מה את עושה

סיום

ערב ירד על בניין כלל, ועוד לא הגיעה השעה חמש. עובדי המשרדים שלידם ישבתי עזבו בזה אחר זה, מכבים את האורות ונועלים את הדלת, מעיפים לעברי מבט, אולי גם חיוך וכמה מלים – בכל זאת עברנו יום בשכנות מסוימת, אפילו שכנות טובה. הם הלכו ואני המשכתי לשבת בעמדה שלי בקניון העזוב והמחשיך, למרות שבתוכי החלה לפשוט תחושת בדידות גדולה, מנמיכה ומדכדכת, דומה ממש לחומר השחור המתפשט שבו עסקתי מאז הבוקר. ידיים תקועות בחומר הצמיגי והקר, מחכה לשעה חמש.

התחלה

בוקר מואר במרחב החמים של מוסללה, בקומת הגג במרכז המסחרי של בניין כלל, ברחוב יפו בירושלים. שמחת מפגש, ארוחת בוקר משותפת, בחירת מקום עבודה ברחבי הבניין, ענידת תג שם ורגע של התחלה – התחלת פעולת פרפורמנס של שמונה שעות, תשע עד חמש.

עבור כנרת מקס, שכינסה אותנו, רגע ההתחלה התרחש חודשים רבים לפני הבוקר הזה. לאורך תקופת שהות-אמן במוסללה, פעלה מקס בבניין כלל והזמינה יוצרים למפגשים אישיים של שהות ופעולה. כל אלה התכנסו לאירוע הסיכום “עושים יומית” – התרחשות מקבילה, מרובת משתתפים ופעולות, במרחב ובזמן של יום עבודה אחד במרכז המסחרי של בניין כלל.

תיעוד

לאחר האירוע הרגשתי שמשהו ממשיך להתרחש אצלי, לפעול, להיכתב. הבנתי שאינני מסתפקת בעמדה החלקית שלי כאמנית, בפעולה שבחרתי לבצע לאורך אותו יום; שאני מבקשת להכיר ולהקיף את ההתרחשות במבט כולל, לאמץ עמדות נוספות – של צופה, אמן אחר, מספר כל יודע. לשמוע את כל הקולות, ולרקום מתוכם משהו שרוצה להיות שלם.

לנסות ליצור את התמונה הכוללת של “עושים יומית” היא פעולה מלאכותית במידת מה; באותה מידה היא רובד נוסף של יצירה. ניתן להצביע על הפן ההישרדותי, הכמעט נואש, של הרצון לתפוס ביד רגעים שחלפו, מים שזרמו ולא ישובו; וגם על הכתיבה שמתגלה כפעולה פרפורמטיבית.

שבועות אחדים לפני אותו יום בנובמבר סיימתי את כתיבת התזה שלי על פעולתה של קבוצת מקלט 209 בסוף שנות ה-80. הטקסט שכתבתי במשך תקופה ארוכה על אירועים רחוקים שבהם לא נכחתי נארג מחומרים תיעודיים, פרסומים מן התקופה ובעיקר זכרונותיהם של מרואיינים. לאחר המאבק בערימות הזמן, תעתועי הזיכרון והמידע החלקי, מצאתי עניין וקסם בכתיבה על אירוע עכשווי שהדיו טרם נדמו, שהוא עוד טרי בזיכרון. לא פחות מכך הניעה אותי הידיעה שללא הכתיבה, הגורל שצפוי לאירוע שהסתיים זה עתה אינו שונה מזה של האירועים ההיסטוריים שחקרתי – במקרה הטוב להתפרק לפרגמנטים של עבודות ודימויים אחדים; במקרה אחר, להישכח.

התחלתי לכתוב על “עושים יומית” זמן קצר לאחר האירוע. השתתפותי בו סיפקה לי את הידיעה ממקור ראשון על קיומו, חוויה אישית ומידע חלקי לגבי הפעולה שלי עצמי. מרוב הבחינות האחרות נזקקתי למידע חיצוני כדי לשרטט את התמונה הרחבה שביקשתי ליצור. הזמן הקצר שחלף אולי הקל על זכרונם של המשתתפים, אך נדמה שהציב אתגר אחר, הקשור למרחק שיאפשר לגבש פרספקטיבה. איסוף העובדות היה פשוט יחסית, אך המאמץ שנדרש כדי להבין ולדמיין את הפעולות שהתרחשו במקביל לפעולה שבה עסקתי אני לא היה שונה מהותית מזה שנדרש בעבודת השחזור של עבודות שלא ראיתי והתקיימו לפני עשרות שנים.

מבחינת אתגר התיעוד, אין משמעות לשאלה כמה זמן עבר מאז שהסתיימה פעולה אמנותית חד-פעמית וחולפת. מרגע שחלף – לפני יום, שנה או עשור – נחסמה הגישה אל האירוע החי, וכל התייחסות אליו מייצרת רובד תיעודי מסוג כלשהו, יהיה אשר יהיה. אני מודעת למורכבותה של מלאכת התיעוד של פעולות חיות, ועוסקת בה תוך בחינה מתמדת של פעולותי. לצד השאלות הרבות שמתעוררות, אני מאמינה שהתיעוד מאפשר חיים נוספים, גם אם אחרים, לפעולת האמנות.

יתרונו של הטקסט כמדיום של תיעוד פעולות חיות, שהוא מאפשר לייצר תמונה מרובדת, להכיל מידע ורגשות, תהליכים ותחושות, ובעיקר להישאר פתוח, לא סופי, מודע לחלקיות של קיומו. הכתיבה עצמה היא פעולה, היא מעשה. באותה מידה היא עשויה לסייע לחוקרים עתידיים, ממש כפי שההתייחסויות השוליות ביותר בעיתונות שנות ה-80 איפשרו לי ללמוד עוד פרט ולוודא עוד תאריך ביחס לאירוע שלא נותר ממנו כל תיעוד.

שהות

תקופת שהות-האמן של מקס התרחשה במקביל לעבודות בנייה אינטנסיביות במשכנה החדש של העמותה בבניין כלל. היא חשה שחוסר העשייה שלה לכאורה – יושבת עם מחברת – בולט כניגוד לעשייה הפיזית התכליתית מסביב. “בכל מקום שישבתי הפרעתי… בסוף נשברתי והבנתי שאני הולכת לשבת בבניין עצמו, כמו כל אחד שמסתובב שם כי אין מקום אחר. ישבתי על הספסלים, התבוננתי בכל מה שקורה בחלל הציבורי ושהיתי בו. החלטתי שכל מה שאני אעשה ינבע אך ורק מהמקום ומהזמן שלי בו”.

אחרי כמה שהיות כאלה הבחינה מקס ברפטטיביות שלהן. “הרגשתי שאני באה ביום מסוים ובאותן שעות, חווה את הבניין באותם רגעים שלו… כל הימים הפכו להיות דומים זה לזה. היתה הרגשה שלא רק אני במצב הזה, אלא גם כל מי שעובד שם ונמצא שם חווים איזושהי רפטטיביות שקשורה ביום עבודה ובעבודה. והרפטטיביות שלי היתה קשורה בעבודת אמנות. היה בזה משהו דווקא מאוד נעים, שאני ואתם עובדים, רק שאתכם אף אחד לא שואל מה אתם עושים פה גם אם אתם יושבים ובוהים כל היום עד שלקוח מגיע, וכבר עייפים וקודרים, לסנדלר כבר מתייבש התחת על הכיסא, עד שגם אם מישהו בא, כבר אין להם כוח אליו… הרגשתי שההתנהלות הזו מחלחלת אלי”.

מקס החלה להזמין יוצרים לפגישות אישיות בנות שלוש שעות של שהות במקום, שהתנהלו לפי פרוטוקול קבוע: הליכה והתבוננות בחלל, מציאת אובייקט ומקום לפעולה רפטטיבית, מחשבה מפורטת על תחילת הפעולה ועשייה חוזרת שמובילה את ההמשך. הפעולה הסתיימה כשמשהו מהותי השתנה בה. כהגדרתה של מקס: “משהו באובייקטיביות שלה נפגע, ואז אפשר להפסיק”.

לאחר חודשיים של פגישות נשבר הרצף בגלל אילוצים שונים, ומקס סימנה סיום של שלב שבו עלה קשר מהותי בין שהות לרפטטיביות. בהמשך לרעיון זה החלה לגבש התרחשות אמנותית מרוכזת שתכיל את הדרך שנעשתה עד כה ותהיה בעלת משמעות לבניין ולאנשים שנמצאים בו.

כמה מהאמנים שהזמינה ל”עושים יומית” פעלו איתה בשלב הראשון של שהות-האמן, ואחרים נקשרו לפרויקט באופנים אחרים. מקס התכתבה עם האמנים ושיתפה אותם במחשבותיה, ולאט-לאט הלך אופי האירוע והתבהר כיום עבודה, תשע-עד-חמש, מהות מרכזית וברורה במרכז המסחרי. האמנים הוזמנו ליצור פעולות אינדיבידואליות שיצטברו לאורך יום העבודה בגופם ובמרחב הספירלי של הבניין. הקהל הוזמן לבקר ולשהות לאורך היום.

שאלתי את מקס על הצורך לתכנן ולצפות אירוע כה בלתי צפוי, שאיפיין את שלביו האחרונים של הפרויקט. היא ציינה שבעקבות תקרית של אלימות באירוע מקהלות מכל הדתות כחודש לפני “עושים יומית”, היה צורך לתקשר עם גורמי הביטחון והנהלת הבניין ולדווח להם מה עומד להתרחש. היא ומתן ישראלי, המנהל האמנותי של מוסללה, שוחחו רבות בנושא. “היה צריך להגיע להבנה שגם אם יהיה פירוט כזה, הוא יהיה רק נקודת התחלה. שהביטחון יאשר את ההתחלה הזו”.

חששות אחרים נגעו להתקבלות הפעולות האמנותיות במרחב ציבורי שאינו רגיל בהן ולערך של הפעולות עבור “אזרחי” המרכז המסחרי של בניין כלל. מקס: “לא יכולתי לספק את האידיאולוגיה הזו. יכולתי רק להגיד שזה להשמיש את המרחב הציבורי, שנשלט על-ידי באי בניין כלל אבל הוא ציבורי, ואם עושים בו דברים אחרים, קורים דברים אחרים. אם האמן בוחר לעשות משהו, יש בבחירה שלו ערך, ערך שיבוא או לא יבוא לידי ביטוי”. מקס קבעה לוח זמנים ברור לאירוע, שנועד לאפשר לה להיות פנויה ולהתמודד עם ההתרחשויות הלא-צפויות שעשויות להתרחש בזמן אמת. “לא עשיתי פעולה אמנותית, אבל הכנסתי אתכם לפעולה האמנותית שלי, מבחינה זו שכל המכלול התנהג כמו משהו שאני עשיתי”.

עבודה

בחלל הציבורי של בניין כלל נעים העוברים ושבים על ספירלת מדרכות ומדרגות, סביב מרכז פתוח. בהיקף הבניין ממוקמים המשרדים והעסקים: משרד הפנים ומשטרה, מכון כושר, דואר, בנק, חנויות ספרים, סקס, שעונים וספורט; חייט, סנדלר וצורף; מסעדות פועלים, בית-קפה וחללי הייטק. זהו אינו קניון עמוס וצבעוני, אלא מקום ענייני של עבודה, משימות וסידורים. אולי לא אפור, אבל בז’. תנועת האנשים דלילה וקבועה למדי. זה היה הקהל שלנו: עובדי המשרדים והחנויות, מאבטחים, מנקים, שוטרים, אזרחים שבאו לברר את ענייניהם במשרדים השונים, אנשי מוסללה, ולעתים גם אנו בינינו לבין עצמנו, אם כי רובנו עבדנו ללא קשר עם האחרים. מקס העידה כי במעלה המבנה הספירלי, כמעט מכל נקודה רואים כל נקודה אחרת. למרות המיקום בקומות שונות, התחושה היתה שכולנו פועלים באותו חלל.

מקס הנחתה אותנו לבחור פעולות שיעניינו אותנו לאורך יום שלם ויתאפיינו בתחושה מהותית שמה שעושים הוא “יום עבודה”. “הרגשתי שהסנדלר הזה שיושב שם כל היום, הדבר היחיד שמחזיק אותו זה הכותרת שיש מעליו, שזה יום העבודה שלו. והשאלה איך מחזיקים את התחושה הזו. ראיתי ערך ברצון להוציא את הסטודיו החוצה, אבל גם שמי שעובר בחלל יוכל להגיד במשפט מה האמן עושה. היה לי חשוב שהם יידעו להגיד לעצמם מה הם עושים. הסנדלר הוא סנדלר, גם אם הוא יושב יום שלם ובוהה בתקרה”.

מול תפיסה זו ניתן להעלות שאלות שונות: האם הסנדלר הוא אכן סנדלר, רק סנדלר, תמיד סנדלר? אולי זו תפיסה רומנטית של מושג העבודה והיעילות, תשוקה להגדרה ברורה ולנורמטיביות שחומקת מהאמן? האם “אמן” הוא מקצוע/זהות/משהו אחר? מה מעמדו של מקצוע בעולם שבו פחות ופחות ברור מה המקצועות הנדרשים? ומה בין “עבודה” ל”מקצוע”? מרחב הפרפורמנס ללא ספק מתאים לבחינת שאלות אלו. הפרפורמנס כולל פרקטיקות של עמלנות או ייצור, לעתים באופן שחושף את טבען המופרך; מתאפיין בפעולה ובזמן שחשופים לעיני הצופים; משתמש בחומרי מציאות ומפלס בעזרתם נתיבים לא צפויים; מתקשר לסיבולת, שמגיעה לקיצוניות בפעולות שמערבות כאב ונזק עצמי, אך רלבנטית גם לפעולות שנמשכות זמן רב.

פעולות האמנים שיפורטו מיד הכילו מגוון רחב של התייחסויות למקום שבו פעלנו, כמו גם להקשר הרחב של יום עבודה ולשאלות של עמלנות, יצרנות ותועלת. היו שעסקו בהשתלבות במרחב, ובאותה מידה השפיעו עליו ושינו אותו. היו שביקשו לחקור, אולי גם להכיל או לנכס, את החלל הגדול והלולייני כולו לאורך שעות ארוכות של שוטטות ועבודה. כמה מן האמנים נזקקו לתשומת לבו של הקהל לקיום הפעולה שבחרו, אחרים עסקו בשלהם והתקשורת היתה עבורם התמודדות נוספת. היו שהתמקמו במרחב כיחידה מסחרית/עמלנית חדשה, והיו שהתייחסו בדרכים מופשטות יותר ליחסים הכלכליים והחברתיים בבניין. ניתן לומר שכל הפעולות בחנו את עבודת האמן וניסחו עמדה לגביה, ולו ליום אחד; לעתים תוך התנגדות להגדרתם כאמנים.

בסיומו של היום חדלו הפעולות בזמנים מעט שונים; כמה מהן הסתיימו, אחרות השתנו. התרוקנות המקום ושקיעת האור כמו נטלו את טעמה של ערימת המעשים שלאורך שעות ארוכות היו טעונות אנרגיה ומשמעות. אחד-אחד פירקנו את העמדות שלנו והשתרכנו אל הבית הזמני במוסללה. האוכל היה חם וטעים, אך נדמה לי שהיינו עייפים וטעונים. אמני פרפורמנס פועלים בסוג של אפלה; התוצר שלהם נעלם ברגע שהפעולה מסתיימת, והם האחרונים להבין ולדעת.

פעולות

לאחר האירוע התבקש כל אחד מן האמנים לכתוב מה התכוון לעשות, מה התבצע בפועל ואיך הרגיש במהלך האירוע ולאחריו. מתוך הטקסטים, שהיו שונים מאוד זה מזה, ארוכים וקצרים, לקוניים או פואטיים, ביקשתי לזקק הבנה של הפעולה עצמה ושל חוויית האמן. אליהם הצטרפה נקודת מבטה של מקס על כל אחת מן העבודות: היא שהפעילה את היום הזה, תיפקדה גם כצופה המוחלטת שלו, סובבת בספירלת הבניין במשך כל יום העבודה ואוספת בדרכה השקטה את חוטיו.

מול אחת הכניסות בקומה הראשונה ביצעה נועה אלרן את הפעולה “יוצא/נכנס” – פעולת משך שהשתמשה בנתוני ההתרחשות בבניין ויצרה דימוי מצטבר. אלרן עמדה ליד שולחן שעוצב במיוחד וספרה את היוצאים והנכנסים בשתי ערימות מטבעות. כל אדם שנספר לווה במשפט תיאורי שאמרה בקול. סכום המטבעות היה שכר העבודה שלה על “עושים יומית”. הפעולה התגלתה כאינטנסיבית ודרשה ריכוז. המטבעות אזלו במהירות והיה עליה להתחיל מחדש ולהכיל את הספירה וארגון הנתונים לתוך הפעולה. אלרן חשה שהקהל הבין את הפעולה ואת הקשר בין בניין מסחרי לספירת אנשים בעזרת מטבעות. היו שהצטרפו לאתגר המספור, אחרים הוסיפו מטבעות או הציעו לפרוט. היא מתארת מתח בין המחויבות לפעולה לבין הצורך להגיב למציאות ולאנשים המבקשים תקשורת. “הרבה מהשאלות היו דווקא שאלות של אוריינטציה במרחב: איך מגיעים למעלית או איפה השירותים, ומולם השאלה החוזרת: מה את עושה? שדרשה ממני כל פעם מחדש להגדיר לעצמי הן את הפעולה עצמה והן את הדרך שבה אני מעבירה אותה הלאה”.

מקס: “נועה היתה מאוד משמעותית גם בשלב הראשון של הפרויקט והיו לנו שיחות רבות על שהות, עבודה ויחידות עבודה. ראיתי את הפעולה כסגירת מעגל לפעולה שהתחילה לפני חודשים, שבמהלכם ראינו איך כל חנות או עסק מתנהל כיחידה נפרדת בתוך היחידה האחת שנקראת בניין כלל. המטבעות שנאספו היו המשך ישיר של המחשבה הזאת, איך הבודדים מצטברים לסכום”.

נעם אלון ביצע לאורך היום כולו את הפעולה “שעתוק קאנוני”, שבמהלכה ישב מול מסך מחשב ועסק בלימוד עצמי של הכוריאוגרפיה של מארי ויגמן “ריקוד המכשפה”. מקס: “נעם אמר שיש לו צורך בזמן סטודיו מחייב. הוא הסביר שלאחרונה הוא לא מצליח לעבוד זמן ממושך על דבר אחד ולהעמיק בו”. מעניין לבחון את הבחירה ואת החוויה של אלון, שהצליח להתרכז בפעולת הלימוד לאורך יום שלם דווקא במרחב ציבורי הומה. מבחינת אלון, ההשתתפות בפרויקט העלתה את שאלת עבודתו של האמן. הוא החליט להתעקש על תוצר קונקרטי, על הישג, על יום עבודה עם מטלה לביצוע. הפעולה שבחר עימתה אותו עם זרות במרחב הציבורי, אבל גם איפשרה לו לתבוע את מקומו בחברה כאמן שעושה את עבודתו, מבצע ביעילות את מטלת יום העבודה שלו, אזוטרית ככל שתיראה בעיני הסביבה. הוא בחן את הדומה והשונה בינו לבין העובדים בבניין, כמי שעוסק בעבודה פיזית אך לא עבור פטרון, אלא לקידום עסק האמנות של עצמו. “בסוף הערב, אחרי שמונה שעות על הרצפה שבהן עמדתי במשימתי ולמדתי לבצע את הריקוד במלואו, התכנסנו כל הצוות ואכלנו מרק ולחם לבן. הרגשתי, יותר מתמיד, אמן-לייבור, אמן-פועל”.

בעבודתה של קרין מנדלוביץ, “הדבר כשלעצמו”, הפכה כמות גדולה של פעולות זעירות לאובייקט רחב ממדים שהשתרע על הרצפה המפוספסת. בעזרת כפית כסף מהחתונה של הוריה, אבקת קפה וגרגירי סוכר, יצרה לאורך היום את המלים “הדבר כשלעצמו”: אות קפה על הדוגמה הבהירה של הרצפה, ואות סוכר על הדוגמה הכהה. בין האותיות ביצעה תרגול יוגה קצר. היא סיימה לכתוב, צילמה את האובייקט ומחקה אותו בעזרת מטאטא ויעה. מנדלוביץ הסבירה כי “הדבר כשלעצמו” הוא אחד מרעיונותיו המרכזיים של עמנואל קאנט בנוגע לקיום אובייקטיבי שנמצא מחוץ לתפיסה של הסובייקט ומעבר לדימויים. “ניסיתי תוך כדי הפעולה להיות עם הטקסט ולברר אותו לעצמי. המשפט עיניין אותי בעקבות ויכוח שהיה לי עם ידיד בשבועות שקדמו למיצג”. העבודה התחברה לעיסוק המתמשך שלה בכתיבת טקסט כפעולה אמנותית, ביחסים בין אמנות-עבודה-פרנסה-כסף-ערך-תגמול, ובחומרי היומיום במפגש עם חומרים טעונים וספציפיים. לאלו נוספו אתגרי הפעולה האמנותית במרחב ציבורי תוך השתלבות ודיאלוג עם המקום.

מקס: “קרין ישבה מעל בית-קפה וכתבה על הרצפה את המלים ‘הדבר כשלעצמו’ – בכל פעם כפית אחת עד שהטקסט הושלם. סוגיית הבזבוז שעלתה בקרב הצופים, למה לבזבז סוכר וקפה כי זה אוכל, רק הנכיחה עוד יותר את המלים שכתבה – הדבר כשלעצמו”.

על פני החלל כולו ביצעה ניר דגני את “עבודת רצפה”. דגני, שהגיעה מתחום המחול, עשתה שעות רבות בבניין בשלב הראשון של השהות, למדה את החלל וחקרה את האפשרות של פעולה חיה כביטוי אמנותי. מקס: “כבר במפגש הראשון היא רצתה להתגלגל על הרצפה במורד הספירלה, אבל משום מה מעולם לא עשתה זאת. אחרי שכמעט עזבה את הפרויקט החליטה, באומץ רב, לבצע את הפעולה. היא התגלגלה שוב ושוב במשך שעות, ובגדיה הלבנים קיבלו את צבעם של האבק והלכלוך. נוכחותה בבניין צברה הדים רבים, ואנשים פנו אלי בדאגה ותהו על האשה המתגלגלת. בכל פעם נתתי תשובה אחרת לגבי הסיבות והמהות, אבל כל התשובות היו נכונות באיזשהו אופן. העקשנות, ההתמדה והריכוז הרב היו מרשימים בעיני, כך גם ההתעקשות להפוך לדימוי שנע בחלל עד שמקבלים אותו כמות שהוא”.

דגני תיארה תהליך משמעותי של למידה, שבכל זאת הותיר את תופעת הפרפורמנס כחידה עבורה. עוצמת החוויה הפיזית והנפשית בפעולה שביצעה הפתיעה אותה, כמו גם עוצמת תגובותיהם של האנשים – אנשים שהצהירו על ריקנותו של בניין כלל והופיעו במלוא נוכחותם וקשת הרגשות שלהם. דגני חשה שלמדה שיעור מובהק על פרפורמנס, שאי-אפשר לחוות אותו אלא על הגוף, בבשר. “זה מה שהבהיר לי בצורה הכי ברורה וחד-משמעית למה האמנות הזאת קיימת ולמה מבצעים אותה”.

עבודתה של מורן דובשני, “עשית פעם משהו שאת מתחרטת עליו?”, נולדה והתרחשה תוך התמודדות עם מה שמביא עימו זמן הפעולה הספציפי. ברגע שהחל יום העבודה היא מצאה עצמה מתחרטת על תוכניותיה ליום הזה ועל עצם השתתפותה בו, ופנתה לשבת על ספסל בצד. כאשר התיישבה לצדה אשה חרדית מבוגרת, שאלה אותה דובשני אם עשתה פעם משהו שהיא מתחרטת עליו, והאשה סיפרה על רומן שניהלה עם צעיר בן 20. מרגע זה ואילך פנתה בשאלה זו לכל מי שהתיישב לידה או נמצא בסביבתה הקרובה. “שמעתי המון סיפורים. למדתי הרבה על אימהות, על מהות החיים, על נצרות ויהדות, על עבודה קשה, על הצלחה וכישלון, על ערכי משפחה ועל היכולת לחלום ולהביט קדימה. אנשים זרים פתחו פתח בלבם וחשפו בפני צלקת אחת שנשארה איתם. ולרגע אחד, בתוך כל המולת היום, בפינתו של הבניין ההומה, ישבנו שנינו על ספסל והתבוננו בה, בחרטה”.

מקס: “הפעולה של מורן קרובה ללבי משום שהיא לא עוקבת אחר שום הגדרות. מתוך הישיבה בחלל בלא מעש קורה המעשה המינימלי שבו היא פשוט יוצרת קשר. מורן ערכה מחקר מקדים וגילתה שמרכז כלל הוגדר ככישלון ארכיטקטוני על-ידי התושבים, העירייה והארכיטקט עצמו. במוקדי השיחה שיצרה אפשר היה לחוש את אופי השיחה ותוכנה מרחוק. באחת הפעמים עברתי ולידה ישבה אשה דתייה מבוגרת בוכייה. בפעם אחרת ישב בחור אסיאתי שדיבר ללא הפסקה עם המון תנועות ידיים. השיחות היו ארוכות, ובסוף היום מורן נראתה סחוטה נפשית”.

במרחב מוגדר ומופשט בו בזמן, קונקרטי וגם פואטי, ביצע הראל מקס את הפעולה “טווה דרך”. לבוש בחליפה משרדית, עיניו סגורות-מחוקות בפלסטרים ולגבו קשור גליל צמר אדום, צעד ברחבי הבניין וביקש מהעוברים ושבים לכוון אותו אל חנות השעונים. כנרת מקס: “במהלך ההכנות גילה הראל כי בשתי קומות נמצאות ארבע חנויות שעונים, במבנה עגול וספירלי שמסתובב סביב עצמו. הוא יצר את הפעולה המדויקת, שתעביר את החוויה הזו גם למי שמסתכל עליו וגם לו עצמו”.

הדרך שצעד בלי לראותה הודבקה על הרצפה בחוט אדום בפעולה של סימון והשלה; אולי כציור של הזמן שעבר. כיסוי העיניים הפך מבחינתו את גופו לציבורי, כיוון שהיה תלוי לגמרי בהכוונתם של העוברים ושבים. לאחר שבע שעות קרע מישהו את החוט שלו ובכך הסתיימה הפעולה בצורתה המתוכננת. מקס הגיב בשינוי הפעולה – הוא החל ללפף את החוט על עיניו תוך שהוא חוזר את הדרך שעבר במהלך היום. החלק הפחות צפוי, הוא מעיד, היו המפגשים המגוונים עם הקהל – מדחיפות ועד שיחות וליווי ליעד המשוער של חנות השעונים.

דורותיאה סרור, אמנית פרפורמנס החיה במינכן (ודוברת עברית), יצרה את הפעולה “I need what I buy what I need”, שבמהלכה חקרה ושירטטה את המרחב דרך החילופים המסחריים המתרחשים בו ובחנה את הצריכה כפעולה אמנותית של צרכנית שונאת קניות. מקס: “דורותיאה שוטטה בין העסקים בבניין, אספה מידע וסיפורים מאנשים וניסתה להחליף איתם סחורה. היא קנתה מהם דברים קטנים, והם נתנו לה מידע. היא מילאה את החלל בסיפורים שביומיום כמעט לא משוחחים עליהם, כפי שלמדתי בשהות שלי שם. בסוף היום ערכה פרזנטציה של כל המידע שאספה וחילקה את השלל לצופים. באה עם כלום וחזרה עם כלום”.

סרור תיארה את הפעולה בעזרת דו”ח שפירט כל חנות, שיחה, מוצר ועלות והכיל את הדיון הפנימי שלה בנוגע לנחיצות החפץ עבורה. היא יצרה את הצרכנות כפרפורמנס עם היגיון ברור – היא קונה רק דברים ששימושיים עבורה; היא הופכת את החוויה היומיומית של הצרכן בבניין כלל לפרפורמנס; היא מערבת בפרפורמנס שלה את בעלי החנויות כמשתתפים, קהל או אף מופיעים. לסיכום החוויה תיארה את תחושותיה: תפקיד הלקוחה היה מאוד מתיש, והיא חשה כי החנויות מתקיימות מתוך אילוץ של פרנסה ולא מתוך בחירה. היא שמחה לשוב לתפקידה כאמנית פרפורמנס עצמאית.

ליאור קריאל הקימה עמדה שבה ייצרה לאורך היום את העבודה “היי, שני יודים”. יריעת הבד שתפרה, עם המלה “היי” בכתב גדול וקריא, נתלתה על מעקה הקומה שבה עבדה ונראתה, לדברי מקס, מכל נקודה בחלל. מן הטקסט הפואטי שמסרה קריאל התברר שהמלים נבעו מתקשורת הוואטסאפ של קבוצת “עושים יומית”. “חילופי שאלות ותשובות קצרים. התכוננות. גם אפשר היה לקרוא את מצב רוחם. מבני המשפט, סדר המלים, הטמעת הכוונות הנסתרות, הצחקוקים. האם להקליד לפני כל שאלה היי? וגם להקליד את הנמען? האם סתם כזה להתערב בשיחה בלי אזהרה? שלום, מתי הוא מתאים? האם ההיי מחליף את השלום שנעשה אולי רשמי מדי? שלום ארוך מדי, עיצורי מדי. יש כאן עניין של פתוס? האם פתוס הוא טעם לפגם, הוא קיטש, הוא מעיק? האם ה’היי’ הוא כזה קליל, לא מחייב? […] איזה צורה אתן להיי הזה שהעסיק אותי, האם אקרא בקול לעבר השני של החלל, האם אשתמש בקול? […] אהיה בשקט. לתפור את השלום זה מסובך מדי. אתפור את ההיי, אפתח שולחן, אפרוש את ההיי ואחר-כך אתלה אותו כמו סחורה, כמו הסוחרים בבניין, אבל גם אחרת, טקסט של סוחרים”.

מקס: “ליאור היא אמנית עם אינטואיציה ורגישות גבוהים. ברגע של חשש אם בכלל לגשת לשלב השני של הפרויקט, היא זאת שהראתה לי שיש ב’עושים יומית’ טעם, משום שכשהזמנתי אותה אמרה שמבחינתה כבר התחילה להכין עצמה לפעולה ושהיא מקווה שאני לא אעצור אותה”.

חיה רוקין הביאה את הסטודיו הפרטי שלה אל המרחב הציבורי ויצרה עבודה ללא שם. מקס: “חיה יוצרת קולאז’ים של חיים שבנויים מחלקי עיתון ‘Life’ המוכר משנות ה-50 וה-60. בפעולה רגישה ועדינה של שתי וערב, פעולה ארכאית של שטיח בעבודת יד, היא שזרה שני דימויים זה בזה ובכך ריתקה ותיקשרה עם כל מי שעבר בסביבתה”. שמו האייקוני של המגזין, יחד עם העובדה שהציג תרבות רחוקה ושונה, הבליט לדעת מקס את הספציפיות של החלל שבו פעלה האמנית.

רוקין מסרה פירוט ענייני וגם טעון של פעולותיה: היא מדדה את הרווח בין הרגליים שלה וסימנה אותו על הרצפה. היא עיינה במגזיני ‘Life, מתקופת מלחמת העולם השנייה כדי למצוא מה יכול להיכנס לה בין הרגליים. מן המגזינים בחרה דימויים: פיצוץ פרל הארבור, ספינה והאיים האלאוטיים – המקום היחיד בארה”ב שמלחמת העולם השנייה הגיעה אליו. את הדימויים חתכה לרצועות ברוחב סנטימטר ושזרה אותם זה בזה.

טל רוזן אליעזר, בעבודה “כמו בבית אבא”, תפר יריעה מבצל. לפעולה העמלנית והמופרכת סיפק הקשר פונקציונלי ומרפא. מקס: “טל ביצע פעולה שככל הנראה היה עוסק בה אם היה בסטודיו באותו יום. כמו בעל מלאכה מיומן, הוא פירק את הבצלים שכבה אחר שכבה ותפר בחוט ומחט את שמיכת הטלאים. הרגשתי שהוא עושה פעולה קדומה שאולי אבות אבותיו ממש עשו. ברגע מסוים הוא ביקש ממני לשמור על העמדה כשהוא ניגש לשירותים, וכשישבתי שם היו לקוחות שבאו והתעניינו ותפסו אותי לא מוכנה. עניתי, ‘אני רק שומרת על שמיכת הבצל’, ממש כמו בייביסיטר. הופתעתי כמה היגיון האנשים מצאו בפעולה שלי ובפעולה של טל. אפילו רצו להזמין כזו”.

רוזן מסר שבניגוד ל”נוכחות” על במה, הוא מחפש פעולות שמשתלבות במקום, חלק מן היומיום. בבצל בחר כחומר יומיומי, ריחני, עממי וביתי. הוא תיכנן לתפור במכונת תפירה ולבסוף תפר ביד. למתעניינים במעשיו סיפר סיפור בעל נוכחות משל עצמו: “זאת העבודה שלי, אני תופר שמיכות מבצל. למה מבצל? כי אני חולה, אני מנוזל. מה, אתם לא ישנים עם בצל כשאתם חולים? זה מאוד נפוץ במשפחות מסוימות, רוסים, מרוקאים, וגם רומנים כמוני. אז אני תופר שמיכת טלאים מבצל כדי לא להיות מנוזל וגם כדי להיזכר באמא של אבא שלי. לא, זה מחזיק כמה ימים בלי בעיה. מה זאת אומרת למה לעשות שמיכה ולא פשוט לשים בצל? למה, את הולכת לישון עם הכבשים שלך או עם שמיכת צמר? לא, אני לא אמן, זאת לא אמנות, פשוט הזמינו אותי לעבוד פה וזאת העבודה שלי. עד הערב אני אסיים – מקסימום זאת תהיה שמיכה לחזה ולא לכל הגוף. מה פתאום לקנות את זה? זה בשבילי, שאני לא אהיה מצונן. אתה יכול להכין אחת בעצמך”. השמיכה יועדה לבסוף לבתו התינוקת.

עבודתה של נטשה (יאסי) רימר, “בתים”, התייחדה בסאונד שעטף, לדברי מקס, את כל הפעולות האחרות במרחב. “יאסי הגיעה עם מזוודה שעליה כתוב ‘בית’, מושג טעון כשהוא מופיע במרחב ציבורי. בתנועתה הבלתי פוסקת ממקום למקום עם המזוודה, יצר רעש הגלגלים על רצפת החצץ של הבניין פסקול שנשאר איתי הרבה אחר-כך. היא חרשה את הרצפה הלוך ושוב במעלה ובמורד הספירלה, וזה היה פשוט נפלא. גם העצירות שעשתה היו אינטנסיביות באנרגיה שלהן”.

רימר סיפרה שהיתה לה היכרות קודמת ולא חיובית עם בניין כלל, דרך אנשים שהכירה שעבדו שם; העבודה עם מקס בשלב הראשון של הפרויקט שינתה את הקשר שלה למקום. כשהוזמנה ל”עושים יומית” טענה שאינה אמנית, אבל הגיעה והשתתפה בשמחה. “רצתי בכל הבניין, בכל המדרגות, עם מזוודה מלאה באבנים מהחוף של יפו שאספתי לילה קודם. על המזוודה כתבתי את השעות שבהן נחתי ובניתי בית קטן מהאבנים. ואז שוב התחלתי, הרסתי את הבית הקטן, החזרתי כל אבן למזוודה, כתבתי את שעת ההריסה והתחלתי לרוץ שוב. הכוונה הראשונית שלי היתה לדבר על סוריה וחאלב וכל הערים שנהרסו והאנשים שנמלטו. אבל בסופו של דבר הבנתי שדיברתי על עצמי. בבניין כלל”.

בפעולה “מפגשים מזויפים” הקימה נועה רשף דוכן להחלפת שירותים בינה לבין אנשים אחרים כחלק מפרויקט מתמשך. במקביל ביצעה משימות סטודיו לפי לוח זמנים מאורגן: תכנון שוד בנק, הכנת תלבושת לשוד, שינה על השולחן בעיניים מכוסות, הכנת סיורים בבניין. למתעניינים הסבירה מה היא עושה ומה היא מציעה, ובעיקר הקשיבה. “ההכנות לשוד היו מעניינות וגרמו לי לנוע בצורות שונות בתוך מרכז כלל. כמו כן תיכננתי סיור בעזרת מידע רב שהסקתי על המקום באופן חופשי בהשראת פרטים, מלים ועובדות אמיתיות או מזויפות שאספתי שם”. כשישנה מישהו הניח עליה פרח, וכשחזרה מהכנות לסיור גילתה סירת נייר על שולחנה. גם החלפת השירותים נשאה כמה עסקאות מוצלחות. בסוף היום חשה רשף שהיה זה יום עבודה מצוין עבורה, במרחב שסיפק לה חומרים, מפגשים ואת כל ההקשרים הדרושים לעבודה פורייה. היא אף ציינה שיום העבודה היה יכול להיות ארוך ואינטנסיבי עוד יותר.

מקס: “נועה היא אמנית שעובדת הרבה עם עירום ואש, ובחשיבה שלה על בניין כלל היא העלתה שאלות על גבולות הפעולה בחלל הציבורי. לאחר דיאלוג בינינו ודין ודברים עם מחלקת הביטחון של הבניין, היא הביאה ערימות של כל טוב, בגדים ואביזרים מגוונים, ושפכה את מרכולתה על הספסל. מדי פעם ראיתי אותה בתלבושת אחרת, יוצרת קשר עם האנשים. אהבתי את הנוכחות שהביאה, שהיה בה משהו שיצר קשר עם הציבור במקום הלא-אמנותי, פעולה שיכולה לקרות גם ביומיום”.

כשהתכוננתי לפעולה “ידיים שחורות” ניסיתי לדמיין מה יתאים ליום שלם של פעולה במרחב הציבורי. רציתי לפעול באופן מה שפחות מופעי, עם פחות מחויבת אל הקהל ויותר אל מרחב העבודה שלי. הבאתי חומרים מגוונים: ענף עץ גדול, בקבוק יוד רפואי, מחברת, מחשב, מספריים, יריעת תחבושת דביקה, צנצנת מלאה ג’ל שחור. כששפכתי את הג’ל על השולחן התברר שהוא נמצא בתנועה מתמדת ודורש השגחה בלתי פוסקת. תנועת האיסוף המהירה והחוזרת של שולי החומר שלא יגלוש לרצפה הפכה לעבודה שלי. לאורך השעות השתנתה התנהגותו של הג’ל, שהתעייף וברח פחות, ומצאתי עצמי מחכה לפעולה, כפות ידי מונחות על השלולית השחורה האטית.

ישבתי ליד משרד עם חזית זכוכית, אולי סוכנות ביטוח. העובדים חלפו על פני כשיצאו לענייניהם, כמה מהם שוחחו איתי. עוברים ושבים שאלו איפה המשטרה. חשבתי שהעבודה עובדת, שיש שותפות בין השולחן שלי לבין השולחנות בתוך המשרדים, אבל גם שאני פועלת באופן הסתדרותי, לא בנוכחות מלאה. עושה את העבודה, אבל לא מייצרת קסם וגם לא כישוף שחור. חשתי מחויבת לקהל ולכודה בדימוי שיצרתי. התמסרתי לסנדלרות, או אולי הסתתרתי בה: לא בחרתי פעולה או זהות אחרת גם כשחששתי שזו התרוקנה מתוכנה.

מקס: “גם לאחר שעה או שעתיים היה נדמה שמיכל התחילה רק עכשיו. אהבתי בפעולה הזו את תחושת הזמן שקפא. למרות שהעייפות הצטברה אצל מיכל, היא לא הורגשה כלפי חוץ, כי הפעולה לא היתה מאוד פיזית. היו בה שקט ואבסורדיות שחילחלו אל מעבר לקירות הבטון שמחזיקים את העסקים התכליתיים המאפיינים את המרכז המסחרי, כמו דואר ובנק וחברת ביטוח. הכלום שמיכל הנכיחה היה עבורי עוגן באותה מידה שהוא היה גם חור שחור לאינסוף”.

התיאור של מקס מחזיר אותי אל ההקשר של שהות ורפטטיביות. עסקתי הרבה בפעולות רפרטטיביות, ואולי זה חלק מסוד החיבור ביני לבינה. כשצבעתי קש בזהב במשך כמה שעות רצופות, אני זוכרת את הרגע שבו הרגשתי שהפעולה מהירה ממני, שמשהו נטען באנרגיה לא צפויה מרוב זמן ופעולה. בעבודות הבאות למדתי לקוות לרגע הזה, שבו אחרי הרבה זמן ופעולות משהו מהותי משתנה. עבורי זה לא הרגע להפסיק, להפך. זה הרגע בשבילו כל זה שווה, שאחריו אני משליכה הגנות. שבו אני מתחילה לעבוד.

מקס מסכמת: “‘עושים יומית’ התבהרה כפעולת היטמעות. לאחר שלושה חודשים שבהם פקדתי בקביעות את מרכז כלל מתוך תשוקה עזה לחיבור אורגני לעמדה שלי כ’שהות אמנית’, עם המאפיין המרכזי של המקום, העבודה על מובניה השונים (פרנסה, שגרה, תשע-עד-חמש, שחיקה, קריירה, הגשמה עצמית וכו’), עשיתי מהלך, כפי שעושים מהלך בשחמט. הבנתי שכדי להגיב לתופעה שנחשפה בפני נדרשת יצירת תופעה. דרושים אמנים רבים ושעות ארוכות של פעולה רפטטיבית-עמלנית ולעתים סיזיפית כדי לחבור לתכונה המסיבית שקיימת באירוע היומיומי של הבניין, לאמץ אותה, להתחקות אחריה, להגזים אותה, להתאהב בה, לסדוק אותה בעדינות. דרך הסדקים חילחלה לאטה אי-השפיות שריחפה מעל ראשינו כל אותו היום והפכה אט-אט לדבר כשלעצמו, עד שנדמה כאילו תמיד היינו שם. עד שנטמענו”.

***

עושים יומית | פעולת היטמעות של אמנית הפרפורמנס כנרת חיה מקס | אמנים משתתפים: נעם אלון, נועה אלרן, ניר דגני, מורן דובשני, קרין מנדלוביץ, הראל מקס, דורותיאה סרור, ליאור קריאל, טל רוזן אליעזר, חיה רוקין, נטשה רימר, נועה רשף, מיכל שרייבר | 21 בנובמבר 2016, בניין כלל, ירושלים

שהות האמנית התאפשרה בזכות מפעל הפיס