יאיר גרבוז ושי יחזקאלי הם זוכי פרס רפפורט

זוכי פרס רפפורט לאמנות לשנת 2015 הם יאיר גרבוז ושי יחזקאלי. פרס לאמן הבכיר ע”ס $70,000 שיוענק לגרבוז, כולל 35,000$ אשר יוענקו לאמן עצמו ו-35,000$ למימון תערוכה מיצירתו, המלווה בקטלוג. הפרס לאמן הצעיר (עד גיל 40) ע”ס 30,000$ שיוענק ליחזקאלי,  כולל 15,000$ לאמן עצמו ו-15,000$ למימון תערוכה וקטלוג. התערוכות של זוכי הפרס תוצגנה במוזיאון בשנת 2016. כל זוכה תורם עבודה אחת לפחות לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית, שייתרם למוזיאון תל אביב לאמנות.

בחבר השופטים ישבו נציגות המשפחה רות רפפורט, עירית רפפורט וענת מטלון, מנכ”ל ואוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב לאמנות סוזן לנדאו, האספן דורון סבג, יו”ר ועדת תערוכות ורכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות, האוצרת אלן גינתון ולזר פרוכטר, חבר בועדת תערוכות ורכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות.

בנימוקי הענקת הפרס לגרבוז כתבו השופטים כי ״יאיר גרבוז מעיד על עצמו כמי ש”אנוס להיות צייר”. אף שיצירתו מתפרשת על פני דיסציפלינות שונות – אמנות, קולנוע, כתיבה, הוראה – נקודת המוצא שלו היא הציור. במהלך השנים פיתח גרבוז שפה ייחודית בציור, שהיא מעין הכלאה בין פופ אמריקאי לבין ציור מקומי. ציוריו הקולאז’יסטיים נראים כמו “זירת אגרוף” בין סגנונות אמנותיים מנוגדים ומחשבות סותרות: פריז וניו יורק, מופשט לירי מול ציור קונצפטואלי, אלמנטים מזרחיים ומערביים, ציור חברתי-פוליטי לצד ציור אישי. דמותו של הצייר מגיחה לעיתים מן הציור: כמשקיף, כרועה, כנביא או כשוטה הכפר, המוסר את סיפורו בקולות שונים ובזהויות מתחלפות״.

״דימויים רבים נדחסים בציור, לכאורה ללא צִנזור או עריכה: גילויי גזענות מבית ומחוצה לו, מלחמות, גחמות ומאוויים. כל אלה מוצגים במסווה של ציטוטים מתוך איורים, פרסומי תעמולה ישנים או העתקי ציורים של אמנים ישראלים שהודרו או הואדרו. כך, בדרך ייחודית, יצירתו של גרבוז נעשית יצירה אפית והיסטורית, המשקפת את זהותה השסועה של החברה הישראלית, החיה בקונפליקט מתמיד בין הרצון לזכור לבין הדחף למחוק ולשכוח״.

בנימוקי הבחירה ביחזקאלי נכתב כי ״יחזקאלי מרבה לצייר על גבי מצעים שונים, שהוא אוסף מן הרחוב. אלה ציורים מהירים, “מרושלים” או פרומים במכוון, עשירים בדימויים ובצבע, נשכניים ומלאי הומור. סגנון ציורו של יחזקאלי שואב ממסורת הציור המקומי – הרזה והקונצפטואלית, מבית מדרשו של רפי לביא. רוח זו עולה גם משמות הציורים, ביניהם: “חמסה”, “הצייר כשמשון”, “ציור יחסי ציבור” ו”ציור CV”. שמות אלו קוראים תיגר על רצינות המעשה האמנותי ושדה האמנות. הם מרוקנים אותם מן הנשגב ומדגישים את ממד החולין – היומיומי, הסיזיפי והאימפוטנטי – הגלום בהם. בציורים כמו דיוקן עצמי המתרגל אשטנגה יוגה, דיוקן עצמי חוזר לעשן או דיוקן עצמי שבור לב, מחכה לאהבת אמת שתשוב, משתקף גם הגיחוך העצמי של האמן המחפש אחר משמעות אבודה.

עבודתו של יחזקאלי מתחקה אחר אלמנטים של היסטוריה וזהות לאומית ישראלית באמצעות מוטיבים כמו דקלים אוריינטליים, דמותו של היהודי הנודד, אזכורים להגדת הציפורים או למשנה. מוטיבים אלו מתפרקים מקדושתם ומרצינותם ומוצגים כמוטיבים ריקים הצפים על פני השטח. כל אלו מייצרים איקונוגרפיה עשירה ומרובדת, הדנה באפשרות הסכיזופרנית של הציור להיות תמים, פראי, מתענג וילדי – ובה-בעת “תרבותי”, מוּדע לעצמו, נוקב וסרקסטי״.