הקומבינטור, הפראייר והתעלולן-השוטה

לאיש שהוציא שם טוב לקומבינה קוראים אוסטפ בנדר, גיבור הרומנים “שנים-עשר הכסאות” ו”עגל הזהב” של הסופרים הרוסים אילף ופטרוב, זה שכינה עצמו “הקומבינטור הגדול” (תשובה מבודחת במודע לאינקוויזיטור של דוסטוייבסקי) והכניס את המונח הזה להיכל התהילה של עולם הספרות הרוסי ולתרבות העולמית בכלל.

בנדר פעל בסבך הרטוריקה והבירוקרטיה הסובייטית המתהווה של שנות ה-20, כשהוא מושך בחוטים לא נראים, טווה תוכניות גרנדיוזיות בנוכלות רבת תחכום וחן, מנצל תמימות, שחיתות, יראת שלטון וחמדנות, ובעיקר – מבין את האופנים העמוקים והרחבים שבהם מערכות חברתיות כאלו עובדות. כי הקומבינה פורחת תמיד בפער שבין האופן שבו חברה מצהירה ומתיימרת לפעול לבין דרכי הפעולה, המודוּס-אופֶּרָנדי, האמיתיות שלה. וככל שהפער הזה גדול יותר, כך תרים את ראשה גבוה יותר הקומבינה – כמושג תרבותי וכדרך פעולה מעשית גם יחד.

כי רק שם, באזור הדמדומים הפורה שבין חוק, נורמה, נוהל ופרקטיקה – הקומבינה פורחת. בחברות שבהן שעות הקבלה והמחירים הנקובים קשוחים ואינם פתוחים למשא-ומתן, שבהן פקידים ואנשי רשות פועלים על-פי הנהלים המוצהרים, שבהן מכרזים מתנהלים ביושר והחלטות מתקבלות על-פי היגיון גלוי וידוע – אין מקום לקומבינה. וגם לא בחברות שבהן אין כלל שעות קבלה, מחירים נקובים, מכרזים או ספר חוקים וקובצי נהלים חיצוניים, והן מתנהלות על-פי כללי פעולה מסורתיים המוטבעים בהן ובחבריהן בעוצמה בלתי ניתנת לערעור של מנהג עממי.

בוודאי, בשני סוגי החברות הללו יש נוכלים, שקרנים, גנבים, מושחתים, מתחזים ועוקצים, אבל כדי לזכות בתואר המכובד והנכסף “קומבינטור” הם זקוקים לקיומם – בכפיפה אחת ובמקביל – של שני האתוסים התרבותיים האלה. כי רק כשמה שאתה רואה (או שומע) הוא ממש לא מה שאתה מקבל, כשיש מחירים נקובים ושעות קבלה, אבל הם פתוחים למשא-ומתן, כשכל מכרז או החלטה שקופים-כביכול מסתירים את הדרכים לשמן, לערבב, לעקוץ, לתכמן, לסדר, לסובב, להחליק, לכופף, לקמבן – ובקיצור, כשהוראות ההפעלה שקיבלת עם המוצר מעלימות את הכפתורים הנסתרים שמפעילים אותו באמת, שם יצמח הקומבינטור, ולצדו, כמו תאום-סיאמי, תמונת-הראי שלו, החיוני לקיומו ולהצלחתו, אדון פראייר.

לכן הקומבינטור והפראייר כל-כך אוהבים לפרוח במפגש בין רטוריקה של פתוס נשגב ובירוקרטיה נזילה, צבועה או שלומיאלית (מהסוג הסובייטי או המפא”יניקי). אם הקומבינטור לא מאמין לאף מלה בהוראות השימוש ומנצל את הפער שבין המוצהר והמעשי, הפראייר הוא קורבן שלו כשהוא מציית להן באמונה תמימה ובחרדת קודש של הולך-בתלם.

שתי דמויות הפראייר המובהקות ביותר בתרבות הישראלית נוצרו על-ידי דודו גבע – יוסף פקיד העירייה והברווז. שלא בטובתו (אם כי אולי בעידודו בשנותיו האחרונות) נפל גבע קורבן לחיבוק הדוב התל-אביבי של תקשורת, אוֹצרוּת, עסקנות וכתיבה קהות במיוחד, שהפכו את דמויותיו ליצירי דיסני חביבים ולא-מזיקים, כשהן מעקרות לחלוטין את המשמעות המרירה והחתרנות הקיצונית (והטרגית) שלהן: יוסף התם, המתנדב לכל יוזמה, נוח לכל מניפולציה, משלם מס אמת ועושה מילואים, כשאחיו המתעשרים-החדשים ולמודי-הקומבינה משכשכים כבר בבצה של נהנתנות. מטפורית, הוא קורא עדיין את עיתון “דבר” ומאמין לרטוריקה המפא”יניקית הפוריטנית שנים רבות לאחר שהעיתון נסגר. והברווז, המשלם בחייו, קורבן של מניפולציה באידיאלים ותקוות שווא, כשהוא מאמין למליצות נבובות של חבורת הקומבינטורים ששולחים אותו לשחיטה כששירה על שפתיו (או מקורו?) – סמל עצוב לדור של מלחמת יום-כיפור. וכמו בלמה המיתולוגי של מכבי רמת-עמידר בתחילת שנות ה-70, שנתן בכל משחק את הנשמה ואת הלב בהקרבה אין קץ ובשכר כדורגלנים זעום (אז) רק כדי לגלות בסופה של העונה שהקבוצה שלו כושלת בקביעות בדקה ה-90 מפני שכמעט כל שחקן אחר בקבוצה מכר משחקים תמורת כסף טוב, הוא מועד בתפר שבין כללי משחק מוצהרים ואמיתיים, שממנו הקומביניטורים עשו קריירה.

ובתווך, בדיוק באמצע שבין הקומבינטור לפראייר, עומד התעלולן-השוטה, אחת התרומות החשובות של חקר הפולקלור התיאורטי לניתוח תרבותי. כשהוא במיטבו, לעולם לא נעמוד על טיבו, והוא צומת של פרשנויות וקריאות אפשריות. הארכיטיפ האולטימטיבי שלו הוא “החייל האמיץ שווייק” של האשק – נע לנצח בין פראייר קיצוני ורפה-שכל לקומבינטור-על גאוני. כמו ג’וחה, חוג’ה נאסר א-דין ואפילו פורסט גאמפ, הוא מציב מראה עקומה בפני אותו פער שבין המוצהר לאפקטיבי, ולעולם לא נדע אם הוא מודע היטב לפער הזה, או שהוא חסר מודעות לחלוטין.

בלאומילך של אפרים קישון היה יכול להיות כזה (ממש כמו שארבינקא שלו הוא קומבינטור ישראלי מובהק) אם השיגעון שלו לא היה מפורש; גם סאלח שבתי מתקרב לזה, אבל סטריאוטיפים אתניים בוטים מכשילים אותו. קומבינטור או פראייר? אצל שווייק זה גאוני באמת: האיש שמצהיר על עצמו בקביעות “מודיע בהכנעה, אידיוט מושלם” עשוי להיות הקומבינטור המושלם. או, המממ, אידיוט מושלם.

המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016

עמוס נוי הוא בעל תואר שני במדעי המחשב ותואר שלישי בפולקלור ותרבות עממית. הוא מלמד השנה באוניברסיטת ב״ג ובמכללת אחווה. מתגורר בירושלים