המלצת השבוע: “הרשימה השחורה”, אנדי ארנוביץ

“הרשימה השחורה”, תערוכת יחיד של אנדי ארנוביץ, תיפתח ביום חמישי, 29.6.17, בבית האמנים בירושלים. יצירתה של ארנוביץ היא אישית מאוד, אולם האישי במקרה זה הוא גם פוליטי לעילא ולעילא.

מבקרי אמנות קובלים לא פעם על אמנות פוליטית שיוצאת מהקשרה הפרטיקולרי וטוענים שכך היא הופכת לחלולה ומסמלת את “העדר-ההקשר של האמנות הגלובלית”. כך לדוגמה טען לאחרונה מבקר האמנות של עיתון “הארץ” שאול סתר בביקורתו על התערוכה של האמן הסיני איי וויווי, המוצגת כעת במוזיאון ישראל. אולם הערכה של הפוליטי הפרטיקולרי שמורה בעולם האמנות הישראלי דווקא לפרטיקולרי הרחוק, זה שבא מעבר לים. לעומת זאת, עבודות של אמניות פוליטיות מקומיות העוסקות בעולמן הפרטיקולרי מוקעות בשיח הגמוני זה כאמנות העוסקת רק ב”הצגת עצמי” – בלשונו של סתר בביקורתו על תערוכת “צאינה וראינה” שהוצגה לאחרונה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב ומציגה עבודות של אמניות נשים דתיות היוצרות בישראל ומתייחסות לעולמן התרבותי והדתי.

סתר ליגלג על “צאינה וראינה” וטען ש”העשייה האמנותית” המוצגת בתערוכה “מובנת ככלי לחשיפת זהותה המורכבת של האמנית או לדיווח על מצוקותיה ולבטיה”. בניגוד לביקורת על הגלובליות המעקרת של עשייתו של איי וויווי, העבודות שסתר אהב בתערוכת האמניות הישראליות הדתיות היו דווקא אלה “שחורגות מהאמנות הנערכת על-פי מפתח זהותני”. עבודות כאלה מוערכות במקרה זה דווקא דרך מה שאין בהן, למשל: “חצאית לבנה שחגה בסיבובים מכוח פעולתו של מנוע חשמלי על ציר חלול; חצאית ללא אשה שלובשת אותה, בלעדי הדמות שאליה היא תשויך ושאותה תאפיין. עבודה זו מתנכלת לעצם האפשרות של הצגת העצמי, בפרט זה של האמנית”. העובדה שסתר לא עקבי אינה הבעיה העיקרית כאן, אלא העיוורון ההגמוני שעומד בעצם התיוג של אמנות הנוצרת בתוך קבוצת מיעוט כעיסוק ב”זהות”, בזמן שאמנות ביקורתית שיוצאת מתוך המיינסטרים הישראלי נקראת בדרך כלל כאמנות פוליטית.

אנדי ארנוביץ’, ללא כותרת

אולם האישי הוא פוליטי. כשהיא במיטבה, אמנות העוסקת ב”דיווח על מצוקותיה ולבטיה” של האמנית היא אמנות פוליטית מטלטלת, גם אם אותה פוליטיקה רחוקה מעולמם של שועי אמנות חילונים הגמונים, ועשייתה של ארנוביץ היא דוגמה מובהקת לכך. מאז שהיגרה לישראל מארה”ב בשנת 1999, ארנוביץ בוחנת בעבודותיה נושאים הנוגעים לעולמה מנקודת מבט פמיניסטית. עבודותיה עוסקות, בין השאר, בשיבוט גנטי ופריון, פונדמנטליזם דתי, פוליטיקה וטרור, אלימות כלפי נשים, הגירה, פליטות ואמהות. העבודות של ארנוביץ עוסקות גם בנושאים הנוגעים באופן פרטיקולרי לחברה בישראל, כמו יחסי ישראלים-פלסטינים ו”תהליך השלום”, אולם ייחודה הוא בעיסוק העקבי באבני הנגף של ההלכה היהודית האורתודוקסית מנקודת מבט פמיניסטית-דתית. מאז סוף העשור הראשון של המאה ה-21 עסקה ארנוביץ בנושאי הנידה, בעקרות הלכתית, בעגינות ובצניעות.

במרכז התערוכה הנוכחית עומד המיצב “הרשימה השחורה” (2017), העוסק ברשימת פסולי החיתון של הרבנות הראשית בישראל. רשימה חסויה זו קיימת בלי שאזרחים רבים הכלולים בה יידעו זאת ובלי שקיבלו הזדמנות לטעון כנגד הכללתם בה. המיצב של ארנוביץ מורכב מאלפי מגילות שחורות המגולגלות וקשורות בחוט דקיק. לדברי תמר גיספאן-גרינברג, אוצרת התערוכה, “הן מייצגות אנשים, רובם הגדול נשים, שהממסד הרבני חורץ את גורלן וגורלם”. התלייה הצפופה של המגילות על הקיר, כשדה-צבע שחור, מוסיפה, לדברי האוצרת, “נופך מופשט המהדהד מראה של חומה, מחסום, מכשול”.

זוועות הממסד הרבני הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי נוגעות בכל אזרח ואזרחית, ובכל זאת נשים פמיניסטיות דתיות עומדות בקו הראשון של המאבק בעוולותיו. כפי שעשה סתר בביקורתו, גם חוקרת האמנות דליה מנור הכתירה בלגלוג את “צאינה וראינה” כתערוכה שעניינה רק טיפול “בסוגיות של זהות אישית ‘ביקורתית’ מהסוג הפשוט/פשטני/מעורר אהדה […] של קורבן הפטריארכיה והמסורת האכזרית”. סתר ומנור מפספסים את החשיבות והפוליטיות של עשייה מסוג זה. לעומתם, בקטלוג התערוכה של ארנוביץ כותבת האוצרת גליה בר-אור בצדק כי “ניתן להצביע על עבודותיה של אנדי ארנוביץ כציון דרך במאבק תרבותי-פוליטי חדש. זהו מאבקן של נשים היוצרות מתוך החברה השומרת מצוות, ומציעות בכך שיח אמנות שונה מזה שהתנסח מפרספקטיבה של תפיסה חילונית”.

אנדי ארנוביץ, “הרשימה השחורה”, בית האמנים, ירושלים
אוצרת: תמר גיספאן-גרינברג
פתיחה: חמישי, ה-29 ביוני 2017
נעילה: שבת, 26 באוגוסט 2017