בין גלוריפיקציה לקטסטרופיקציה

מאת: ליאת ברדוגו

בשנות ה-70, כאשר ז’אק אלול כתב את ספרו המשפיע שניבא את המילייה הטכנולוגי של ימינו, השיח על אודות הטכנולוגיה היה עדיין שיח של מכונות. המכונות היו ביתיות – מכוניות, מכשירי ניקוי ומיקסרים; אובייקטים מלחמתיים – טנקים ומטוסים; וכלי מחקר – מיקרוסקופים ומחשבים מוקדמים. אלול חגג את הדרך שבה מכונות שינו והעשירו את האדם:

“The machine’s senses and organs have multiplied the powers of human senses and organs, enabling man to penetrate a new milieu and revealing to him unknown sights, liberties, and servitudes”.
Jacques Ellul, “The Technological Society”

כיום אנו חיים בעידן ה-Apple Watch, ואנו לומדים בבהירות כיצד המכשירים הטכנולוגיים הופכים לתוספים סתגלניים של הגוף הפיזי-אנושי. אנו עונדים מכשירים על פרקי הידיים שלנו כשם שאנו עונדים עדשות על אפנו. המידע מאוד נגיש: הוא נצפה באופן מיידי, בהיקף עצום ויעיל. הנגישות מתיימרת להיות דמוקרטית ובת-סמכא בעת ובעונה אחת. טכנולוגיה מבטיחה להרחיב את חושינו, את החופש הגיאוגרפי שלנו, מציעה לנו בריחה מן המוכר ומעניקה לנו תחושה שהעולם הוא עצום, אבל בר-ניווט. כל מה שעלינו לעשות הוא ללחוץ על הכפתורים הנכונים בסמרטפון שלנו.

ואולם, הנארטיב הזה אינו חף מכשלים. פעולה אנושית מחוללת תגובה בממשק הטכנולוגי, אולם בה בעת הפעולה האנושית מוכתבת ומעוצבת על-ידי המכשיר. לפיכך הסיבתיות נעה מהממשק לגוף ולא רק להפך. מחוות חדשות נחוות כאוטונומיות וטבעיות, אך למעשה הן נשלטות על-ידי המכונה. אל מול אמירתו המפורסמת של הארכיטקט פרנק לויד רייט, “אם זה יימשך כך, האדם יאבד את כל איבריו חוץ מאשר את האצבע הלוחצת על הכפתור”, טוען ז’אק אלול בסקפטיות:

“[Man] has been liberated little by little from physical constraints, but he is all the more the slave of abstract ones”.
Jacques Ellul, The Technological Society

במרחב הנוכחי – שבו גלוריפיקציה של הטכנולוגיה ניצבת מנגד לקטסטרופיקציה שלה – פועלים אמנים שמתנגדים לבחור באחד הצדדים. פסטיבל “פרינט סקרין” יארח השנה 13 אמני וידיאו בינלאומיים שעבודתם חוקרת את האופנים שבהם הטכנולוגיה הדיגיטלית משנה את חושינו ואת יחסנו זה לזה ולעולם הסובב אותנו.

האסופה הראשונה – “Transhuman and his Emotional States” (הטראנס-הומניסט ומצביו הרגשיים) – מבטאת באמצעות הומור ציני את הגלוריפיקציה שבפתרונות הטכנולוגיים. טרנס-הומניזם הוא האמונה שהמין האנושי יכול להרחיב את גבולותיו הפיזיים, האינטלקטואליים והפסיכולוגיים באמצעות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת. ב“Ben Wheele’s, The Birth Tab” משנת 2015, אשה נוסעת בחלל וירטואלי בתקווה למצוא את “תג הלידה” שלה – אובייקט מיתי המאפשר לאדם להיות עד ללידתו שלו באמצעות מצלמות רשת. היצירה עוסקת בשאלה מה פוטנציאל התנאים הרגשיים של ישות טרנסצנדנטית. כיצד מרגיש אדם הנוכח בלידתו שלו באמצעות האינטרנט? עבודת הווידיאו נוצרה בהשראת התנסות אישית של וילס בשימוש באוקולוס-ריפט, משקפי מציאות מדומה, ב-Second Life.

עבודה נוספת באסופה זו, “LaTurbo Avedon“, שואבת השראה מאמן הפעיל כאווטאר. LaTurbo הוא כינוי דיגיטלי לאדם שמעולם לא חי מחוץ למחשב. קיומו של LaTurbo והיצירתיות שלו מקוונים לחלוטין. בהעדר עולם אמיתי כרפרנט, הסביבה הדיגיטלית של העבודה מתעלמת מהעדר הפיזיות ומדגישה פרקטיקה של מחבר וירטואלי.

בעבודה “Facebook Lookback” מוצגת שנה בעולמו של האמן דרך פלטפורמת הפייסבוק, המלווה במוזיקה קיטשית האמורה לעורר נוסטלגיה להיסטוריה האישית של האמן ושל כל אחד מאיתנו. LaTurbo ואני חברים בפייסבוק, ואנו מתקשרים דרך פלטפורמה זו. שמועות אומרות שהיא (הוא? זה?) מתגוררת בשכונה הרוסית בסן-פרנסיסקו, אבל היא מעולם לא חשפה כל רמז של “חיים אמיתיים” בפני או בפני כל אוצר אחר שעבד איתה.

הסרט השני בסדרה, “Connect me: Dial-up, Ring tone, and Camera Flash“, חוקר כיצד המרחב הטכנולוגי משפיע על הקשרים האנושיים ובאילו אופנים אנו מנסים להגיע אל “האחר” דרך מרחבי ריק דיגיטליים. עבודתה המבריקה של סופי ברבש, “Goodnight Call” (2012), יוצרת תסריטים אינטימיים על-ידי מודעות בקרייגסליסט (אתר דרושים/מכירות/היכרויות אמריקאי), שהן בעת ובעונה אחת רכות ומנוכרות. ברבש אספה הודעות לילה-טוב מזרים באתר ופירסמה מודעה במדור היכרויות אפלטוני: “תשאיר/י לי הודעת לילה-טוב קולית לפני שאתה הולך לישון בלילה כאילו היינו יחד שנים. אקשיב להודעה לפני שאלך לישון”. גברים השאירו הודעות ארציות (“אני בנסיעת עסקים”) לצד משאלות מוזרות. העבודה שמה דגש על כמיהה לקשר והדרכים המשונות שבהן כמיהה זו באה לידי ביטוי באמצעות האינטרנט.

היצירה האחרונה באסופה, “Everyday Emotional Computing“, מתמקדת במרחב הרגשי בעידן הדיגיטלי-טכנולוגי-אינטרנטי העכשווי, המבוסס על מידול: נוסטלגיה ואובדן, תסכול ושיתוף, אמון ומוות. העבודות חוקרות את המימד הפיזי של אחסון הזכרונות הדיגיטליים ובוחנות כיצד הטכנולוגיה העכשווית משלבת צורות הבעה פרטיות וציבוריות, כאשר הגוף והמחשבה מוצגים באופן תמידי.

אחת העבודות האהובות עלי באסופה זו היא יצירתה הקונספטואלית של סופיה ברוקנר “Crying to Dragon Dictate” (2011). בדומה למתכנתי מחשבים רבים, ברוקנר סובלת מכאבים בפרק כף היד. היא אינה מסוגלת להקליד יותר, ונאלצת להשתמש ב-Dragon Dictate, תוכנה לזיהוי דיבור שבעזרתה היא מתקשרת עם המחשב שלה. היצירה מתמקדת באחד המקרים שבהם ברוקנר ניסתה להקליד כמה משפטים במשך כשעה, ונשברה. היא פרצה בבכי מתוך תסכול בזמן שהתוכנה ניסתה לתרגם את בכייה למלים. עבודתה של ברוקנר מתייחסת לרגשות שאנו חולקים באמצעות הטכנולוגיה או כחוויה פרטית מול מכשירי הטלוויזיה והמחשבים.

13 עבודות הווידיאו מתמודדות כולן עם שאלות לא פשוטות: אילו חושים נוספים הטכנולוגיה מעניקה לנו? מה הם גבולותיהם? האם רגישות טכנולוגית מוגברת מובילה לרגישות מוגברת בכלל? כיצד טכנולוגיה משפיעה על רגשות ומשנה את המודעות שלנו לעוולות חברתיות ולסוגיות גלובליות? האסופות הללו מאדירות את המנגנון הדיגיטלי מחד גיסא ומבקרות אותו מאידך גיסא. הן יוצאות מתוך הטכנולוגי, אך יותר מזה מן הלוגוס של הטכנולוגי – הרעיון שאמנות שיוצרת לעצמה, ופעמים רבות באופן אבסורדי, את המרחב שבין נדרי הטכנולוגיה להתכחשות לטכנולוגיה, בין מה שהעולם הדיגיטלי מבטיח לנו לבין מה שהוא לוקח מאיתנו.

אסופות וידיאו-ארט במסגרת פסטיבל “פרינט סקרין”
אוצרת: ליאת ברדוגו
ע’ אוצרת: סמנטה אדלר דה-אוליביה