במעקב אחר סערת הימים של הימים האחרונים קשה לא להשתומם ולתהות היכן נמצאת כל תרבות-הנגד שהיוצרים מוחים בשצף נגד השתקתה. שלא לדבר על תרבות-נגד במימון ממשלתי. מתי כבר הוצגה בתיאטרון גדול הצגה סרבנית ואנטי-לאומנית? מתי בפעם האחרונה הוצגה פה תערוכה שמתנגדת לכיבוש? תערוכה שמתמודדת עם מוקדי הכוח, השיטה והשלטון? כשהאמן הדרום-אפריקאי ומתנגד האפרטהייד החריף ויליאם קנטרידג׳ הציג במוזיאון ישראל, מנכ״ל המוזיאון התרפק על ״היופי שבמלנכוליה״ ביצירתו. אפילו את התערוכה של דוד ריב – אחד מאמני ההתנגדות העקביים והמפורשים ביותר שפועלים פה – טרחה האוצרת במוזיאון ת״א לרפד בציורי פרחים וצירופי מספרים גימטריים. מתי עודד קוטלר עצמו הציג יצירה שאשכרה קוראת תיגר על הנורמות והמדיניות? בתפקידו בסדרה ״אסתי המכוערת״? ב״חסמבה דור 3״? לבושתו של קוטלר איש במשרד התרבות לא באמת חושב להשתיק אותו, וגם אם כן, זה יהיה בגלל נאום הבהמות שלו מליל אמש, לא בגלל היצירה.
אני שומע את כל הקוט(ל)רים, ולמרות ההזדהות עם הסלידה ממדיניות הממשלה בכלל ומשרת התרבות בפרט, קשה להימנע מהתחושה שמעולם לא התנגדו רבים כל-כך, בקולניות גסה כל-כך, להשתקת תרבות-נגד-לא-קיימת-אצלם כל-כך. דויד גרוסמן אמר הבוקר ש”הסכנה היא שאם תהליך כזה ימשך, ואם הבידוד שלנו בעולם יגבר, ישראל תהפוך ללא יותר מכת מיליטנטית, פונדמנטליסטית”. מילת המפתח פה היא “יותר”. כי גרוסמן מן הסתם יודע שישראל תמיד היתה (גם) כת מיליטנטית פונדומנטליסטית, ויעידו על כך למעלה משני מיליון פלסטינים חסרי אזרחות שנתונים במשך עשרות שנים תחת משטר צבאי. ההבדל הוא שפעם היה “יותר”, זאת אומרת שלצד הפעילות המיליטנטית ניתן היה לקיים פעילות תרבות “מקבילה”, “עשירה” ו”מורכבת”, שתסייע לרכך את המציאות שמעבר לכביש. את מידת התרומה של התרבות הזו לסיום הכיבוש ניתן לבחון דרך מספר האנשים שסירבו לשרת בצבא בעקבות הצגה בהבימה, ספר של עמוס עוז או יצירה של אוהד נהרין. בפועל, למעט מקרים ספורים רוב היצירה הביקורתית שנוצרה פה שימשה ועודנה משמשת כתוסף מזון שמסייע למערכת העיכול להתמודד עם תבשיל הפיגולים הפוליטי ולצקת ממנו יציאה מסודרת. הכיבוש לא נעים? נעשה הצגה וככה יהיה (לנו) יותר נעים. עכשיו אפשר לחזור לדפוק את הערבים. כמו שהסביר פעם ישעיהו ליבוביץ’ כשנשאל כיצד הוא מסביר את נכונותם של מפקדי קורס קצינים להזמינו לדבר עם צוערים – לו היתה לי השפעה של ממש, הם לא היו מזמינים אותי.
במצב כזה ראוי לחזור ולהזכיר שחרף הצווחות מכל הכיוונים, אף אחד לא פוגע בתיאטרון הבימה, באופרה ובמוזיאון ישראל. יתכן שהלך הרוח הציבורי יגרום למוסדות הללו להסס בפעם הבאה שתעלה יוזמה להצגת יצירה שבועטת לישראלים בין הרגליים, אבל בניגוד לדימוי של מוסדות התרבות המקומיים, יצירות כאלה ממילא כמעט אינן מוצגות בהם (וגם אז, כאמור, הן עוסקות ב״יופי שבמלנכוליה״). לפחות בינתיים, היחידים שנפגעים מהמדיניות הם (שוב) הערבים. הערבים וארקדי זיידס – כולם יוצרים עצמאיים הרחוקים ממנגנוני התרבות המשומנים.
צודק מיקי גורביץ בטענתו ששרת התרבות לא אמורה לעסוק בפיקוח על תכנים אמנותיים, אולם יש גם לא מעט היתממות במחשבה שהדברים היו שונים בעבר בצורה רדיקלית. בסופו של דבר, המשמעות העיקרית של הפעולות של מירי רגב ויתר שרי הממשלה אינה פגיעה חסרת תקדים בתרבות הישראלית, אלא קריעת המסכות מעל פניה. כעת ברור שאין אמצע, אין גם וגם, אין תרבות ביום א’ וכיבוש בימים אחרים, ואין ביאנלות שמציגות “צד אחר” בהשתתפות אמנים רגישים ונחושים. מסורת מפוארת של תרבות יורים ובוכים מגיעה באיחור ניכר אל קיצה, ומאפשרת ליוצרים מקומיים להתבונן במציאות נכוחה.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
“אנו זקוקים נואשות לרדיקליות אמיתית, כזו שמאתגרת באמת ובתמים את מוקדי הכח. אבל רדיקליות שהיא פוזה היא דבר קל ובנאלי. ביקורת רדיקלית מחייבת ידע, לא פוזה מזויפת, לא סיסמאות, לא להג. אנשים המשמרים את כבודם כאמנים, במידה מסוימת, על ידי הפגנת חוצפנות בטלוויזיה, אינם עושים דבר מלבד לבדר את הערוצים השונים ואת הצופים. רדיקליזם אמיתי מחייב שיעורי בית – חשיבה.” – סול בלו
עופר
| |המחשבה המטרידה היא שמי שלא הואשם בפלילים הוא צח וכשיר,ושיקרעו מסכות הדבר יוביל לקטרזיס והכרה ניכוחה במציאות הכואבת, שהקצנת ההבדלים בשיח הציבורי תנקז מוגלה ותוליד הכרה כמוה לא נראתה קודם. האמת, כבר היינו שם וזה לא משהו. המחשבה המטרידה היא שבעולם ההפוך הזה שבו הדברים אמורים לשאוב את משמעותם מניגודם, אנחנו הולכים ומאבדים את הניואנסים, את גווני הביניים ואת יכולת הקשב לשמוע את אותם חצאי טונים, השיח מתרדד ונהיה אלים וצודק מאד. ישנן פעולות בתחום האמנות והתרבות שמבטאות ביקורת, אנחנו לא צריכים את שפת הגרזנים של הפוליטיקאים לדעת זאת, ונכון הוא שבתרבות הקפיטליסטית ההולכת ומקצינה אמנים צריכים לשרוד ולהתקיים, וזהו בדיוק החשש הגדול שהתעורר בעקבות דבריהם של בנט ורגב – שכולנו במין ‘אח גדול’ כזה שהארז טלים והאסי עזרים ממציאים משימות ומגבלות מתוך איזה מן תפיסת עולם לא מבושלת דיה, שהשלכותיה לא נלמדות ויאללה בלאגן.
אורנה
| |לא ברור למה האמנים כל כך נרעשים מהעדר תמיכה ממסדית, אלא אם הם שואפים להיות חלק מהממסד. אז נכון שהכסף הזה ציבורי ושייך לכולנו. אבל גם ברור שאמנות חתרנית ובועטת לא יכולה להיות מרופדת על ידי הממסד. מי שרוצה חופש ביטוי באמת פועל באופן עצמאי. זה אפשרי. יש המון גלריות/במות קטנות והזדמנויות לחשיפה גם מחוץ למוסדות האמנות הממוסדת, השבעה והמדושנת, שבלי אינפוזיית כספי הדמים של הפוליטיקה המושחתת אין לה זכות קיום. נכון, חופש דורש יותר מאמץ, אז מי שרוצה חיים קלים שירכין ראש בפני אדוני הארץ וטייקוניה. כמאמר המשורר “חופשי זה לגמרי לבד”
רונית
| |עוד לא פגשתי צייר שאפתני- שחלום שציוריו יהיו תלויום הסלונים בקריות אתא ומלאכי. שחולם שציוריו ינעמו את סעודת הפועלים במשכטת עופות. כולם חולמים על אספן עשיר כקורח.
מירי רגב – היא האמנית האמיתית, המציגה מראה מול ילדי התפנוקים התל אביבים. כל אלא המתחפשים כ”אמנים” ולוחמי חופש.
בני בורגנים, שמוכרים לברוגנים, ורוצים משכורות קבועות של בורגנים.
ובעיקר, מירי רגב מרימה מראה של כל שומרי הסף, המשתיקים את קולם של כל מי שלא שותף לחלומם לההפך לברלינאים.
ולמרות כל ה”אמנים” הגרים בה – תל אביב היא נשארה פרבר של לודז’. עיר של הזעיר בורגנות הפולנית, וכמה מתעשרים שחולמים שהם רוטשילדים. מזה לא יצמח תרבות רעננה. דווקא בזמר העברי – מוסיקה פופולרים שלא מקבלת אגורה מן הממסד, יש פריחה, רב קולית. שהיא גם מקורית וגם ושורשית.
ננושקה
| |