בלאק מג’יק

“הצייר חי בהיקסמות. פעולותיו העצמיות ביותר – המחוות והשרטוטים שרק הוא עצמו מסוגל להם ושעבור האחרים יהיו בגדר גילוי, משום שהם אינם חסרים את מה שהוא חסר – נדמות לו כעולות מן הדברים עצמם, כמו הדמויות העולות מתוך מערכי הכוכבים” (מוריס מרלו פונטי, מתוך “העין והרוח”)

אורי זינדל הוא אמן המתמודד עם סכיזופרניה ומציג בימים אלו תערוכה בגלריה העירונית בירושלים. בעזרת כלים דלים, עט ונייר, הוא יוצר דימויים המורכבים ממערך של קווים דקיקים. מארג זה של קווים מופיע מחד כנוכחות קונקרטית של האמצעים שמרכיבים את הדימוי, ומאידך כמארג של הזיות וזכרונות בעלי משמעות ביוגרפית. במהות כפולה זו, שלוכדת באחת מגע בלתי אמצעי עם המדיום והוויות מופשטות, מצוי קסם. קסם שמקורו בהמשכיות הרציפה בין נקודת הראייה של האמן לבין הקווים הנמתחים ממנה ויוצרים את הדימוי, בין נפשו היוצרת לבין העולם שיצר. בטקסט המובא להלן מספק אורי עצמו הצצה לעולמו, שמאירה את המשמעויות שגלויות וחבויות ביצירתו. (דורית ארגו)

“האיש שגר בקזנסקי סאבור”, אורי זינדל

בשנת 2013 שפיותי חזרה אלי. אלמלא היתה נאבדת, ייתכן שהתערוכה “בלאק מג’יק” לא היתה נולדת. התקופה שבה הייתי הומלס משוגע בארץ ובעולם אמנם היתה מטורפת, אבל הטכניקה שאני מצייר בה נולדה בתקופה ההיא. כמה מהציורים מורכבים מקווקווים עדינים בעט כדורי כחול או שחור. באיורים אלה אני משתמש בעט מסוג pilot supergrip<m>. בציורים אחרים אני מצייר קונטורים ארוכים בזה אחר זה, צמודים, בעט 0.4.

כוכבים, כולם רוצים לדעת למה דווקא הם המוטיב המרכזי בציורי. בתקופה שבה הייתי חסר כל (משלהי 2009 עד שלהי 2011), כשחשתי ייאוש, הייתי פשוט מתבונן מעלה לעברם, ולבי היה מתמלא תקווה והשראה. בעיר אי-אפשר להבחין בכוכבים רבים, ולכן כשהייתי מגיע לסביבה אורבנית, פשוט הייתי מצייר על הנייר כוכב קטן, והכוכב הקטן הזה היה נותן לי מספיק כוח בשביל לצייר את הציור מתחילתו ועד סופו.

בימים הראשונים של שיטוטי בדרכים הייתי משתמש בכרטיס נסיעה חופשי של סטודנט שרכשתי כדי להגיע לבצלאל. הכרטיס מיועד לנסיעות בתוך ירושלים, אך השתמשתי בו גם לנסיעות בינעירוניות. זה עבד בפעמים הראשונות, אבל באיזשהו שלב נהגי האוטובוס לא התירו לי להצטרף לנסיעה עם הכרטיס הזה. בלית ברירה הפכתי לטרמפיסט, אתם יודעים, עם תיק גדול כזה שהוא גם כרית נוחה. תקראו לזה הומלס, תקראו לזה נווד, זה מה שהייתי. בזכות זה שתפסתי טרמפ כמעט בכל יום בתקופה ההיא, מופיעה אצלי פעמים רבות בציורים דמותו של הטרמפיסט. ומאחר שהרגע המייאש ביותר הוא כשמנסים לתפוס טרמפ שעה ומעלה, מצאתי את עצמי מתבונן מעלה לעבר הכוכבים פעמים רבות. לכן כמעט בכל ציור של טרמפיסט שציירתי בחיי, הטרמפיסט לרוב יתפוס טרמפ כשהכביש המשולש מוביל לעבר הכוכבים, כמעין פירמידה השולחת את נשמת הפרעון לעבר הכוכבים.

הטרמפיסט הכחול 2 (1), אורי זינדל

באיזשהו שלב מצאתי משרה כלולן בחווה של לולי חופש בשומרון. זה היה פתרון טוב, מאחר שבחווה גם שילמו כיאות וגם קיבלתי מגורים ואחלה אוכל בתמורה. עבדתי בלול הענק עם זקן טוב לב בשם יגאל. יום אחד קרה משהו מוזר מאוד. היה נדמה כאילו תא בלול רופד בחומר צמרירי כלשהו. ככל שעברו הימים, כך הריפוד נעשה יותר ויותר עבה, ובסופו של דבר הוטלו בו ביצים. אבל לא ביצים של תרנגולת, אלא ביצים יותר קטנות ומשונות, ככל הנראה של עורב, כך סבר יגאל. התלהבתי מהרעיון שבלול תרנגולות בחווה של מתנחלים הוקמה התנחלות של עורבים. אני ויגאל החלטנו שלא לפנות אותם, ובסופו של דבר בקעו מהקליפה גוזלים. על מאורע זה ביססתי את ציורי “לול העורבים” המופיע בתערוכה.

לאחר שפוטרתי קניתי עם הכסף שחסכתי מהעבודה בחווה כרטיס טיסה חד-כיווני לאיטליה. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי חסר פרוטה שוב, בפינלנד. התחלתי לתפוס טרמפים לכיוון שווייץ, יעד שאליו לא הגעתי בסופו של דבר מאחר שהשתגעתי, אבל הספקתי לעבור דרך רוסיה, אסטוניה ולטביה.

“הטרמפיסט הכחול”, אורי זינדל

בסנט-פטרבורג נהגתי לישון בכניסה לתחנת המטרו, מול הקזנסקי סאבור. כשהייתי פוקח את עיני, הדבר הראשון שהייתי רואה היה הקזנסקי סאבור. לפני שהייתי עוצם את עיני, הדבר האחרון שהייתי רואה היה הקזנסקי סאבור. התאהבתי בקתדרלה עצומת הממדים הזו, אולי בגלל שכישראלי לא הייתי רגיל לבניין כה מרשים. הגג המשולש והמוזהב הזכיר לי את הפירמידה הקטנה בגיזה ושימש השראה לציור שציירתי על נייר מדפסת בעט כדורי כחול. בציור היה איש מחייך עם כובע וזקן משולשים. כשציירתי את זקן המשולשים, פינטזתי כיצד אני מרסק כוכב על הנייר ובונה את הזקן עם רסיסי הכוכב. היו שואלים: מיהו האיש בציור? הייתי עונה: האיש שגר בקזנסקי סאבור, כלומר, שהקזנסקי סאבור הוא אשכרה ביתו. והרוסים החביבים היו אומרים לי שהוא דומה לי. והיה בזה משהו. לאחר שמכרתי אותו בעבור פרוטות, ציירתי סדרה של אנשים שגרים בקזנסקי סאבור, ואף אותם מכרתי בפרוטות. הציור “האיש שגר בקזנסקי סאבור” הוא למעשה שחזור של אותם ציורים. אבל אני מוכרח לציין שקצת נעלבתי כשחזרתי ארצה והייתי מצייר אנשים שגרים בקזנסקי סאבור, ואף אחד לא חשב שהם דומים לי. אם כי בערב הפתיחה ניגשה אלי אשה ואמרה באנגלית שהתרשמה מהציורים. שאלתי מנין היא, אמרה, מסנט-פטרבורג. הצבעתי על השחזור ואמרתי: “זה האיש שגר בקזנסקי סאבור”. היא התפוצצה מרוב אושר ואמרה: “אתה דומה לו!”.

“לול העורבים”, אורי זינדל

עוד חוויה מכוננת בסנט-פטרבורג היתה אירוע לא נעים שבו ניסיתי להיכנס לכנסייה ארמנית שקצת הזכירה לי את קזנסקי סאבור. ארמני שעמד בכניסה לא נתן לי להיכנס, אז הראיתי לו ציורים שלי בתקווה שכשאר תושבי סנט-פטרבורג, יעריך את זה שאני אמן ויכניס אותי. במקום זאת אמר: “הציורים שלך הם עבודת שטן”. ולכן החלטתי לקרוא לציור של השטן בתערוכה “מוקדש לכנסייה הארמנית”.

“מוקדש לכנסיה הארמנית”, אורי זינדל

זו לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה. את השם לתערוכה, “בלאק מג’יק”, שאבתי מתקרית קשה יותר שהתרחשה בלטביה. רק ראשית אבהיר שבלטביה יש כל מיני סוגים של אנשים, וכמה מהם נפלאים ועזרו לי הרבה בחיים. אבל מה לעשות שיש שם גם בורים גמורים. וכך, חבורת צעירים שהצעתי להם לקנות ציורים נבהלו כל-כך מהציורים שלי עד שקראו להם “בלאק מג’יק”. לאחר מכן היכו אותי נמרצות ואף דרכו על כף ידי עם נעל פקקים כדי ש”לא תוכל לצייר שוב את הבלאק מג’יק הזה”. לאחר חוויה זו, איבדתי את שפיותי כליל.

“בלאק מג’יק”, הגלריה העירונית, רח’ יפו 17, ירושלים
א’–ה’, בשעות 09:00–17:30
נעילה: 2.2.17