החרם התרבותי על ישראל. דין-וחשבון

החרם התרבותי מעורר שורה של שאלות עקרוניות ומעשיות, ובעיקר מטרידות. הדו”ח של חן תמיר מנסה לשרטט את מפת החרמות העולמית, ההולכת וצוברת כוח והשפעה, לקראת הכנס “דלות החרם: החרם התרבותי ומשמעותו עבור שדה האמנות העכשווית בישראל”, שיתקיים ב-8.1.15

דו”ח זה סוקר את הנושא הדוחק של החרם התרבותי על ישראל, ושם דגש מיוחד על אמנות חזותית עכשווית. מסמך זה אינו מבקש לקחת צד בנושא, אלא להביא ולחבר מידע ממקורות שונים על החרם כמגמה עכשווית, וכולל סיכומים של מקרי חרם על פרויקטים של אמנות עכשווית שאירעו באחרונה ברחבי העולם. כמה מן המקרים קשורים לחרם על ישראל, ואחרים לחרמות על מטרות אחרות.

הדו”ח אינו מתיימר להיות סקירה מושלמת של הנושא, אלא להעלות נושאים מסוימים הראויים לציון, בשאיפה לשרטט את מאפייניה של תופעה זו, ההולכת ומתעצמת. כתבתי את הדו”ח לראשונה בספטמבר 2014, כמסמך לשימוש פנימי של הארגון ארטיס, שעימו אני עובדת. ארטיס הוא עמותה אמריקאית ללא מטרות רווח, המקדמת אמנות עכשווית מישראל בזירה הבינלאומית. כל הדעות במסמך זה הן שלי בלבד, ואיני מדברת בשם אחרים או בשם המוסדות שבהם אני עובדת.

במקביל לכתיבת הדו”ח במהלך השנה האחרונה עבדתי עם קבוצה של אוצרים עצמאיים בישראל בניסיון ליצור שיח סביב נושאים דחופים המשפיעים על שדה האמנות, ובעיקר נושא החרם התרבותי על מדינת ישראל. כעת אנו מתכננים אתר וכנס שיעסקו בנושאים אלה. הכנס יתקיים ב-8.1.2015, ואני מקווה שיביא לכתיבת מסמכים חדשים ואירועים נוספים שיתפתחו בעתיד.

***

החרם התרבותי הוא חלק מקריאה רחבה יותר ל”חרם, סנקציות והימנעות מהשקעות” הידועה בראשי התיבות BDS ותיקרא מעתה בד”ס. הקריאה נועדה להעלות את המודעות לכיבוש פלסטין על-ידי ישראל ולהפרות אחרות של זכויות אדם נגד פלסטינים, וכך ליצור לחץ על ישראל להפסיקם.

כפי שמעיד שמו, הבד”ס קורא לשלושה סוגים שונים של חרם: חרם אקדמי, חרם תרבותי וחרם כלכלי (המתייחס לחברות או למוצרים ישראליים, או כאלה שמקורם בשטחים הכבושים). הסנקציות מתייחסות לעונשים משפטיים ופוליטיים כנגד ישראל, ואילו הקריאה להימנעות מהשקעות, בדומה לחרם הכלכלי, פונה למשקיעים שיסירו את המימון מהשקעות ישראליות. במהלך השנה האחרונה עלה כוחה של תנועת הבד”ס באופן חסר תקדים, שעורר דאגה בקרב חברי ממשלה ישראלים, בייחוד בנוגע להשפעה של החרם הכלכלי וההימנעות מהשקעות על הכלכלה הישראלית.

קמפיין הבד”ס נוסד בשנת 2005 (אם כי הקדימו אותו קריאות אחרות לחרם), בתגובה לקמפיין מיתוג שהשיק באותה שנה משרד החוץ הישראלי – “Brand Israel”. קמפיין זה תוכנן כיוזמת יחסי-ציבור מסיבית שמטרתה לשפר את תדמיתה של המדינה בעולם. קמפיין הבד”ס, כמו הפוליטיקה של ישראל-פלסטין בכלל, אינו משרטט קווים גיאוגרפיים ברורים: אמנם הקריאה לבד”ס נתפסת באופן כללי כמתייחסת לכל שטחה של ישראל, אולם קריאות אחרות לחרם מכוונות רק ליישובים היהודיים שמחוץ לגבולות 1967. הבחנה זו מהותית כשמדובר בחרמות כלכליים על ישראל (הרשות הפלסטינית, למשל, תומכת בחרם על מוצרים מן ההתנחלויות, אך אינה מחרימה את כל המוצרים המיוצרים בישראל), אולם היא משמעותית פחות כשמדובר בתרבות, ובייחוד באמנות עכשווית בינלאומית, כפי שעולה מהמקרים שיפורטו להלן.

את החרם האקדמי והתרבותי על ישראל מוביל PACBI (“הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל”, שייקרא מעתה פאקב”י). דו”ח זה יתמקד רק בחרם התרבותי, ובאופן ספציפי באמנות עכשווית, לא רק מטעמים של בהירות ומיקוד, אלא גם משום שעולם האמנות פועל אחרת לגמרי מן העולם האקדמי: עולם האמנות הוא הרבה פחות מובנה מן העולם האקדמי והוא מוסדר בעיקר על-ידי הסכמים חברתיים ולא באמצעות פרוטוקולים רשמיים. כמו כן, מבני המימון של עולם האמנות מורכבים יותר ורשמיים פחות מאלה של האוניברסיטאות.

הבדלים אלה מצוינים גם בהצהרת פאקב”י, בקווים המנחים שלה: “רבים מאירועים ופרויקטים אלה [של אמנות עכשווית] מתקיימים באזור אפור, שקשה להגדיר ולהעריך”. בדומה לחרם האקדמי, גם החרם התרבותי מכוון נגד מוסדות ולא נגד אינדיבידואלים (למעט מקרים שבהם אינדיבידואל מייצג מוסד או פועל במסגרת תפקיד רשמי).

החרם התרבותי מכוון בעיקר לתוכניות בינלאומיות שממומנות על-ידי גוף ישראלי רשמי כגון “משרד ממשלתי, עירייה, שגרירות, קונסוליה או קרן קולנוע ציבורית או לאומית”, לתוכניות שנערכות בשיתוף גוף כזה, או כאלו שמדבררות את מסריה של מדינת ישראל. פאקב”י ניסחה קווים מנחים ועקרונות כלליים, וניתן לפנות אליה כדי להעריך עד כמה פרויקט מסוים, מוסד או אירוע ראויים לחרם, על בסיס עקרונות אלה:

“פאקב”י קוראת לארגונים ולעובדי תרבות בינלאומיים (כמו אמנים, כותבים, יוצרי קולנוע) […] להחרים ו/או לפעול למען ביטול של אירועים, פעילויות, הסכמים או פרויקטים שבהם מעורבת מדינת ישראל, קבוצות הלובי שלה או המוסדות התרבותיים שלה, או כאלה שמקדמים את הנורמליזציה של ישראל בספירה התרבותית הגלובלית, מטייחים או מחפים על הפרות החוק הבינלאומי והפרות זכויות האדם הפלסטיניות על-ידי ישראל, או מפירים את הקווים המנחים של הבד”ס” (“הקווים המנחים של פאקב”י לחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל”; עודכנו ביולי 2014).

החרם מכוון גם לפרויקטים במימון עצמאי שמייצגים ישראלים ופלסטינים יחד, אפילו כאלה המתייחסים לכיבוש, משום שהם מקדמים “נורמליזציה”, כלומר מציגים נראות שקרית של שני צדדים שווים במקום לשקף את הא-סימטריה של מדכא וקורבן או את אי-הנראות של האחרון בתרבות הישראלית. חרם זה מתייחס גם לסוגיית הביקורים באזור, כשהוא מבקש מאמנים או יצרני תרבות אחרים שלא לשלב ביקור בישראל בבקרם בפלסטין, אלא אם כן ביקורם בישראל כולל מרכיב המתנגד לכיבוש ופועל להפסקתו.

תנועת הבד”ס צברה תאוצה במהלך השנים האחרונות, כפי שניכר מהערכות כספיות בנוגע לעלות החרם הכלכלי עד כה. עם זאת, תוצאות החרם האקדמי והתרבותי אינן ניתנות לכימות, מאחר שמדידת העדר במסגרת אקדמית ותרבותית קשה עד בלתי אפשרית. זאת, במיוחד בתוך ישראל, כאשר מספר גדל של אמנים ואנשי תרבות ורוח מסרבים להגיע לכאן – סוג של חרם “שקט” שאין לו נראות או יחסי-ציבור, אבל הוא מתקיים על בסיס יומיומי.

במסגרת שדה האמנות, מקרים אחדים שאירעו במהלך 2013 ו-2014 ונבחנים כאן הם דוגמאות ראויות לציון, ועשויים בה בעת לשמש תחזית לעתיד לבוא.

דוגמאות של החרם מהעת האחרונה

מפעל המזרנים (Mattress Factory)

הניסיון המשמעותי ביותר ליצור תערוכה משותפת לאמנים ישראלים ופלסטינים העוסקת ישירות במצב המקומי נערך ב-Mattress Factory בפיטסבורג, במאי 2014. תחת הכותרת “Sites of Passage: Borders, Walls & Citizenship” (“אתרי מעבר: גבולות, חומות ואזרחות”), היתה התערוכה חלק מסדרה של חילופים בין אמנים אמריקאים וזרים, והיו אמורים להשתתף בה חמישה אמנים ישראלים ושלושה אמנים פלסטינים.

האוצרת האורחת טביה לה-פוליט ביקרה בישראל ובפלסטין לשם מחקר מקדים, אך התקשתה למצוא אמנים פלסטינים שיסכימו לקחת חלק בתערוכה, בעטיו של החרם. שלושת האמנים הפלסטינים הצהירו כי האמינו שנושא התערוכה הוא הפרת זכויות אדם על-ידי ישראל, אך אחרי פרסום ההודעה לעיתונות, שכללה שימוש במושגים כמו “דיאלוג” ו”שיתוף פעולה”, הבינו כי היא “נותנת לתערוכה מראית עין של נורמליזציה, ולא היתה קשורה בכלל לרעיון התערוכה שהוצג להם”.

אף שהתערוכה לא קיבלה מימון ממשלתי מישראל, האמנים נסוגו מהשתתפות בה בעקבות לחצים מצד העולם הערבי (בעיקר דרך רשתות האינטרנט) וחשש מאובדן האמון בקרב קהילותיהם, וזו בוטלה כתוצאה מכך. שני מאמרים דיווחו על הסיפור (כאן וכאן), וכך עשו גם עיתונים יהודיים בארה”ב, הגם שקשה להעריך את ההשפעה של האירועים הללו על עולם האמנות הבינלאומי. עם זאת, קשה לדמיין תערוכה של אמנים פלסטינים וישראלים בחללי אמנות עכשווית מבוססים. התקרית היתה כנראה המסמר האחרון בארון הקבורה של תערוכות משותפות בין ישראלים לפלסטינים.

קריאייטיב-טיים: הפסגה של 2012 והתערוכה “Living as Form”

קריאייטיב-טיים הוא מוסד אמנות שלא למטרות רווח בניו-יורק, המתמקד באמנות חברתית במרחב הציבורי. בשנים האחרונות המוסד מארגן כנס שנתי הקרוי “ועידת הפסגה” (“Summit“). ממש לפני “הפסגה” 2012, חברי קולקטיב המדיה המצרי מוסירין ביטלו את השתתפותם ופירסמו הצהרה שציינה את השותפות של קריאייטיב-טיים עם המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.

המרכז לאמנות דיגיטלית היה אחד מעשרות מוסדות בינלאומיים שהתכוונו להקרין את הכנס בשידור חי לקהלם המקומי. באופן כללי, הביטוי “שותפים” מתייחס למוסדות שמפיקים או מממנים יחד אירוע, אבל קריאייטיב-טיים עשו שימוש תמים במונח, וכך עוררו חשד ביחס לטיב היחסים. האירוניה היא שהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מתייחד בתוכנית מתקדמת, אם לא רדיקלית, בשדה הישראלי, שכוללת תערוכות “פוליטיות” רבות (ביניהן Liminal Spaces, שעליה יורחב בהמשך).

מספר רב של משתתפים ב”ועידת הפסגה” פתחו את דבריהם עם הצהרה התומכת בחרם על ישראל או בפלסטינים באופן כללי. הדבר גרם לאווירה מתוחה והיה נדמה כי מי שידבר נגד החרם, מיד יוחרם בעצמו. עם זאת, קריאייטיב-טיים לא פעלו להסביר את פשר הקשר שלהם עם המוסדות שהקרינו את ועידת “הפסגה” בשידור חי, וכן לא ניצלו את ההזדמנות לדון במצב שנוצר במהלך האירוע.

בסופו של דבר פירסם המרכז לאמנות דיגיטלית הצהרה, שבעקבותיה פירסמו קריאייטיב-טיים באיחור רב הצהרה משלהם, ובה הסבירו את פשר ההתקשרות שלהם עם השותפים השונים וכללו הצהרה כללית בנוגע לחופש הביטוי. שוב, תנועת החרם זכתה לנראות וקבוצות ויחידים בעלי השפעה מקרב אלה העוסקים באמנות פוליטית וחברתית נחשפו למטרות הבד”ס.

ב-2013, למרות הסערה סביב ל”פסגה” של השנה הקודמת, הקרינה ארטפורט (תוכנית רזידנסי פרטית חדשה בתל-אביב שמתמקדת באמנות חברתית) את ה”פסגה” של 2013 בשידור חי, וכמה חודשים מאוחר יותר אף הציגה תערוכה נודדת של קריאייטיב-טיים, “תנאי חיים“. התערוכה, שעסקה באמנות חברתית מרחבי העולם, הוצגה לראשונה בניו-יורק ב-2011 והופצה על-ידי Independent Curators International , הארגון הבינלאומי לאוצרים עצמאיים.

גם ההקרנה של “פסגה” של קריאייטיב-טיים וגם התצוגה של הגרסה המצומצמת הנודדת של “תנאי חיים” התקיימו ללא תקריות מיוחדות. עם זאת, כאשר תצוגה נוספת של “תנאי חיים” התקיימה כמתוכנן בטכניון בחיפה, חודשים מספר לאחר מכן, הוציאו כמה אמנים את עבודותיהם מהתערוכה וקראו להחרמתה מאחר שהטכניון מקבל מימון מהמדינה (כמו כל האוניברסיטאות בישראל, אך מוסד זה גם מעורב בפיתוח טכנולוגיות צבאיות). התצוגה בטכניון, כמו זו בארטפורט, אורגנה על-ידי ה-ICI, שאחראי לניוד התערוכה, אך אינו נוהג לעדכן את האמנים בנוגע למקומות השונים שבהם מוצג הפרויקט. לא ברור אם האמנים היו מחרימים את התצוגה בארטפורט לו ידעו על כך מבעוד מועד. כמה הצהרות פורסמו על-ידי בעלי עניין, במיוחד כאלו המבקרות את העדר היידוע והשקיפות באשר לנדידת תערוכות קבוצתיות. הסיפור פורסם בהרחבה באתר “היפראלרג’יק” עם נוסח מלא של הצהרת המארגנים באתר “ארט-פאג סיטי“, ואף דווח בבלוג “מונדו-וייס”.

הביאנלה של סאו-פאולו 2014

המופע הנרחב ביותר של החרם התרבותי על ישראל התרחש לאחרונה בביאנלה של סאו-פאולו בברזיל, בספטמבר 2014. את הביאנלה אצרו צ’רלס אשה, גלית אילת, נוריה אנגואיטה מאיו, פבלו לפואנטה, אורן שגיב והיועצים המקומיים בנג’מין סרוסי ולואיזה פרואנסה. אורן שגיב וגלית אילת הם ישראלים. האחרונה הביעה בעבר את תמיכתה בבד”ס והיתה חלוצה בסצינת האמנות הישראלית בגישתה האוצרותית הפוליטית. ב-2001 הקימה אילת את המרכז לאמנות דיגיטלית, שהציג פרויקטים שונים וביניהם “Liminal Spaces”, ויזמה מחקר וסדרת תערוכות של אמנים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים שהתקיימו בשנים 2004–2006 (עוד מידע על הפרויקט והשערות של המארגנים מדוע פרויקט כזה אינו יכול להתקיים היום ניתן למצוא במאמרי ב-Exhibitionist).

היה זה מפתיע אפוא שהנהלת הביאנלה פנתה לקונסוליה הישראלית לבקש תמיכה כספית ואף נענתה בחיוב, מה שהצית עצומה מטעם רוב האמנים המשתתפים בביאנלה שקראו לסרב למימון הישראלי על בסיס קריאת הבד”ס. הקריאה אף זכתה לתמיכת האוצרים, שבהצהרה שפירסמו הרחיקו עצמם מעמדת הנהלת הביאנלה שביקשה את התמיכה הכספית הישראלית. המרידה שככה ברגע האחרון בזכות שינוי שנעשה בקיר הלוגואים של הגופים המממנים השונים, ובו הוצהר כי הקונסוליות השונות תמכו אך ורק באמנים מארצותיהם.

לדברי אילת, היא הזהירה מבעוד מועד את צוות הביאנלה ואת מועצת המנהלים שלה מפני בקשת תמיכה מן הקונסוליה הישראלית, אבל חברי המועצה התעקשו להמשיך במדיניות הכללית שלהם לבקש תמיכה מכל הקונסוליות בברזיל (גם של ארצות שאין להן אמנים מייצגים המשתתפים בביאנלה). לטענתה, רק כעשרה ימים לפני התערוכה פורסם כי הקונסוליה הישראלית תתמוך בביאנלה, ותשובתה ניתנה רק כעשרה ימים לפני הפתיחה. עיכוב זה נגרם, כנראה, בשל מתחים פוליטיים בין ישראל לברזיל, כאשר האחרונה החזירה את השגריר שלה מישראל כדי להביע את מחאתה על המבצע הצבאי הישראלי “צוק איתן” בעזה. רק לאחר היבחרו של נשיא חדש לישראל, שפנה לממשלת ברזיל בהתנצלות, העבירה הקונסוליה מימון לביאנלה, וזו מיד הוסיפה את לוגו הקונסוליה לחומרים המודפסים של התערוכה ולרשימת הקרדיטים שעל הקיר בחלל התערוכה.

כמה אמנים שגילו את דבר המימון קראו לחרם ולחצו על אמנים אחרים לחתום על אותה הקריאה, כאשר הם מארגנים מפגשים ליליים שבהם דנו בנושא ובאסטרטגיות הפעולה האפשריות ביחס אליו. בסופו של דבר הושגה פשרה: הביאנלה פירסמה הבהרה שלפיה כל קונסוליה תומכת רק באמנים ממדינתה. בדרך זו היתה הביאנלה יכולה לשמור את כספי המימון של הקונסוליה הישראלית בלי שאמנים יבטלו את השתתפותם בתערוכה. מעניין לציין כי כמה אמנים, בעיקר ממדינות ערב, שהתכוונו לפרוש כדי שלא לקבל באופן עקיף מימון ישראלי, דיברו על סכנות שממתינות להם בארצות מוצאם בגלל שיתוף הפעולה שלהם, כביכול, עם מדינת ישראל (יש לציין שהמימון מממשלת ברזיל, המפעילה פרקטיקות אלימות שונות, לא הועלה כנושא בעייתי). בלי קשר לתקפותו של החרם או לפשרה שהושגה, סומן כאן הישג ברור של קמפיין הבד”ס: הרחבת הנראות של הנושא בעולם, בייחוד בהנחה שאירועי אמנות בינלאומיים אחרים ודאי ייקחו תקרית זו בחשבון כאשר יתכננו את תערוכותיהם העתידיות.

ב-22.10.14 פורסם מכתב פתוח בספרדית שכתבו אמנים, אספנים, גלריסטים ואוצרים דרום-אמריקאים. המכתב, המתנגד לחרם ומגנה את ה”דיכוי” של ייצוג המימון הישראלי בביאנלה של סאו-פאולו, תורגם לאנגלית עילגת והופיע במגזין מקוון קטן בשם Arte al Dia, שיוצא לאור במיאמי.

חרמות נגד פרויקטים אחרים של אמנות עכשווית שלא כנגד ישראל

בעוד שתנועת הבד”ס היא הגילוי הרחב והעיקש ביותר של פרקטיקת החרם, השימוש בחרם כטקטיקה להסבת תשומת לב למוסדות או פרויקטים המשתפים פעולה עם מערכות כוח שמפרות זכויות אדם (בדרך כלל באמצעות מימון תאגידי או ממשלתי) התפשט באחרונה למגוון של אירועי אמנות גדולים ברחבי העולם. פרקטיקת החרם התפשטה עד כדי כך שנדמה כי ניתן לטעות בה כצורה חדשה של ביקורת מוסדית (Institutional Critique). להלן סיכום של אירועי חרם שלא כנגד ישראל, שטילטלו את עולם האמנות הבינלאומי.

האי סעדיאת באבו-דאבי

אבו-דאבי מפתחת בימים אלה את סעדיאת, אי גדול לחופיה של עיר הבירה של איחוד האמירויות הערביות. האי עומד להפוך למרכז ענק של מסחר, מגורים ובילוי, ובו מרכז התרבות הגדול ביותר במזרח התיכון. בין המיזמים העצומים באי ניתן למנות שני סניפים של מוזיאונים חשובים, הגוגנהיים והלובר. שני המוזיאונים הואשמו בכך ש”מכרו” עצמם, אולם הביקורת המשמעותית והחזקה יותר הוטחה במוזיאונים בשנת 2011, כאשר 130 אמנים חתמו על הצהרת חרם בשל הניצול של עובדי הבניין במפעלי הבנייה הללו.

בעצומה הזו, שהופצה בתפוצה רחבה, קראו האמנים לחרם על מוזיאוני הלובר והגוגנהיים בשל מקרים של התעללות וניצול של עובדי בניין שהועסקו בפיתוח הקומפלקס האדריכלי. האמנים כתבו כי יסרבו לשתף פעולה עם המוזיאונים עד אשר יבטיחו כי העובדים זוכים לתנאים הוגנים וישכרו מפקח עצמאי שיפרסם את ממצאיו על תנאי התעסוקה. האמנים הקימו קבוצה בשם GulfLabor, שממשיכה לפעול מאז 2011, אולם עד ליום זה מעט מאוד השתנה בשטח, למעט שיפור קל של תנאי העבודה של העובדים הבונים את המוסדות הספציפיים הללו ביחס לאלה העובדים בפרויקטים אחרים על האי.

הביאנלה של סידני 2014

במרץ 2014 נפתחה הביאנלה ה-19 של סידני, כנגד כל הסיכויים. אמנים שהיו אמורים להשתתף בביאנלה הוציאו לפני הפתיחה קריאה לחרם שבמרכזה טענות נגד התורם המרכזי של הביאנלה, התאגיד הרב-לאומי טרנספילד. נוסף לעסקי סילוק אשפה ותחבורה ציבורית, תאגיד טרנספילד מעורב בבנייה ובניהול של מתקני מעצר בשני איים בפפואה-גיניאה-החדשה, לחופיה של אוסטרליה, שבהם נכלאים מבקשי מקלט. ממשלת אוסטרליה מפריטה את המעצר והניהול של מבקשי מקלט, ובכך למעשה מתחמקת מאחריות בסוגיית הטיפול בפליטים; התנערות זו משתלמת כלכלית לחברות המשתפות עימה פעולה.

החרם על הביאנלה בסידני ב-2014 התחיל בדומה לרוב החרמות, עם הצהרה שפורסמה על-ידי אמנים ועוררה דיון ציבורי. המהלך התרחב לכדי החרמה של המוזיאון לאמנות עכשווית באוסטרליה בשל קשריו עם טרנספילד והביאנלה. בסופו של דבר יושב-ראש הוועד המנהל של הביאנלה בסידני, ששימש באותו הזמן גם מנכ”ל של טרנספילד, התפטר. המימון שמגיע מצד טרנספילד יופסק בסיום הביאנלה הבאה (קיים חוזה של ארבע שנים), מהלומה קשה למדי לביאנלה, שנוסדה במקור על-ידי המייסד והמנכ”ל לשעבר של טרנספילד, שהוא גם אביו של המנכ”ל שהתפטר.

בדומה לרוב החרמות, מבקרים טוענים שהאמנים “נשכו את היד שמאכילה אותם”, ושלחרם לא תהיה שום השפעה על מדיניות הממשלה כלפי מבקשי מקלט, ולעומת זאת הוא מסכן באופן ממשי את עתידה של הביאנלה בכללותה. מובן שהדבר תלוי ביכולת של הביאנלה למצוא אפיקי מימון ממקורות פחות שנויים במחלוקת, שיחליפו את המימון של טרנספילד. כך או כך, הביאנלה מצאה לבסוף מימון פרטי חילופי, וההשערות הן שאותו מנכ”ל יחזור לוועד המנהל של התערוכה לאחר שמכר את חלקו בחברת טרנספילד.

מה שמעניין בחרם זה נוגע לא רק לעובדה שהוא זכה לחשיפה בינלאומית גבוהה, אלא גם לשאלה מה גרם דווקא לביאנלה השנה להיות מוחרמת, בהתחשב בעובדה שחברת טרנספילד היא הספונסורית של הביאנלה ב-41 השנים האחרונות. לאוסטרליה יש היסטוריה ארוכה של קמפיינים פוליטיים שמובילים אמנים, שהחלה במהלך שנות ה-70. ייתכן שלקיומם של חרמות בינלאומיים אחרים שחלו בשנתיים האחרונות היתה השפעה על התעוררותו של המהלך, במיוחד לנוכח הזרעים שנשתלו כבר בביאנלה הקודמת, בעבודות אמנות שהוצגו בה והתייחסו מפורשות למבקשי המקלט.

“מניפסטה” 2014

בשנת 2012 הכריזה “מניפסטה” – הביאנלה האירופית הנודדת לאמנות עכשווית – כי מקום מושבה ב-2014 יהיה במוזיאון ההרמיטאז’ שבסנט-פטרסבורג, רוסיה. כמה חודשים לפני פתיחת “מניפסטה” ביוני 2014 העבירה הממשלה הרוסית סדרת חוקים הומופוביים נגד האוכלוסייה הלהט”בית, שכללו איסור על “פרופגנדה הומוסקסואלית”, איסור על זוגות חד-מיניים זרים לאמץ ילדים רוסים ולגיטימציה למאסרים של הומוסקסואלים ובהם תיירים וזרים. אקטיביסטים יזמו עצומה בדרישה להעביר את “מניפסטה” למקום חלופי. במקביל החלו כוחות צבא רוסיים לערוך תמרונים בחצי האי קרים בניסיון להשתלט על שטח אוקראיני זה.

עצומה נוספת צברה תאוצה בניסיון להזיז את “מניפסטה” למקום חדש, במחאה על המדיניות התוקפנית של רוסיה נגד אוקראינה. ארגון “מניפסטה” הגיב בהצהרה ש”מניפסטה” תמשיך כמתוכנן, מתוך אמונה שהביאנלה תקדם פעילות אמנותית מקומית ובינלאומית ותפעיל את המעגלים המעוניינים להשתתף בקיום שיח מתמשך ובחילופי ידע תרבותיים. לטענתם, ביטול “מניפסטה” בסנט-פטרסבורג משחק לידי הסלמת רטוריקה השאובה מימי “המלחמה הקרה” וחוטא להבנת מורכבותו של המצב הפוליטי הנוכחי. אמנים חשובים כדוגמת פאבל אלתהמר (Pawel Althamer) והקולקטיב הרוסי שטו-דלאט? (Chto Delat?) פרשו, אך רבים אחרים נותרו וביניהם תומס הירשהורן ופרנסיס אליס, הצלם הרוסי הפרובוקטיבי בוריס מיכאילוב ואחרים. האוצרים טענו שהתערוכה פוליטית בקנה-מידה רחב, ושעצם הצגתה של אמנות עכשווית ברוסיה בימים חשוכים אלה היא הצהרה ומעשה רבי-משמעות.

“מניפסטה” מלווה בתוכנית של אמנות ציבורית עשירה בתכנים ואירועים, מהם פרובוקטיביים יחסית. עם זאת, התערוכה עצמה אינה מכוונת להיות פרובוקטיבית במיוחד: סדרת ציורים של מרלן דומה בשם “פורטרטים של גברים הומוסקסואלים מפורסמים” שינתה את שמה לצורך האירוע ונקראה מחדש כ”פורטרטים של גברים מפורסמים”. מנהל ההרמיטאז’ הגיב לחרם באומרו: “יש טרנד מאוד חזק של בידוד ברוסיה, וכל החרמות רק הופכים את רוסיה למבודדת וסגורה יותר. בהרמיטאז’ אנו תופסים את המשימה ההיסטורית שלנו בשמירה על דלתותינו פתוחות”.

החרם התרבותי בתוך ישראל

בזמן שכבר ברור יותר ויותר כיצד פועל החרם התרבותי במישור הבינלאומי – הימנעות קטיגוריאלית מכל פעולה שמממן משרד החוץ הישראלי – בתוך ישראל מקבל החרם מאפיינים עכורים יותר ויותר, מפני שהחרם פונה כלפיי חוץ. הקריאות לחרם מופנות לאמנים בינלאומיים בדרישה שיבטלו את ביקורם בישראל כדי להגביר את הלחץ הבינלאומי עליה (זאת, בשונה מהפעלת לחץ של ישראלים על ממשלתם באופן ישיר. תנועת החרם והפנייה לאפיקים הבינלאומיים הן תוצאה ישירה של התסכול הפלסטיני והביקורת על יוזמות שלום אזרחיות מתוך ישראל.)

בזמן שאנשים מסוימים מפרשים את הקווים המנחים של החרם כהימנעות מכל קשר עם ישראל או ביקור בישראל באופן קטיגוריאלי, תנועת החרם אינה אוסרת על ביקורים בישראל, אלא על שיתוף פעולה עם מוסדותיה הציבוריים (מעבר לכך, התנועה אף מעודדת ביקורים שיסייעו למבקר ללמוד יותר על הכיבוש, כדוגמת ביקורים שמודרכים על-ידי פלסטינים מהשטחים הכבושים).

יש אומרים שאמן (או כל אדם אחר) שמבקר בישראל או משתתף בתערוכה במוסד ישראלי לוקח ממילא חלק בכלכלה הישראלית, ולו בשל עצם שהייתו בישראל או העובדה שהמוסד ממומן על-ידי כספים ישראליים, ומכאן שביקור בארץ או השתתפות בתערוכות בה נחשבים שיתוף פעולה עם הממסד. ואולם, זו אינה עמדתה הרשמית של תנועת החרם, אלא פירוש שונה או אישי לחוקים של פאקב”י.

יש כמה דוגמאות לביקורים בארץ של אישים מוכרים שאורגנו בתיאום עם כללי הבד”ס, ביניהם החוקרת נעמי קליין ב-2009, שנאמה בתיאטרון אל-מידאן בחיפה ובתיאטרון הערבי-עברי ביפו. שני התיאטרונים זוכים לתמיכה מהמדינה, אבל מתאימים להסתייגות של פאקב”י, ולפיה יש להחרים את כל מוסדות התרבות בישראל “אלא אם הם מגנים בפומבי את ההפרות הישראליות של החוק הבינלאומי ומקבלים את זכויותיהם המלאות והשוות של הפלסטינים […] עצם העובדה שמוסד ישראלי מקבל תמיכה מהמדינה אינה תנאי מספיק לקרוא לחרם נגדו. כדי שלא יוחרם, על המוסד להכיר בפומבי בזכויות הפלסטיניות כפי שצוינו בהצהרת בד”ס מ-2005 (סיום הכיבוש, הענקת שוויון מלא לערבים ישראלים והכרה בזכות השיבה הפלסטינית), ועליו לחדול מכל מעורבות או שיתוף פעולה עם פגיעה בזכויות של פלסטינים, בכלל זה מדיניות ופעולות מפלות, כמו גם מילוי תפקידים שונים בטיוח או הצדקת ההפרות הישראליות של החוק הבינלאומי וזכויות האדם הפלסטיני” (“הקווים המנחים של פאקב”י לחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל”; עודכנו ביולי 2014).

מהן השלכות הדבר על מוסדות לאמנות עכשווית בישראל, שרובם זוכים למימון מהמדינה באמצעות משרד התרבות? ייתכן שכתיבת הצהרה במטרה לזכות בהכשר בד”ס (כפי שעשה המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון) היא צעד מספק, אולם ארגון שיפעל כך עלול לאבד את המימון הממשלתי בשל המצב הנוכחי השורר במדינה, שיש המכנים “מקארתיזם” (האלימות כלפי מפגינים או מי שביטאו דעה שחרגה מהתמיכה האחידה במתקפה על עזה, כולל שחקנים ובמאים שביטאו צער על אובדן חיים בצד הפלסטיני, ובשל כך ספגו ביטול של חוזי עבודה ואולצו להתנצל). ב-2011 העבירה ממשלת ישראל את “חוק החרם”, ולפיו כל הקורא לחרם על ישראל עלול להיתבע או להיענש, בין השאר בביטול של הטבות מס, חוזים ואפילו מלגות לימודים. ועדיין, בישראל פועלים כמה פעילים רדיקליים התומכים בחרם באופן גלוי, כמו קבוצת “חרם מבפנים“.

פאקב”י יוצר, במיוחד למטרת החרם התרבותי, אבחנה מעניינת ואפילו חיונית בין מימון ממשלתי שהוא חלק מפעולותיה הכלליות של מדינה, כמו מענקים ממשרד התרבות, לבין כספים המכוונים להסברה בינלאומית (יחסי-ציבור) באמצעות תרבות, במיוחד תמיכה ממשרד החוץ. כך נקבע בקווים המנחים שלהם:

“מוצרי תרבות ישראליים (בניגוד לאירועים ציבוריים) שממומנים על-ידי גופים ישראליים רשמיים, אבל לא הוזמנו על-ידי המדינה או קשורים בצורה אחרת לתנאים פוליטיים, לא יוחרמו. מוצרי תרבות ישראליים שמקבלים תמיכה ממשלתית כחלק מזכאותו של יצרן התרבות האינדיבידואלי כאזרח משלם מסים, בלי שיצטרך לשרת את האינטרסים הפוליטיים והתעמולתיים של המדינה, לא יוחרמו” (“הקווים המנחים של פאקב”י לחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל”; עודכנו ביולי 2014). “תנאים פוליטיים” מתייחסים לתנאים המוצבים בפני הזוכים במענקים כספיים, וביניהם לשרת ישירות את ממשלת ישראל באמצעות תעמולה או תיאור חיובי של ישראל. לפי מקורות מסוימים ובמדיניות יוצאת דופן, משרד החוץ הישראלי מחייב מקבלי מענקים לחתום על חוזה שבו נקבע כי “נותן השירות מודע לכך שמטרת הזמנת השירות ממנו היא לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל באמצעות תרבות ואמנות, בכלל זה תרומה ליצירת דימוי חיובי לישראל”.

אמנים ואוצרים רבים בישראל נהגו לעמוד בחזית האקטיביזם החברתי וממשיכים להיות מעורבים פוליטית בישראל היום, אך במידה מוגבלת. נדמה שפעולותיהם הבולטות הן תרומת עבודות אמנות למכירות פומביות שרווחיהן מופנים לעמותות וקבוצות אקטיביזם שונות, בכלל זה מכירת אמנות גדולה בספטמבר 2014 שגייסה כספים לסיוע רפואי בעזה במהלך מבצע “צוק איתן”, ואורגנה על-ידי שני אמנים ישראלים המתגוררים בברלין. עם זאת, בכל הקשור ישירות לחרם התרחש מעט מאוד.

סיכום

על אף שהקווים המנחים של פאקב”י ותנועת בד”ס אינם מופנים נגד אינדיבידואלים, אלא רק נגד מוסדות, יש המתעלמים מהפרט הדק הזה לטובת גישת “שחור או לבן”, המקלה על אנשים להטיל חרם גורף על כל הישראלים והארגונים הקשורים לישראל, נטייה שיש המכנים “אנטישמיות נכונה-פוליטית” (אבחנה חשובה בין חרם הבד”ס לחרם על דרום-אפריקה היא שהבד”ס אינו חרם קטיגורי ומוחלט). כתוצאה מכך ניתן לטעון שקמפיין הבד”ס, בין אם במתכוון ובין אם לאו, נועד לפגוע בעצם קיומה של ישראל, ולא רק במדיניות ממשלתה. זו אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בדיון על הבד”ס, כאשר מתנגדיו טוענים שהוא מחביא ומעודד אנטישמיות או יוצר אפליה קולקטיבית נגד ישראלים, בעוד שתומכיו מבחינים בין המדיניות של ממשלת ישראל לבין העם היהודי או אוכלוסיית ישראל (כפי שכתב עומר ברגותי, דמות מפתח בפאקב”י, במאמר שהתפרסם באחרונה ב”ניו-יורק טיימס”).

ייתכן שתוצרי הלוואי המצערים של החרם, כמו המחיר האישי שאינדיבידואלים ישראלים משלמים בשל הזהות הלאומית שלהם, הם משניים ביחס לכוחו של החרם לעורר מודעות לעניין. יותר מכל, זהו כלי יחצני רב-עוצמה, היכול להגיע לאנשים רבים, יותר מכל תערוכה או עבודת אמנות. כאן נמצאת נקודת המחלוקת השנייה בסוגיית החרם: המתח בין התוכן של עבודת האמנות להקשר החברתי-פוליטי והכלכלי שלה. רבים טוענים שהחרם חוסם דיאלוג בדיוק במקום שבו הוא נחוץ ביותר; שעבודות אמנות יכולות להגיע לאנשים שאינם חשופים בדרך כלל לחילופי דברים בין-תרבותיים ולדרבן אותם לחשוב על דברים בצורות מורכבות, פתוחות והוליסטיות יותר. בדרך זאת, עבודת אמנות יכולה להרחיב את המודעות הפוליטית ולהעשיר קשרים תרבותיים.

לפי הטיעון הנגדי, רוב עבודות האמנות אינן מעורבות פוליטית, או אינן מעורבות מספיק, ואפילו אם היו, הן משתפות פעולה עם המשטר הדכאני שבאמצעותו הן יוצרו. במלים אחרות, עבודות אמנות פוליטיות פועלות כעלה תאנה או מכבסה אידיאולוגית ומצדיקות משטר קולוניאליסטי בכך שהן מחזקות את האמונה בדמוקרטיה כוזבת; כלומר, בזכות כל סרט דוקומנטרי או עבודת אמנות ביקורתיים, ממשלת ישראל יכולה לבנות עוד התנחלות על אדמה כבושה.

אלה התומכים בחרם תרבותי כולל יציינו בעיה נוספת של הטיעון שלפיו אמנות היא אמצעי לתקשורת חברתית-תרבותית: מי קובע אם עבודת אמנות היא פוליטית דייה כדי להיות חריגה ראויה מהחרם? ההיגיון הזה יוביל ל”משטרת אמנות” או צנזור שתפקידו לברור מקרים חריגים או יוצאים מכלל החרם התרבותי, דבר שאינו רק בעייתי מבחינה אתית, אלא גם קשה מאוד ליישום.

גורם ברור אחד לעלייה בהטלות החרם בעולם הוא רשת האינטרנט, שבזכותה התקשורת בין ובתוך רשתות אמנים ואקטיביסטים היא דינמית ומיידית יותר. שפע אתרי החדשות והבלוגים העצמאיים העוסקים באמנות עכשווית יוצר סיקור נרחב, במיוחד במקרים של חרם, שניתן להפעיל דרך הפצה פשוטה של הצהרה או עצומה אינטרנטית. גם אם לוקחים בחשבון רמיזות ציניות ל”אקטיביזם כורסה” או “קליקטיביזם”, האינטרנט הוא מצע טבעי להתארגנויות עצמאיות. דוגמה טובה לכך היא הצהרות האמנים המחרימים בביאנלה של סאו-פאולו, שזכו לנראות ניכרת באינטרנט, בניגוד לאלה המתנגדים להם.

אין ספק שהנטייה לחרמות בשדה הבינלאומי של האמנות העכשווית צוברת תאוצה. ניסיון מהזמן האחרון להתנגד לחרם התרבותי על ישראל אורגן על-ידי אינטלקטואלים ואמנים שרובם גרמנים ואוסטרים, אבל טרם ברור אם תהיה לו השפעה ואם יהפוך לכלי פרקטי נגד החרם (מעניין שהקריאה נגד החרם על ישראל מגיעה מגרמניה, שבה השמאל מתחלק לקבוצה התומכת בישראל וקבוצה התומכת בפלסטין). בכל מקרה, בעקבות האירועים האחרונים בסאו-פאולו, ביאנלות ברחבי העולם יהססו לבקש תמיכה מממשלת ישראל, ועלולות להסס להזמין אמנים ישראלים, במיוחד כאלה המתגוררים בישראל. מצב זה יוצר דחיפות בעבודה התרבותית הנעשית בישראל, שבה אינדיבידואלים ומוסדות יהיו חייבים בקרוב לשרטט קו בחול ולנקוט עמדה.

***
תודה מיוחדת לגלית אילת, ניר הראל, יוסף דל-פסקו, רומי מיקולינסקי, רני לביא, מיכל ספיר וקובי סניץ על הערות לשיפור, וללאה אביר, הילה כהן-שניידרמן, עומר קריגר, אבי לובין, ויהושע סיימון על התרגום לעברית של מסמך זה.

***

הכנס “דלות החרם: החרם התרבותי ומשמעותו עבור שדה האמנות העכשווית בישראל“ יתקיים ביום חמישי, 8.1.15, ב-18:00, בבית לייוויק, רח’ דב הוז 30 תל-אביב, בהשתתפות עומר קריגר, חן תמיר, אייל דנון, דנה יהלומי, איתי מאוטנר, שיר אלון, קובי סניץ, חגית קיסר, הילה כהן שניידרמן ויהושע סיימון. 

האירוע פתוח לקהל הרחב, אך יש להירשם מראש. ניתן להזמין מקום בכתובת: daluthacherem@gmail.com