rose + Croix באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1966 הצטרף למערכת מגזין האמנות האמריקאי “ארטפורום” ככותב, ומאוחר יותר מונה לעורך המגזין. הוא המשיך לכתוב במגזין גם בעשרות השנים הבאות.

פינקוס-ויטן כתב בהרחבה על אמנות שנות ה-60 וה-70 בארה”ב ובאירופה, והוא אף מזוהה כמי שטבע את המונח “פוסט-מינימליזם”. רבות מביקורותיו קובצו בספריו, ובהם ״פוסט-מינימליזם״ משנת 1977 ו״מפוסט-מינימליזם למקסימליזם: אמנות אמריקאית 1966–1986״, שיצא בשנת 1987.

פינקוס-ויטן ביקר בישראל כמה פעמים והכיר רבים מהאמנים המרכזיים בה. באמצע שנות ה-70 הוא הגיע לביקור מקצועי ראשון בהזמנת האוצר יונה פישר ממוזיאון ישראל, וסיכם את רשמיו במאמר שפורסם בהמשך בכתב-העת “מושג”. על סצנת האמנות המקומית כתב כי ״אין מזיזים שם אבן ולא משיבים אותה למקומה בלא שתתלווה לכך, בדרך כלשהי, דרמה פוליטית. המצבים הם קוטביים. כאשר דבר-מה אינו בפירוש בעד, הוא חייב בוודאי להיות נגד״. מצב זה עורר בו מידה של רחמים. ״תן דעתך, למשל, על רגשות האשם המעיקים על האמן הישראלי שאינו מתמסר להנצחת הסטריאוטיפים של האמנות הישראלית״, כתב.

רוברט פינקוס-ויטן (משמאל) עם יהושע נוישטיין בסטודיו, ניו-יורק, 2017

בשנים הבאות חיבר פינקוס-ויטן מאמרים על עבודתם של יהושע נוישטיין, משה קופפרמן, פנחס כהן-גן, בני אפרת, בוקי שוורץ ואחרים. מאמרו הידוע ביותר בישראל הוא כנראה ״אמנות יהודית: 6 הנחות״, שפורסם גם הוא בכתב-העת “מושג” בשנת 1976. המאמר נולד כתגובה ביקורתית לתערוכה ״החוויה היהודית באמנות המאה ה-20״, שאצר היסטוריון האמנות פרופ׳ אברהם קאמפף במוזיאון היהודי בניו-יורק באותה שנה. פינקוס-ויטן יצא נגד תפיסת האמנות של קאמפף, שאותה זיהה עם ״מודרניזם נוסטלגי האסור בכבלי חזון ימי השגשוג של ׳אסכולת פריז׳״, המבוסס על “ערכים שמקורם, בסופו של דבר, באילוזיוניזם של הרנסנס”, והוא “התגלמות כל הגויי שבאמנות”. מול תפיסה “אילוסטרטיבית” זו, כלשונו, הציג פינקוס-ויטן את האמנות היהודית כאמנות מופשטת, טענה שהוא מתאר כ”עובדה פשוטה” הראויה ל”הכרה רצינית”. את טענתו שההפשטה היא-היא ביטויה האמנותי המלא והטהור של היהדות התחיל פינקוס-ויטן בציווי המוכר מעשרת הדברות “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, ובהמשך גרס כי אמן יהודי שאינו בוחר בדרך ההפשטה עובר סוג של התנצרות, ולחלופין אמנות מופשטת שנוצרת על-ידי אמנים לא-יהודים מחייבת את היוצר “להתכחש – בצורה דמיונית הפוכה כלשהי – לגרעין מהותי של נצרותו”.

דבריו של פינקוס-ויטן מעוגנים בתפיסתו את מחשבת ישראל, כמו גם במורשת האקספרסיוניזם המופשט ושדות הצבע של אסכולת ניו-יורק, שכמה מצייריה והוגיה המרכזיים, דוגמת המבקרים קלמנט גרינברג והרולד רוזנברג והציירים מארק רותקו וברנט ניומן, היו יהודים. ממרחק השנים, ומתוך היכרות עם ביטויים אמנותיים מגוונים יותר, טענותיו נראות דוגמטיות, נוקשות וחלקיות. ניתוח ביקורתי של עמדות אלו ודומות להן נעשה מאוחר יותר במחקריהם של דליה מנור ודוד שפרבר על מקומה של היהדות בשיח האמנות המקומי.

אולם חרף ההכללות הפשטניות המוצגות במאמר, פינקוס-ויטן מציע התייחסות ספציפית וייחודית לזמנה לעבודתו של קופפרמן. קופפרמן הוא האמן היחיד שמוזכר בהרחבה יחסית במאמר, ורפרודוקציה של רישום מעשה ידיו היא הדימוי היחיד שמלווה את הטקסט. לאחר שתיאר את ״המופשט היהודי״ כ״צומח מתוך פעולה נמרצת וארוכה של עשייה אמנותית, ומקורו בגרעין מרכזי ואטום-כמעט בפני ניתוח הגיוני״, מאפיין פינקוס-ויטן את עבודתו של קופפרמן כ״אל ציור״ – ״תהליך של סימון ומחיקה, בעת ובעונה אחת… קופפרמן עושה שימוש בצורת הרכבה של מוטיב על גבי מוטיב […] הרכבות סינכרוניות המפיחות חיים באנדרלמוסיות ובהתנגשויות חזותיות המביאות, בתוכן, לתיקון ולטשטוש, המאפיינות את הציור החסכוני והמאופק, הציור הניכר בהידור ללא תעלולים, בליריות מחוסרת מנייריזם״.

במקביל לכתיבה עבד פינקוס-ויטן כאוצר. הוא אצר תערוכות רבות בגלריה גגוזיאן, ובשנים 1996–2007 ניהל את הגלריה C&M בניו-יורק.