דברים שרואים מבייקון

א.

זאת הכתובה שלנו. צייר אותה ג’ונתן בלום וכתבה סופרת הסת”ם ז’קלין סבולינן. בעיני הכתובה הזו מסמלת הרבה ממה שטוב ובריא ביהדות הליברלית – יש מנהג יפה (חתימת הסכם לפני הנישואים בטקס מיוחד), אבל הוא, בלשון המעטה, לא ממש מתאים לימינו בצורתו המסורתית. במקום לזרוק את המנהג לפח, למה לא לשדרג? כך בחרנו לנו נוסח אחד מבין שלל הנוסחים השוויוניים הקיימים, התאמנו אותו לעצמנו והוספנו שיר של חליל ג’ובראן שאנחנו אוהבים. חתמנו על הכתובה בסלון שלנו, בטקס מרגש ומשמעותי, בנוכחות המשפחה הקרובה וכמה חברים ובעזרת הרב והרבנית שחיתנו אותנו, ג’ף רות וג’ואנה כץ. בקיצור, התאמנו את המסורת לחיינו, לא ביטלנו אותה ולא ביטלנו את עצמנו, אלא מצאנו את דרך השווה.

ג’ונתן, צייר הכתובה, מראיין כל זוג על חייו ומצייר כמה פרטים מהם בכתובה. הוא צייר אותנו ואת בתנו מעין, שהיתה בת שנה בזמן חתונתנו, יחד עם יונת שלום, נעלי טיולים, תולעי קומפוסט, פטיפון, שלכת כי התחתנו בסתיו, הבר שבו נפגשנו (מה רע בלהיפגש בבר?) ועוד. אם אני זוכר נכון, הוא צייר למעלה מ-40 כתובות, ומתוכן רק זוג אחד התגרש.

אותה גישה הבאנו לטקס ברית המילה. אני לא חושב שזה נכון להיות הבעלים של אדם אחר, ולכן לא אחתום על כתובה מסורתית, ואני לא חושב שזה נכון לחתוך את גופו של אדם אחר, גם לא בני. כך סללנו את הדרך לטקס קבלת פנים לעולל שנערך בבית-הכנסת ללא סכין (כתבתי על זה באריכות כאן).

אותה גישה אני מבטא גם באמנות שלי. המסורת היא שלי, ואני לא מבקש רשות מאף אחד לעשות בה כרצוני. להלן כמה מעבודותי, מקווה שתיהנו, ובכל מקרה אשמח לשיחה.

ב.

לפני כמה שנים פגש הרב המקומי (עוד עליו בהמשך) את הכומר הפרסבטריאני המקומי בגן השעשועים שליד ביתם. לרוב הורים בגני שעשועים מדברים על ענייני דיומא, אך שני אלה מצאו מין את מינו ותכף ומיד החלו לשוח בעניינים שברומו של עולם תוך כדי נדנוד זאטוטים. מפה לשם הם הפכו לחברים טובים החולקים הרבה בנוגע ליחסם למסורות השונות שמהן הם באים, לשאיפות שלהם בנוגע לקהילות שלהם, לכבוד שהם נותנים לאחר ועוד.

פעמים רבות הם טיפסו בשש בבוקר, כדי להספיק להביא את הילדים לבית-ספר, לפסגת ההר המקומי תוך כדי דיונים רוחניים. דבר נפוץ הוא בקרב כמה מיושבי העיירה שלנו הוא לטפס על ההר מוקדם בבוקר, טיול של כשעה וחצי הלוך ושוב שצובע את כל היום בצבעים אחרים ולרוב מלווה בשיחות מעניינות. מה גם שקדושה היא דבר סובייקטיבי, ולדעתי קדושת ההר המקומי שלנו עולה על קדושת הר-הבית, אבל זה נושא לדיון אחר.

רצה הקדוש ברוך הוא (The Lord), ומרתף הכנסייה עמד לו מיותם ומעופש במשך שנים רבות. הכומר חשב שיתאים לו למרתף להפוך לגלריה שבה אמנים יתכתבו (הכי אני אוהב את בניין התפעל) עם המסורת בדרכים שונות ואף משונות.

הרב והכומר החליטו לערוך סדרת מפגשים בנושא “בראשית” א’–ג’ בראי הנצרות והיהדות, שכללו שיעור ושיח בין-דתי. היה מרתק. אחר-כך הוזמנו אמנים משתי הקהילות ליצור תערוכה משותפת בנושא (ניתן לראות אותה כאן). קשה שלא לדמיין איך היתה נראית תערוכה משותפת לשלוש הדתות בירושלים, אולי גן פסלים ברחבת הכותל, תערוכת אנימציה באל-אקצה או מופע אקוסטי/בין-תחומי בכנסיית הקבר. מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה. מה שחשוב לציין הוא שהדבר נעשה מתוך כבוד הדדי – של בני הקהילות, של האמנים למסורת ושל הרב והכומר לאמנים. אולי זאת הפריבילגיה של עיר קטנה ואנשים בה מעט, אבל בעיני כל החוויה היתה קדושה. כשאנשים מקשיבים זה לזה גם השכינה מטה את אוזנה.

הנה העבודות שלי מהתערוכה “שירות לקוחות”. למבקרים הוצע לכתוב את הערותיהם, הצעותיהם, בקשותיהם או דברים אחרים לגבי התנ”ך – ו”הצוות” “יחזור אליכם בהקדם”. למה שלא יהיה שירות כזה בעצם?

גם האמן הסקוטי אנתוני שראג הזמין מבקרים בגלריה לבטא את דעתם על ספר התנ”ך. מה לעשות שיש הרבה אנשים שכועסים על תוכן הספר, על אלוהים ועל אלה שמתיימרים לייצג אותו. זה מה שהוא העלה בחכתו, דבר שהוביל לגינוי חריף נגדו מהאפיפיור הקודם. יהיו שיגדירו דווקא ביקורת אישית נוקבת מהאפיפיור כמשהו מכובד.

כמו כן הזמנתי אנשים לכתוב את הגרסה שלהם לסיפור הבריאה, וגם כתבתי את הגרסה שלי לסיפור הנחש והתפוח (הגזען הוא הנחש, היטלר וגאהנדי הם היצר הטוב והרע, פרויד ודארווין קופצים לבקר וכו’), שלא זכתה להיכנס למרתף הכנסייה ואולי טוב שכך.

27 בינואר 1945 הוא תאריך שחרור אושוויץ

ג.
הרב המקומי נוהג לשלוח דבר תורה שבועי באימייל. חומר טוב, מעניין, ליברלי, קשור לחיים שלנו ולמסורת ומלא בתובנות. אבל מה, תמיד יוצא שאני קורא את זה בפלאפון תוך כדי שילדים צועקים עלי או זה על זה. חבל. בשנה שעברה, תוך כדי שאשתו מאושפזת בבית-חולים עם לוקימיה, כתב הרב סדרה של עשרה אימיילים עם פרשנויותיו לתיקון הכללי. הכנתי מהם מגילה, שיהיה יותר נוח ומכובד לקרוא אותם, הרי היא:

ד.
איני שומר מצוות, אך יש במצוות הגניזה משהו נוגע ללב, מרגש, בייחוד לחובבי ספרים כמוני. פעם, מול התחנה המרכזית החדשה בירושלים, היה מבנה נטוש, מאוד נטוש. היו מגיעים אליו הומלסים לישון שם. בעבר היה המקום בית-מדרש. אולי לכן היו מוטלים בו אלפי ספרי קודש על הרצפה, במקום מזרנים. יורם, ידידי הצלם, הכיר לי את המקום. הייתי בא, תולש את ספרי “קוהלת” מן התנ”כים ומבצע בהם מעשים אמנותיים. במקום גניזה.

ה.
לאחרונה אני מוצא סיפוק אמנותי רב ביצירת רצועות קומיקס מבולי דואר. מטבע הדברים הם עוסקים בנושאים שעליהם אני מהרהר תכופות – יהדות, מסורת מול קדמה, הגירה והסכסוך הישראלי-פלסטיני. הנה כמה מהם:

ֿ

קיבלתי לא מעט מבטים צוננים ומכתבים שחזרו אלי בעקבות הנסיונות שלי ליצור קומיקס עם בולים. בשבוע שעבר, לאחר ששלחתי אליה גלויה אישית, חייכה אלי הפקידה בדואר וסיפרה לי שאהבה את מה ששלחתי לה. בגלויה היה בין היתר תיאור של עבודת דואר אחרת שאני עושה, פיסת תיקון העולם האמנותית שלי:

ולסיום, קדיש:

בלי להיכנס לפוליטיקה, לתת לשניים הכל-כך אמריקאים האלה לעסוק בענייני יום-יום ישראליים הוא קודם כל כיפי וגם די מעניין. להוציא דברים מהקשרם נותן להקשרים להתאוורר לכמה רגעים, ואולי אז יכולים להיווצר קשרים חדשים ומפתיעים.

***

תודה לגיא ברילר, יורם אמיר, ברנט ספודק, בן לארסון-וולברניק וזאב אנגלמאיר

*אורי אלון הוא אמן, אב לשלושה, מתגורר בביקון (Beacon מגדלור, ולא Bacon חזיר), שנמצאת כשעה וקצת צפונה ממנהטן (בואו לבקר, יפה פה). לאחרונה הקים את ספרי-אלפסי, הוצאת ספרים קהילתית.