התערוכה “אני הסתכלתי עלייך כשאת הסתכלת עלי” כוללת שלושה מיצבים שיצרו גידי גילעם, נעה גינזבורג וענת מרטקוביץ’. השלושה יצרו עבור החלל של גלריה אלפרד בתל-אביב רישומי הכנה (סקיצות) והחליפו אותם ביניהם, כשכל אחד נדרש לתרגם את הסקיצה שקיבל למיצב בחלל הגלריה. בהודעה לעיתונות נכתב כי השלושה “מתעניינים בדרך שבה ניתן לפרש ולנוע בין מדיומים אמנותיים שונים באמצעות מעברים בין המרחב הציורי לבין המרחב הפיזי”. תערוכות שעוסקות במלאכותי, בחומרי ובמופשט הן תמיד מוקד משיכה וגירוי עבורי. התוצאה מרהיבה ומעניינת. הרכיבים הצורניים המכוננים את הסקיצות פורצים מהן וממלאים את חללי הגלריה השונים באופנים בלתי צפויים.
אתחיל במנגנון, שוודאי אינו חדש: אמן אחד מפרש או מתכתב עם עבודה של אמן אחר, בעבודה חדשה שהוא יוצר. ב”אני הסתכלתי עלייך” עבודות המוצא הן דו-ממדיות ועבודות היעד (המיצבים) הן תלת-ממדיות. בסקיצות, שהן עבודות אמנות אוטונומיות לכל דבר, נקטו האמניות רטוריקה של הפשטה: התרחקות מייצוג, או פרספקטיבה לטובת התמקדות באמצעי ההבעה כשלעצמם: צבע, צורה, קו, קומפוזיציה וכן הלאה.
לצד הציור עז הצבע והמבע של נעה גינזבורג (תמונה 1), שאיכויותיו המופשטות ברורות, הקולאז’ של גידי גילעם אמנם כולל קטעי תצלומים של אנשים או איברי גוף, אך על כל אלה נכפית בסופו של דבר קומפוזיציה צורנית סינתטית. כך גם באיור הדיגיטלי המרשים של ענת מרטקוביץ’, המציג פקעת של כתמי צבע, צברי קווים וקשקושים בהרמוניה צבעונית מושלמת של סגולים, ירוקים וכחולים, שרק בחינה מדוקדקת תגלה שהיא מורכבת מרישומים צפופים של פחיות מעוקמות, בקבוקי נביעות מעוכים וקופסאות סיגריות (תמונה 2).
למעבר מדו-מימד לסביבה יש היסטוריה: מדובר במחווה שמקורה בזרם המינימליסטי (באמנות), שלידתו בשנות ה-60 של המאה ה-20. המינימליזם היה לא פחות ממהפכני, לכל הפחות ברצון להפוך את הצופה לחלק בלתי נפרד מיצירת האמנות, ואפילו לתנאי הכרחי שלה. עבור המינימליסטים, האובייקט המוצג אינו חשוב כשלעצמו, אלא רק כחלק מתחביר המייצר סביבה, באופן שמשפיע על החוויה של הצופה בחלל ובזמן הספציפיים לרגע הצפייה.
קוביות העץ מחופות המראה שיצר רוברט מוריס ופיזר ברחבי חללי תצוגה שונים הן דוגמה נהדרת למהלך זה (תמונה 3). אלמנט ההשתקפות והאפקטים השונים והמתחלפים שמייצרות הקוביות של מוריס על התפיסה של הצופה נוכח במידה רבה במיצב של נעה גינזבורג, הודות ליחסי הגומלין בין מקורות האור ולוחות הפרספקס המוצבים ברחבי ה”חדר הוורוד” (תמונה 4).
בספרם “מהי פילוסופיה” כותבים דלז וגואטרי כי “הקונסטרוקטיביזם דורש שכל יצירה תהיה בנויה על פני מישור המעניק לה קיום עצמאי”. זוהי תמצית המהלך המתחולל בתערוכה. לכל אחד מהרכיבים במיצבים השונים (יריעות בד, לוחות פרספקס, נורות, גרילנדה, סרטים צבעוניים ועוד) יש קיום עצמאי, ספציפי, והם אינם פועלים כדי לייצג, אלא כדי לייצר (תמונה 5).
התחביר שהם מקיימים בחלל הגלריה מייצר עבור המבקר/ת חוויה אקטיבית ומגרה, המציעה מפלט לעולם מלאכותי של צבע, אור, צורות ויחסים בלתי צפויים, באופן שעשוי להזכיר לנו שגם חיינו מחוץ למרחב הגלריה הם במידה רבה מלאכותיים, תוצר של בחירותנו ועיצובנו. עניין של אומץ ודמיון, בסופו של יום.
“אני הסתכלתי עלייך כשאת הסתכלת עלי”, גידי גילעם, נעה גינזבורג וענת מרטקוביץ’
תערוכה בסדרה “חזון וכישלון”, גלריה אלפרד
נעילה: 2.2.18
סמטת שלוש 5, תל-אביב. שעות פתיחה: ד’–ה’, 17:00–21:00, ו’, 10:00–14:00, שבת, 11:00–15:00
נהדר, עידו. ברכותי!
אילת זהר
| |תודה רבה!
עידו כהן
| |מאמר איכותי, מעמיק ומלומד. כל הכבוד!
צבי כהן
| |תודה דוד.
עידו כהן
| |עושה חשק ללכת לראות !
נעמה
| |יש!
עידו כהן
| |