חלוקת התפקידים המגדרית בעולם היהודי המסורתי היתה בנויה בעבר (ובמקומות מסוימים גם בהווה) על תפיסת הייעוד השונה של המינים: הגבר ממלא את ייעוד הבריאה, בעוד שהאשה מאפשרת לו לקיים את ייעודו. חלוקה זו נתנה את אותותיה בתוכני הלימוד השונים לנשים ולגברים: תחומי הלימוד הנעלים (לימוד התורה ובעיקר העיסוק בתלמוד) יועדו לגברים, ואילו נשים כוונו לנושאים שנחשבו לפחותים.
באורח פרדוקסלי, השוליות של הנשים בחברה זו הפכה דווקא ליתרון, משום שהן היו מורשות לעסוק בלימודי חול ובספרות, שנחשבו לשוליים ורוב הגברים נמנעו או הודרו מהם. באופן דומה, רוב היצירה האמנותית המעניינת המתפתחת היום בתוך העולם היהודי האורתודוקסי-מודרני נוצרת על-ידי נשים. הרנסנס העכשווי הזה הוא דוגמה מאלפת ל”שוליות” זו ולכוח שבאופן פרדוקסלי היא מעניקה.
המוזיאונים בישראל מציגים מעט מאוד אמנות דתית או אמנות הנוצרת על-ידי אמנים ואמניות דתיות. בהתאמה להטיות המוטמעות בחברה, המעט שכן נאסף או מוצג על-ידי מוזיאונים בתחום זה הוא דווקא אמנות של יוצרים גברים (לרוב חוזרים בתשובה). מכאן חשיבותה של התערוכה “צאינה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית“, שתיפתח בגלריית הסנאט באוניברסיטת בן-גוריון ב-4.4.17, ושחלקים ממנה יוצגו מאוחר יותר במשכן-לאמנות עין-חרוד.
ב”צאינה וראינה” יוצגו עבודות של אמניות נשים דתיות היוצרות בישראל. רוב העבודות מתייחסות לעולמן התרבותי והדתי. לתערוכה זו תתווסף בחודש מאי התערוכה “לא תעשה” במוזיאון על-התפר בירושלים, שתציג גם היא, בין השאר, אמנות של נשים יהודיות דתיות (אוצר: רפי אתגר). לצד עבודות של כמה מהאמניות הוותיקות והמבוססות במרחב זה (אנדי ארנוביץ, רות קסטנבאום–בן-דב, רות שרייבר ורעיה ברוקנטל), יציגו ב”צאינה וראינה” בעיקר אמניות החברות בקבוצת סטודיו-משלך, שהיא יוזמה המקדמת אמניות צעירות ממגזרים שונים של הקהילה הדתית. “מבנה התערוכה”, כותבת דבורה ליס בקטלוג התערוכה, “מציע דיאלוג בין-דורי מעניין בין חלוצות התחום לאחיותיהן הצעירות יותר, הממשיכות לאתגר את התרבות הרבנית ההגמונית”.
העבודות הרדיקליות של חגית מולגן זכו בעבר לחשיפה תקשורתית רחבה. לצד כמה עבודות ישנות תציג מולגן ב”צאינה וראינה” גם עבודת וידיאו חדשה המבקרת את העולם המזרחי-מסורתי-פטריארכלי שבתוכו היא גדלה, ושואלת דרך כך על משטור נשים בתרבות העכשווית. בעבודת הווידיאו “נבאט” (2017) נראית האמנית מקיפה עצמה במעגל עשוי מגבישי סוכר, המכונים בערבית “נבאט”, ושופכת תה מהביל מקומקום לכוס זכוכית. בסאונד נשמע דקלום טקסט מתוך הספר “קאנון אל-נסא” (חוקי הנשים), שחיבר בבגדד הרב יוסף חיים (המכונה “הבן איש חי”, כשם ספרו המפורסם) במאה ה-19. הספר מציע הדרכות להתנהגות נכונה לנערות, נשים ואימהות, ומחדד מי היא “אשה ראויה”.
הרב אריאל פיקאר ביקר בעבר את הנהייה אחר שיח המזרחיות המתחדש, שבמופעו הדתי מבקש לא פעם לנכס מחדש מודל פסיקה ספרדית. פיקאר הטעים שכיוון כזה עשוי לחסום את הביקורתיות ביחס לשמרנות העכשווית של הקהילות המזרחיות, כמו למשל בנושא מעמד האשה. לדבריו, “האחריות לחיינו מוטלת עלינו, החיים כאן ועכשיו, ומשום כך אנו נדרשים גם לחדש ולשנות מדרכי העבר ולא לשקוע בנוסטלגיה לחיים מפוארים שהיו פעם”.
בתקופה שבה נימות ביקורת ביחס לעולמות המסורתיים מתויגות כמעט באופן מיידי כשיח פריבילגי-קולוניאליסטי-הגמוני, מתחדדת חשיבותה של העשייה הביקורתית של נשים היוצרות מתוך חיבור עמוק לעולמן התרבותי ומציעות את ביקורתן דווקא בשם התרבות שאליה הן משייכות את עצמן, ולא כנגדה.
“צאינה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית”, אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב – גלריית הסנאט, מרכז המבקרים ע”ש ג’ורג’ שרוט, המרכז האוניברסיטאי ע”ש סמואל ומילדה איירטון, המחלקה לאמנויות, אפריל–יוני 2017.
אוצרים: פרופ’ חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות לתואר ראשון: תחריר אלזבידי, לילך באואר, גל ביטון, אלה בניאן, אלונה גינזבורג, מאיה דייטש, דורון זמירי, עדי כהן, עמליה מדיני, רימא מסארווה, רנא מסארווה, סביון נדב, גלית נוימן, עדן עמר, עינת רובינשטיין, שלי רויטמן, קרן שטיין.
משכן לאמנות, עין-חרוד, אוצרת: דבורה ליס. אוקטובר 2017 – מרץ 2018.
פתיחת התערוכה ב-4.4.17 באוניברסיטת בן-גוריון תלווה בכנס אקדמי שאירגנה ד”ר שרה אופנברג, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
במוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע הוצגה לפני כשנה וחצי תערוכה של נשים יהודיות, אמניות עכשוויות ישראליות, חלקן דתיות, שהתמודדה עם שאלות שונות של יהדות ונשיות (“אם אין קמח”, אוצרת: מרי שק). המבקר הנכבד לא הגיע לתערוכה, אף כי הוזמן יותר מפעם אחת, וכמוהו גם מבקרים אחרים. לפני שנה הציג המוזאון תערוכה בינלאומית של אמניות קומיקס יהודיות שגם בה טופלו סוגיות שונות מן העולם היהודי (הדתי והחילוני) והנשי בארץ ובתפוצות (“אוטוביוגרפית: וידויים בקומיקס של נשים יהודיות”, אוצרים: שרה לייטמן, מייקל קמינר) וגם היא כמובן לא זכתה להתעניינותו של המבקר. לכן תמוהה ביותר טענתו בראש הרשימה כי מוזאונים בארץ מתעלמים מתצוגת אמניות דתיות ומסוגיות שהן מעלות. ייתכן שיש למבקר סיבות טובות להתייחס דוקא לתערוכה זו (למשל האכסניות שבה היא מוצגת, והקשרים שלו עם מוסדות אלה), אך למה לחשוד בכשרים? אולי מדובר בעצם בהעדפה תרבותית-אופנתית להתמקד בסוגיות של זהות אישית “ביקורתית” מהסוג הפשוט/פשטני/מעורר אהדה (בעיקר של חילונים שהם ממילא קהל היעד לתערוכות כאלה) של קרבן הפטריארכיה והמסורת האכזרית. התערוכות במוזאון הנגב לאמנות הציגו עמדות מורכבות ורב-צדדיות לסוגיות הללו, ואולי פחות נוחות לכתיבת תיזות מפולפלות רוויות אכזוטיקה. זכותו של המבקר לבחור את התערוכות שמעניינות אותו לסיקור, יהיו אשר יהיו האינטרסים שלו, אבל קביעתו שלא נעשית עבודה רצינית במקומות אחרים, מהם בחר להתעלם, היא לכל הפחות הטעייה בלתי ראויה.
דליה מנור
| |דליה,
1. לא ברור לי למה את חושבת שלא התעניינתי ושאיני מכיר את התערוכות שהוצגו במוזיאון באר שבע שבהנהלתך.
2. לא ברור לי בכלל – איזה קשרים את חושבת שיש לי עם אוני’ בן גוריון.
3. לענ”ד, גם התערוכות שהצגת במוזיאון הנגב לאמנות (ועוד כמה – למשל עבודה של הדסה גולדוויכט במוזיאון ישראל ועבודה של רעיה ברוקנטל במוזיאון תל אביב) לא משנות את המאזן הכולל במוזיאונים ובאוספים שלהם – אלה המעט שדווקא מחדד את טענתי.
4. האבחנה בין עיסוק ב”זהות אישית ביקורתית” בתוספת “תיזות מפולפלות” ו”אכזוטיקה” – בלשונך, ל”טיפול מורכב ורב-צדדי בסוגיות הללו” אצלך במוזיאון, היא בעניי הכללה, פיקציה ורחוקה מאוד ממה שיש בתערוכה שאליה התייחסתי.
5. אכן בחרתי להמליץ על תערוכה של קבוצה שאני עוקב אחריה והיא מעניינת בעניי. אני רואה עבודות ביקורתיות מעין זו שאליה התייחסתי כסדנה ביקורתית המכוונת בעקר פנימה. כך או כך, כתבתי את הרשימה במסגרת סבב המלצות לתערוכה שכותבים “חברי מערכת” ערב רב, כל אחד בתורו, לפי נטיית ליבו ובהתנדבות.
דוד שפרבר
| |