הרוחות סוערות בימים האחרונים, בעקבות פרסום אשכול התערוכות שייפתח במוזיאון חיפה בשבוע הבא, חודשים אחדים לאחר פיטוריה המפתיעים של האוצרת הראשית לאה אביר ופרסום עצומת אנשי אמנות הקוראת להחרים את המוסד כל עוד לא יסדיר נהלי עבודה מקצועיים והוגנים. אמנים ואמניות העומדים להציג במקום מתוארים כשוברי שביתה אופורטוניסטים וחסרי סולידריות, כמי שפוגעים במאבק שאמור להיות גם מאבקם, ומוותרים על עמדה וכבוד מקצועי תמורת הזדמנות תצוגה.
אני תומך בחרם על מוזיאון חיפה. חתמתי על העצומה ולכן לא אבקר במוזיאון, לא אכתוב על התערוכות המוצגות בו ולא אשתתף בפעילויות המתקיימות בו. בניגוד לדברי מגיבים שונים, אני גם לא חושב שחרם הוא צעד אלים או חריף במיוחד. עבודה של אמנים ואוצרים עם מוזיאון מבוססת על שיתוף פעולה וכבוד הדדי. אם מוסד אמנות מנוהל במשך שנים בצורה לא ראויה, אם העבודה המקצועית שלו נפגעת באופן עקבי ושיטתי ואם הוא מגלה יחס מזלזל כלפי אנשי מקצוע, המקום אינו ראוי לשיתוף פעולה של אנשי אמנות. במקום לצקצק על “אלימות” אפשר לברך על היכולת – החלקית, מתברר – של קהילת האמנות להתאגד, למחות ולקדם טיפול בנושאים הציבוריים הנוגעים לה. ראוי גם לגנות את הלעג הכוחני של הנהלת המוזיאון לקהילת האמנות, לעג שבא לידי ביטוי, בין השאר, בעקיפת החרם באמצעות פנייה לאמנים ישראלים המתגוררים בניו-יורק ואינם מעורים בנעשה בזירה המקומית.
יחד עם זאת אני חושב שהביקורת החריפה שמופנית כעת לאמנים המשתתפים בתערוכות שייפתחו בשבוע הבא נגועה בחוסר הגינות. לא משום שכמה מהם כלל לא ידעו על החרם, לא משום שכמה מהם מיוצגים בעבודות מאוספים פרטיים שאינם נתונים לשליטתם, וגם לא מפני שהאחריות מגולגלת שוב לפתחם של אמנים הנמצאים לא פעם בתחתית שרשרת המזון (ובמיוחד כשרוב האמנים המדוברים אינם כאלה שמחוברים למוקדי כוח משמעותיים).
חוסר ההגינות נובע מן העובדה שבסופו של דבר המידע על הנעשה במוזיאון חיפה חלקי ביותר. שלוש אוצרות ראשיות יצאו מהמקום בשנים האחרונות עם בטן מלאה: תמי כץ-פרימן, שעבדה במוזיאון במחצית השנייה של העשור הקודם; רותי דירקטור, שנכנסה לתפקיד בתחילת העשור הנוכחי ופרשה כעבור שלוש שנים; ולאה אביר, שהחליפה את דירקטור בשנה שעברה ופוטרה כעבור תשעה חודשים בלבד. אליהן מתווספות אוצרות משנה ואנשי צוות אחרים שעבדו עם האוצרות הראשיות. כולן מכירות את המערכת מבפנים, כולן יודעות אילו בעיות עומדות בפני אוצר/ת שיבקשו לעבוד במקום, וכולן בוחרות לשתוק או להסתפק בביקורת כללית על סדרי עדיפויות ותקציבים.
האם יש בעיות משמעותיות בניהול מוזיאון חיפה? בהחלט. האם הדבר קשור לצורת עבודתם של מנכ”ל מוזיאוני חיפה נסים טל ובעלי תפקידים אחרים בעירייה ובמועצת המנהלים? נראה שכן. האם תקצוב המוזיאון זעום ואינו יכול למלא את הצרכים? כן. אולם התנהלות בעייתית, טיפוסים מפוקפקים ותקציב נמוך אפשר למצוא כמעט בכל מוזיאון בישראל. כדי שהדברים יגיעו לחרם דרוש מידע קצת יותר מקיף ומבוסס. כרגע צוות המוזיאון מסתפק בציטוט פה, רמז שם, או הימנעות מתגובה. הבחירה שלא לחשוף את הנעשה מאחורי הקלעים של המוסד אינה הולמת את מחויבותם הציבורית של הנוגעים בדבר כלפי עולם האמנות, ופוגעת ביכולתו לשפר את מצבו.
אולם שתיקת האוצרות אינה בעייתית רק בגלל מחויבות לשדה, אלא גם משום שהיא מעמידה את האמנים והאמניות בפני דרישת ציות על סמך שמועות ודיווחים עיתונאיים חלקיים. הם מתבקשים לוותר על תערוכות מוזיאליות ולהחרים מוסד אמנות בלי שקיבלו מידע מהימן ומספק על בעיותיו. הדבר נכון באשר לכץ-פרימן ודירקטור, ועוד יותר מכך ללאה אביר. בנימוקים העמומים שסיפקה הנהלת המוזיאון לפיטורי אביר נכתב כי “בשל צנעת הפרט” היא תימנע מפירוט ורק תרמוז שהאוצרת לא עשתה את עבודתה כראוי. אם מישהו היה מפרסם עלי דבר כזה בלי הצדקה, הייתי משתולל. אביר בוחרת לשתוק ולנהל את מאבקה בבית-המשפט. ייתכן שמבחינה משפטית היא צודקת, אולם בשתיקתה היא הופכת לשותפה לכיסוי ההתנהלות שנגדה היא יוצאת, ומעמידה את האמנים במצב לא נעים. משום שאם אביר פוטרה בגלל תפקוד בעייתי של הנהלת המוזיאון, האינטרס הציבורי דורש לחשוף את הדברים ומצדיק את החרמת המוסד. אם, לעומת זאת, יש אמת בטענת המוזיאון כי האוצרת לא התאימה לתפקידה, הרי ששתיקתה, בד בבד עם עידוד מחאת הקולגות, גורמת להכפשה ופגיעה שאינן מוצדקות במוזיאון ובאמנים גם יחד.
אני קצת מיתמם פה כדי להבהיר את הנקודה, ולכן חשוב לי להדגיש שוב שאני תומך בחרם על המוזיאון, מסכים עם כל אחד ואחד מסעיפי עצומת המחאה, מתקומם נגד ביטולי פרויקטים שהמוזיאון כבר התחייב אליהם בתקופת עבודתה של אביר, ובאופן כללי חושב שמוסדות אמנות צריכים להסדיר את תנאי העבודה בהם בצורה שתמנע פגיעה מקצועית עתידית. אולם כמבקר אמנות לתמיכה שלי אין תג מחיר גדול. אז לא אבקר במוזיאון חיפה ולא אכתוב עליו בתקופה הקרובה. אפשר לעמוד בזה. לו הייתי אמן שאינו בקיא בפרטים ומתבקש פתאום לוותר על תערוכה מוזיאלית, לעומת זאת, אני מניח שהייתי הרבה יותר מסויג.
לכל פעולה פוליטית יש מחיר ובהרבה מקרים המחיר מוצדק, אולם במקרה הנוכחי נראה שהתשלומים אינם מתחלקים שווה בשווה. כץ-פרימן, דירקטור ואביר לא ייפגעו מן החרם, בין אם הן תומכות בו ובין אם לא. הראשונה חיה בארה”ב, השנייה מכהנת בתפקיד בכיר במוזיאון תל-אביב, השלישית תובעת פיצויים בבית-המשפט, וממילא אף אחת מהן לא תחזור לעבוד במוזיאון חיפה בשנים הקרובות. גם אוצרים אחרים, ובכללם יוזמי עצומת החרם ורבים מן החתומים עליה, לא באמת נפגעים. אם החרם ישפיע על המוזיאון – הרווח כולו שלהם. אם לא ישפיע – הניסיון מלמד שממילא עדיף להם לא לעבוד שם. האחריות והמחיר המלא, אם כן, נופלים במקרה זה על כתפי האמנים לבדם. אני לא חושב שזה לא מוצדק, אלא שהדדיות, כשמה כן היא, צריכה להיות הדדית, ומי שמבקש סולידריות צריך לגלות אחריות ציבורית דומה.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
אני לא בטוחה שאני תומכת בחרם על המוזיאון בגלל שאני לא מאמינה בחרמות באופן כללי. אבל אני מסכימה לגמרי שדברים אודות התנהלות בעייתית במוסד ציבורי צריכים לצאת לאור ולו גם על מנת למנוע מקרים כאלה בעתיד, ולכן לקחתי חלק בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ על ידי שני ליטמן. הנה הדברים שאמרתי שם, המובאים כאן ביתר הרחבה:
בפרספקטיבה של כמעט חמש שנים (מאז שעזבתי את המוזיאון שבו עבדתי חמש שנים) ומן המרחק הטרנס-אטלנטי, שמאפשר לי לראות את חומרת הליקויים, ובמיוחד לאור אופני התנהלות במקומות אחרים – אני יכולה לומר שהבעיה בחיפה היא מערכתית כוללת והיא לא תיפתר אם אדם אחד בלבד יעזוב את תפקידו. הליקוי העיקרי נמצא במשולש היחסים התלותי והבעייתי בין ראש העיר, יו”ר מועצת מנהלים ומנהל המוזיאון ובעובדה שאף אחד משלושת אלה, על אף הצהרותיהם הפומביות, לא באמת שואף להפוך את המוזיאון למוסד מוביל ברמה הלאומית. מוזיאון חיפה לאמנות הוא אחד מתוך שישה מוזיאונים עירוניים שאין ביניהם דבר וחצי דבר במשותף מבחינת התוכן, אך הם חולקים אותה תשתית ניהולית (כולל שיווק ואירועים) ואותה מועצת מנהלים. הצוותים האוצרותיים של כל מוזיאון הם אלה שעומדים בבסיס ההבדל בין המוזיאונים וכולם תלויים תקציבית בחסדיה של המערכת העירונית ונאלצים להתחרות על המשאבים המדולדלים מלכתחילה. כתוצאה מכך ניכר לרוב שהמאמץ הוא כמותי ולא איכותי – פתיחת מוזיאונים נוספים על פני חיזוק המוסדות הקיימים, ומדידת “איכות” רק על בסיס ספירת כניסות מבקרים.
מה שאני רואה בארה”ב זה שעיקר העבודה של מנהלי מוזיאונים כאן מתמקד בגיוס כספים לצמיחה ולפיתוח. לצערי לא ראיתי את זה בחיפה בתקופת כהונתי. בדיעבד אני מבינה היום שתקציב התערוכות שעל בסיסו הסכמתי לקבל את התפקיד היה תקציב כפול (אולי אף משולש) מהמקובל (כלומר אותה שנת חסד עבורי היתה כנראה שנת תקציב גרועה עבור מוזיאון אחר) – אבל לצערי הוא ניתן לי רק לשנה הראשונה ובהדרגה הלך והתקצץ בשל ‘אילוצים’ רבים, שחלקם היו אולי אמיתיים. זה היה מסתבר ‘תקציב פיתוי’ ולא בכדי לא הסכימו בשום אופן להכניסו להסכם העבודה איתי. את השנה האחרונה שלי סיימתי אמנם עם מעט “עודף”, אך היה זה אך ורק בשל העובדה שהצלחתי לגייס כספים לתערוכות באופן עצמאי.
מעבר לעניין המערכתי, אני רואה את הבעיה בכמה מישורים: (1) העדר חזון וניהול קמעוני בסגנון הפרד ומשול שהמשותף ביניהם הוא תפיסה הישרדותית של כיבוי שרפות ללא ראיית אופק רחבה. (2) תקציב נטול שקיפות שהלך והתקצץ כאמור משנה לשנה (3) ניסיונות חוזרים ונשנים לחבל בחופש האמנותי ולכפות תכנים (בעיקר מטעמו של יו”ר מועצת מנהלים). (4) כתוצאה מכל אלה חוויתי סביבת עבודה נטולת מעוף והשראה שהיתה בה אווירת חמיצות, נוקדנות ורפיסות. (5) נקודה חשובה נוספת היא העובדה שבמועצת המנהלים לא יושבים אנשי מקצוע מתחום האמנות, כי אם עסקנים ו”נציגי ציבור” והם אלה שקובעים את אופיו של המוסד.
תמי כץ-פרימן
| |הפניה לאמנים בניו יורק לא היתה “אמצעי ללעג” מטעם הנהלת המוזיאון אלא היתה רעיון אוצרותי מעניין שעלה בלי שום קשר לחרם או למוזיאון חיפה, וניתנה לו כאן הזדמנות לביטוי. האוצרת והאמנים התלבטו אם לקיים את התערוכה ויש שקיבלו הצעה להשתתף וסירבו בגלל החרם. האמנים המשתתפים לא עשו את הבחירה הזו בקלות ראש. האמנים “מניו יורק” כולם אמנים ישראלים ואולי אינם מעורים בנעשה בסצנה הישראלית ברמה פיזית יומיומית אך רואים את עצמם כחלק מקהילת האמנים הישראלית, ורובם משתתפים לראשונה בתערוכה מוזיאלית בארץ. בסופו של דבר ההחלטה להשתתף ולהציג נעשתה מתוך רצון אמיתי להציג אמנות. המשתתפים מודעים לאפשרות שהתערוכה לא תזכה להתייחסות אבל מעודדים את המחרימים לנתב את זעמם למקומות הראויים ולבוא לראות את האמנות המוצגת. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שאמנות טובה תוצג במקום בעל היסטוריה בעייתית.
נועה חרובי
| |