תביעת ריבונות אמנותית

כחלק מתהליך הפוטיניזציה שעוברת ישראל, שני יוצרים עומדים בימים אלו למשפט על יצירות שפוגעות ברגשות המשטר, ועלולים להישלח לבית האסורים. נטלי כהן-וקסברג עומדת לדין בעקבות סרטון בו נראתה עושה צרכיה על דגלי מדינות שונות, ביניהן דגל ישראל (העבירה: פגיעה בכבוד דגל המדינה), ועו”ד ברק כהן עומד לדין על שיר שכתב וביצע ובו קרא לאחד משוטרי משטרת ישראל “נחש ירוק עיניים” וכינויים נוספים (העבירה: העלבת עובד ציבור).

על אף המעמד החוקתי לו זוכה חופש הביטוי, יתכן והחוק לא יהיה לצידם של הנאשמים אם יבקשו להתייחס לפעולות אלו כפעולות מחאה גרידא. זאת מאחר והעבירות בהן הם מואשמים הן עבירות ספציפיות שנועדו למטרה זו – צמצום גבולותיו של חופש הביטוי. כל עוד העבירות האלו לא נמחקות מספר החוקים, יתכן שעל מנת להכשיר את המעשים של שני היוצרים, יש להיזקק למערכת מושגים נוספת, זו של החופש האמנותי והאוטונומיה של האמנות.

Shit instead of blood from Yael Alon on Vimeo.

התביעה התיאורטית לאפשר לאמנים לבטא עצמם כאוות נפשם במסגרת המעשה האמנותי, מבלי להתחשב בגבולות השיח, המוסר או החוק, היא למעשה תביעה לריבונות השדה האמנותי, המתנגשת לעיתים עם ריבונות המדינה.

במקרה עבר, כאשר נאלץ בית המשפט העליון להכריע בין החופש האמנותי לעשן סיגריה על במת התיאטרון, כחלק מההצגה “המקום שממנו באתי” שהועלתה בתיאטרון חיפה, לבין החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, הכריעו השופטים בסוגיה באופן חד-משמעי לטובת חוק המדינה: “עם שמכבדים אנו כמובן את החופש האמנותי, סבורים אנו כי לפתיחת הפתח לשיעורין עלולות להיות השלכות רוחב שאינן רצויות ושאינן תואמות את כוונת המחוקק”[1].

אלא שבמקרה בו אמנים עלולים לשלם בחירותם על המעשה האמנותי, מצופה מבית המשפט שיפתח את הפתח להכרה מסויימת באוטונומיה של האמנים לבטא ביטויים שיתכן ובנסיבות אחרות עולים כדי עבירה פלילית. יתכן שמבחינה משפטית “טהורה” עשיית צרכים על הדגל או אמירת ביטויים מסויימים כנגד עובד ציבור, במנותק מההקשר האמנותי, היא עבירה על החוקים הרלוונטיים, אלא שהשופטים שידונו בתיקים בהם אנו עוסקים יכולים לפרש את החוק פרשנות המקלה עם הנאשמים (כפי שעליהם לעשות בתיקים פליליים).

פרשנות שכזו צריכה להתחשב במסורת האמנותית ובהערת השוליים של כבוד השופט חשין בפרשה אחרת בה עמד החופש האמנותי למבחן בג”צ, שעה שדן בפסילתו של הקרנת הסרט “אימפריית החושים” (בעידן בו עדיין לא היה יוטיוב, והיה ניתן לדבר על איסור פרסום מראש באמצעי התקשורת): “הסנקציה הפלילית חריפה – חריפה היא פי-כמה – מהסנקציה של איסור פירסום מראש…. ומתוך שמשפט פלילי חמור-מכל, מוסיפה שיטת המשפט ועושה סייגים להרשעה בדין, הן בפירושו של חוק…”[2].

בהתאם לתקדים בעניין “אימפריית החושים” – בו הותרה הקרנתו בבתי קולנוע לאחר שבית המשפט השתכנע שמדובר ביצירת אמנות ולא בתועבה שאין בה אמנות – ראשית יהיה על השופטים לקבוע שאכן מדובר ביצירות בעלות ערך אמנותי. הדבר תלוי בהתגייסות חוקרים ומבקרי אמנות בעלי שם לעזרתם של הנאשמים, על אף שאינם אמנים המציגים בגלריות או בתיאטראות, בדמות הגשת חוות דעת העומדות על ערכן האמנותי של היצירות.

עד עתה שתק הממסד האמנותי ולא התגייס לעזרת כהן-וקסברג ועו”ד כהן, אך עליו להבין כי ההתנגשות בין ריבונות האמנות לריבונות המדינה אינה רק עניין של המשגה תיאורטית. במקרה של צמד הנאשמים, חירותם של יוצרים לביטוי אמנותי במסגרת יצירתם יושבת אף היא על ספסל הנאשמים. חופש העיתונות זכה להכרה ע”י בית המשפט העליון, על אף שאינו מעוגן בספר החוקים. כך על קהילת האמנות כולה לתבוע הכרה משפטית בחופש היחסי המיוחד לה.

הערות:

[1] ע”א 8896/10 עינב אברהמי נ’ התיאטרון העירוני חיפה בע”מ ואח’

[2] בג”צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת ואח’