שלום, זאהה

המפגש המקצועי הראשון שלי עם זאהה חדיד היה בחדר הישיבות של משרדה בלונדון, בשלב השני של ראיונות לבחירת ארכיטקט בכיר. היא היתה שקטה מאוד בשעה שהארכיטקט שאיתו הייתי צריך להתחיל לעבוד תיאר את התפקיד הנדרש ואת הניסיון שרכשתי בעבודתי בצרפת. זאהה לא הגיבה גם כשהוזכר הרקע הישראלי שלי ולא רמזה דבר על הרקע המזרחי המשותף שלנו (היא עצמה ילידת עיראק). הניסיון המעשי שצברתי במשרדם של ריצ’רד רוג’ר ונורמן פוסטר היה חשוב בעיניה, ובעיקר העובדה שהדגשתי בראיון את נסיוני בניהול פרויקטים מהתחלה ועד לגמר. היא ציינה שבצד העזרה לפרויקט בצרפת, שניהל הארכיטקט שהציג אותי בישיבה, עיקר תפקידי יהיה להוביל את הסיבוב השני של התחרות על מרכז המוזיקה והמשרדים של ה-BBC בלונדון. זאת, לאחר שהסיבוב הראשון נגמר ללא הכרעה והנהלת ה-BBC דרשה שהסיבוב השני יהיה בדרגת פיתוח גבוהה יותר.

ניכר היה שזכייה בפרויקט מרכזי בלונדון ובנייתו חשובות לה ביותר. עד אז לא הצליחה לבנות אף פרויקט ציבורי בעל חשיבות, וקליינטים רבים, כמו גם אישים בחוגי ענף הבנייה, סברו שזאהה טובה לתחרויות, אבל לא לחלק המעשי של הקמת פרויקט. הכישלון בהקמת בית-האופרה של מפרץ קרדיף בוויילס, שנחשב ובצדק לאחד הפרויקטים הבולטים ביותר במכלול יצירתה, העיב על יכולתה המעשית כמו העטלפים ברישומו המפורסם של גויה. בתום הישיבה התבשרתי שאני יכול להתחיל את העבודה ביום שני הקרוב.

מפגשי העבודה עם זאהה ושותפה פטריק שומאכר התנהלו בקומה השנייה, שבה זאהה עבדה. הופתעתי מהתפרצויותיה בישיבות והתקשיתי לשאת אותן, על אף שמעולם לא הופנו אלי אישית. ביקורת לא הפריעה לי, אבל הצעקות במשרד בנוכחות שותפהּ וארכיטקטים בכירים, ולעתים אף עליהם, גרמו לי אי-נוחות עמוקה. אחרי כל התפרצות שאלתי את עצמי איך אגיב אם אהיה אני מטרת הצעקות. היה לי ברור שאגיב, חרף הסיכון שבזה ועל אף שידעתי שאחרי כל מקרה כזה נהגה זאהה לחזור עם עוגה לצוות שהיה קורבן הסערה. מצד שני, ההערות שלה על התקדמות מודלי העבודה והשתפרות או סטיות בתוכניות הדורשות תיקון היו ענייניות ותרמו להמשך העבודה.

היה בהתנהגותה משהו נסיכותי, מעולם שאינו מוכר לי, ואיני מתכוון רק לחיבתה לבגדי המעצב היפני איסי מיאקי. אני זוכר יום אחד, שבו חזרתי למשרד מישיבה עם המהנדסים וצעדתי על המדרכה, שהיתה גבוהה ממגרש החניה הפתוח של המשרד. זאהה הגיעה עם הנהג שלה, ולאחר שזה החנה את המכונית ופתח לה את הדלת, הוא צעד ראשון לעבר המדרגות כשהוא נושא את תיק היד המוזהב שלה כאילו היה אייקון בתהלוכה כנסייתית. אחריו צעדה זאהה. המצעד הקטן הזה נראה טקסי באופן מיוחד.

לאחר כשנה של עבודה הגיע המועד להצגה סופית של הפרויקט לפני הוועדה של ה-BBC. הצוות כלל את זאהה, שומאכר, המהנדס הראשי של ארופ, מהנדס הפרויקט של ארופ ואותי, ארכיטקט הפרויקט. הצגנו מודלים חדשים ותוכניות מתקדמות. הופעתה של זאהה היתה מרשימה. בדיון הקצר שהתפתח בין צוות השיפוט לצוות התכנון לא היתה אף שאלה שאנשי הצוות לא מצאו לה תשובה הולמת. בתום התצוגה ישבנו יחד בבית-הקפה של ה-BBC. התחושה היתה טובה. סברנו שעשינו הכל כדי להציג את הפרויקט במיטבו, ושלמעשה הכל מוכן לשלב הבא, שלב תוכניות העבודה המפורטות.

לפני שחזרנו למשרד ניגשה אלי זאהה והודתה לי על ההשתתפות בדיון ועל תרומתי לפיתוח הפרויקט. היא הוסיפה שאם נזכה, אקבל את הפרויקט לניהול והקמה עד לגמר. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהצטרפתי למשרד שזאהה דיברה אלי בגובה העיניים, והתחושה היתה נעימה מאוד.

לאחר יומיים התבשרנו על תוצאות התחרות. זכינו במקום השני. זו היתה תוצאה יפה מבחינת הפרסום בעיתונות, והפרס הכספי עזר לכסות את הוצאות שני שלבי התחרות, אבל הפסדנו את הפרויקט. לא היו פרויקטים חדשים במשרד, ותרומתי החלקית לפרויקט בצרפת לא הצדיקה את הישארותי בו. בסוף העבודה ביום שישי קיבלתי את הצ’ק האחרון. בקומה השנייה לא היה למי לומר שלום.

עברו עוד כמה שנים עד שזאהה הצליחה לזכות בפרויקטים חשובים מחוץ לגבולות אנגליה, לבנות אותם, לכבוש לעצמה מעמד של אדריכלית בינלאומית ולזכות בפרסים החשובים ביותר בעולם האדריכלות, כגון פרס סטרלינג באנגליה ופרס פריצקר לאדריכלות, הנחשב ליוקרתי שבפרסים הבינלאומיים לאדריכלות עכשווית. כמו כן זכתה בתואר “מאדאם” (Dame) מהמלכה הבריטית.

העצב על מותה הלא-צפוי בגיל 65 מהתקפת לב הוא עמוק ומכאיב. יש לחכות לגמר הפרויקטים שלה שנמצאים בשלבי תכנון או הקמה כדי לכתוב הערכה מקיפה על יצירתה, אך יחד עם זאת נכון לסיים בכמה מלים על שני פרויקטים שהם אבני דרך בעבודתה.

ביתן הקיץ הראשון של גלריה סרפנטיין בלונדון, 2000

בשנת 2000 יזמה ג’וליה פייטון-ג’ונס, מנהלת הגלריה, את הרעיון הנפלא לבנות את ביתן הקיץ בגן שבחזית הגלריה בגני קנסינגטון שבמרכז לונדון. הרעיון נשען על מסורת ארוכת שנים באחוזות בריטיות להקים בחצר אוהל צבעוני (marquee) למסיבות ולאירועים מיוחדים בחודשי הקיץ. בעבר נהגה גם גלריה סרפנטיין להקים מדי שנה אוהל ססגוני ורחב ידיים שנועד למפגשים בין האמנים המציגים למוזמנים ולקיים בו מסיבות התרמה. זאת, בשל שטחה המצומצם של הגלריה והחשש לשלומן של עבודות האמנות המוצגות בה. זאהה היתה האדריכלית הראשונה שנענתה לרעיון של פייטון-ג’ונס.

המבנה הזמני של זאהה מבוסס על סטרוקטורה של משולשי-גג מצינורות פלדה, שעל משטחיהם הזוויתיים נמתחה יריעה כפולה מחומר פלסטי. זו כיסתה חללי פנים שונים בשטח כולל של כ-600 מ”ר, ששימשו למילוי כל הפעילויות של האוהל המסורתי.

גלריה סאקלר סרפנטיין, לונדון 2013

בתחילת העשור השני של שנות אלפיים זכתה זאהה בתחרות על שיפוץ מחסן אבק שריפה מ-1805 בגני קנסינגטון, הפיכתו לגלריה לאמנות והקמת מסעדה בצדו, הנושאת את שם המחסן ההיסטורי (The Magazine).

מבנה הלבנים הצהובות, שבמרכזו שני אולמות ארוכים וצרים עם גג קמרון חביתי, שופץ והוחזר למצבו המקורי מתקופת המלחמות הנפוליאוניות. בחצר הפרטית של המחסן הוסיפה זאהה מבנה למסעדת יוקרה – מבנה מתיחה מודרני בעל קירות וגג הנראים משולבים יחדיו, מעין מעטפה פלסטית לבנה מתעקלת ומתמשכת, עולה ויורדת כחמוקי אשה עירומה. המבנה החדש נראה כאילו הוא מתרפק בעדנה על הישן, ורק קצה שובל הגג שלו מתרומם כיד מחבקת מעל החלק הנמוך של הגלריה ההיקפית החדשה.

הבניין עשוי משני מרכיבים: שלד פלדה שבו חמישה עמודים א-סימטריים וקורה היקפית (ring beam) מצופים בפאנלים מחומר פלסטי משוריין בסיבי זכוכית (GRP), ויריעת מתיחה (ממברנה) ארוגה מסיבי זכוכית ומצופה בטפלון, חומר עמיד בפני פגעי מזג האוויר.

המסעדה מתפקדת בנפרד מהגלריה, למעט מערכת שירותים משותפת. דלת הכניסה החיצונית הפרטית שלה, העשויה זכוכית, מבטיחה כי תמשיך לפעול גם לאחר שעות נעילת הגלריה למבקרים. המסעדה מיועדת גם להרצאות ואירועים שונים. החלל הפנימי עוקב אחר פיתולי המעטפת החיצונית, הנתמכים על מערכת העמודים ונראים כמפלי-אור הגולשים פנימה מחלונות התקרה האליפטיים ומצטמצמים בדרכם אל הרצפה, כנעלי סטילטו אלגנטיות.

שילוב זה בין המעטפת החיצונית לבין החלל הפנימי והעמודים יוצאי הדופן הוא לדעתי החלק המעניין ביותר בבניין. הוא חושף את כוח הדמיון העיצובי ואת כושר ההמצאה של זאהה חדיד. נראה שדווקא במבנים קטנים, שקנה-המידה שלהם ניתן לסקירה במבט אחד ובהם שלטה בכל פינה ופינה, יצרה חדיד את עבודותיה המרשימות ביותר.

לא צריך הרבה דמיון כדי להעמיד מחדש את ביתן הקיץ מ-2000 על גדות האגם בגני קנסינגטון, להשוותו למסעדת מחסן אבק השריפה שבצדו השני ולראות את ההתפתחות המעניינת ב-13 השנים שחלפו ביניהם; בין האוהל של זאהה שמציין את סוף התקופה שבה הקו האלכסוני של הסטרוקטורה הוא לרוב גם הבסיס האסתטי לתכנון – לבין בניין המסעדה, שבו הקו העקום-הסינוסואידלי של הסטרוקטורה הוא בעיקרו גם הבסיס האסתטי לתכנון, שהקנה לה את הכינוי ”מלכת העקומה” (Queen of The Curve).