אמן שמאחוריו הישגים מפוארים ופרסום בינלאומי, הפותח בערוב ימיו פרק חדש ושונה מכל אשר עשה קודם, הוא אירוע נדיר בתולדות האמנות. בין המעטים שנכללים בקטיגוריה מופלאה זו ניתן לציין את מיכלאנג’לו, רמברנדט, בטהובן – ומאטיס.
אנרי מאטיס (1954–1869) החל יחד עם אנדריי דרן את תנועת הפוביזם בצרפת ב-1905. במשך עשרות שנות יצירתו נחשב מאטיס לאחד האמנים המובילים בתרבות המערבית. בשנות ה-70 וה-80 לחייו החל בגל יצירה חדשני, שעיקרו מגזרות נייר.
יותר מ-120 מיצירותיו של מאטיס כונסו על-ידי האוצרים ניקולס סירוטה מהטייט בלונדון וניקולס קולינן ממוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק לאחת התערוכות המעמיקות והמקיפות ביותר של 17 שנותיו האחרונות.
סירוטה, מנהל הטייט ואוצר משנה בתערוכה, טוען בהקדמתו ש”תערוכה כזאת לא נראתה עדיין בלונדון”. ייתכן שהגזים מעט, אבל סירוטה הוא ללא ספק אחד האוצרים העכשוויים המרשימים בלונדון, לאו דווקא בזכות יכולת ההרצאה או הכתיבה על אמנות, אלא בעיקר בזכות יכולת הבחירה והתלייה שלו. כל תערוכה שהוא תולה הופכת לחוויה בפני עצמה.
התערוכה נפתחת במחווה דידקטית ומסבירת פנים: שתי עבודות שנושאות אותו שם ונוצרו באותה שנה, “טבע דומם עם צדפה” (1940). העבודה הראשונה היא למעשה הסקיצה או המאקט: קנבס מתוח על מסגרת ששימש לוח תלייה ובו נעוצות מגזרות נייר של רישומים הכוללים ארבעה תפוחים, קנקן וספל קפה, כד וצדפה מטהיטי.
מאטיס השתמש במודל העבודה הזה, הזהה בגודלו לעבודה הסופית, כדי שיוכל להזיז את האובייקטים השונים עד שיקבל את “מערך הכלים” הרצוי לו. נוסף למגזרות מתוחים על פני הבד שני חוטים כהים שניתנים להזזה ומציינים את גבולות השולחן המקורי שעליו היו ערוכים האובייקטים השונים. התבוננות קצרה מבהירה לצופה את הדינמיות של העבודה ואת תרומת המודל לעבודה הסופית.
המודל והעבודה הסופית, שמן על בד, ממוסגרים במסגור זהה ושווים בגודלם. השוואה ביניהם מלמדת שתפוח אחד מהמודל הושמט בבחירה הסופית ושחל שינוי רב במיקום האובייקטים ובצבעיהם. שתי העבודות גם מסבירות יפה את המעבר לשלב הבא בעבודתו של מאטיס: במקום לרשום את האובייקט על נייר ואחר-כך לגזור ולנעוץ אותו על הלוח, מאטיס החל לגזור את דמותו של האובייקט מגליון נייר שנצבע בגואש. מגזרות אלו הודבקו על הבד והפכו למרכיבי העבודה החדשה.
זאת סדרה מרשימה של 20 עבודות המוקדשות לתיק הדפסים צבעוני הנקרא “ג’אז”. השם לסדרה הוצע על-ידי מדפיס העבודות, בגלל האופי, השוני והקצב שלהן. השם מצא חן בעיני מאטיס, על אף שאין לו כל קשר לתוכן העבודות, הכולל סצינות מחיי הקרקס והתיאטרון – “הסוס, הרוכב והליצן”, “בולע החרבות”, “משליך הסכינים” ועוד.
הסדרה מוצגת בתערוכה בשלוש ויטרינות ארוכות מזכוכית הצמודות לקירות האולם. ההדפסים מסודרים כרצף דפי התיק, ובין ההדפסים הצבעוניים מופיעים הדפסי-טקסט באותיות גדולות מצוירות כפי שכתב אותן מאטיס. מעל הוויטרינות תלויים המאקטים של ההדפסים הצבעוניים, העשויים ממגזרות נייר בצבעי גואש המודבקים על קנבס ממוסגר.
למרות האיכות הגבוהה של ההדפסים בשיטת סטנסיל, מאטיס היה מאוכזב מהתוצאה הסופית. לדבריו, בהדפסים הלכו לאיבוד קווי ההדבקה של המגזרות השונות המונחות זו על זו, קווים שמעניקים לעבודה עומק של תבליט ועדינות.
“זולמה מוקדם” היא אחת העבודות היותר שלמות ועשירות מתקופת מגזרות הנייר, דבר המתבטא גם בממדיה הגדולים (238×133 ס”מ). במרכז התמונה עומדת אשה בגלימה או חלוק בית פתוח, בין שני שולחנות שעליהם ניצבים אגרטלי פרחים.
יופייה של העבודה נובע לא רק מהעומק החללי שמודגש בקווי השולחנות האלכסוניים ומעושר ההרמוניה הצבעונית של מגזרות הנייר, אלה בעיקר מהעובדה שבמוקד התמונה רשם מאטיס בכמה קווים שחורים את תמצית העירום והארוטיקה הנשית העדינה. דומה כי וירטואוזיות רישום העירום מכל השנים צורפה כאן לכמה קווים. לדעתי יש מעט מאד עבודות מתקופה זו שחוזרות ומדגישות את עובדת היותו של מאטיס אמן הקו ואמן הצבע ברמה כה נדירה. כשהעבודה הוצגה לראשונה ב-1950 בתערוכה קבוצתית, היא נראתה למבקר חשוב כעבודת אמן צעיר בין המשתתפים. מאטיס היה אז בן 80.
מבין כל העבודות שיצר ב-17 השנים האחרונות של חייו, מגזרות הנייר הכחולות הגדולות של נשים הן אולי הידועות והפופולריות ביותר. האוצרים בחרו להציג את ארבע העבודות הגדולות שברשותם, שאורכן בין מטר ל-1.20 מ’ ורוחבן קרוב למטר, באותו חדר שבמרכזו העמידו ארבעה פסלי עירום מפורסמים מברונזה מהשנים 1927–1932 – שני פסלי נשים כורעות ושני פסלי ונוס בצדפה. ההעמדה זאת רומזת שניתן לראות את מגזרות הנייר הכחולות כהמשך של פסלי העירום המוקדמים.
במדריך לחדר זה הם כותבים שמגזרות הנשים בעירום הן מעין שילוב של רישום ופיסול. הם מסתמכים על דבריה של לידיה דלקטורסקיה (Lydia Delectorskya), אסיסטנטית ומודליסטית של מאטיס משנות ה-20 ואילך, שאמרה שההכנה של העבודות הללו דמתה לפיסול בחימר; משהו נוסף ומשהו נגרע.
הדמיון בין פסלי הברונזה למגזרות הנייר של העירום בכחול ניכר בעיקר בפרטים; מאטיס אהב במיוחד להרים את ידה של הדמות בתנועה של ליטוף הראש. תנועה זו, נוסף לדרמה שיש בה, מרימה גם את הכתף ומעשירה את תנוחת הטורסו של הדמות.
התבוננות בעבודות המקוריות – ובמיוחד “עירום בכחול ה-IV”, שניתן לראות בה את קווי הרישום בפחם שמאטיס עשה בחיפוש אחר קומפוזיציה רצויה – חושפת את הרגישות שאבדה להן בהדפסות השונות, בספרים ובעותקי המכירות לחובבי אמנות. אבל גם לעבודות המקוריות אין העדינות הרגשית והארוטית שיש בעיני לרישום סופי בפחם או בעט של מאטיס, ואולי מגזרות הנייר המונוכרומטיות, למרות הצורות הנפלאות והגזירה הישירה לתוך הצבע, חסרות את העושר שיש במגזרות הנייר הצבעוניות.
כדאי להזכיר כאן את דבריו של מאטיס לאב קוטורייה (Couturier) ביוני 1952: מגזרות הנייר הכחולות הגדולות של הנשים הן הכנה לקראת ציורים חדשים שאין הוא יודע כיצד ייראו, אמר לו. “תמיד עבדתי כך, כמו איזה חמור, מנסה לפתוח את הדלת בבעיטות”.
זו אחת העבודות האחרונות והגדולה ביותר של מאטיס. היא נועדה לביצוע כציור קיר בקרמיקה עבור הזוג ברודי מלוס-אנג’לס. תצלום מ-1952 מראה את העבודה תלויה על הקיר בסטודיו של מאטיס בניס. בשלב זה היא היתה בנויה כטריפטיך עם אגף ימני ושמאלי שונים ביותר מהאגף המרכזי. בשלב הסופי הוציא מתוכה מאטיס את החלק הימני והשמאלי, שמוכרים כיום וגם מופיעים בתערוכה כעבודות שלמות ונפרדות בזכות עצמן, והשלים את החסר בשתי מערכות של גזירות פרחים צבעוניים מאוד, דומות זו לזו, אך לא סימטריות, עם מסכות רשומות בדיו על הקנבס הלבן. שינוי זה יצר אחידות ברורה וגם קירב את היצירה לעבודות מוזאיקה מוריות, כנראה הדהוד לביקורו במרוקו כ-40 שנה לפני כן.
אחת ההפתעות בעבודה ענקית זו היא האופן שבו שני רישומי דיו קטנים של מסכות מעוררים התרגשות כה חזקה. בתערוכה העבודה מוצגת בתוך נישה שטוחה מכוסה בשישה לוחות זכוכית במרכז קיר לבן ואחיד באולם גדול. ניתן לשבת לפניה על ספסל במרחק של כמה מטרים, כך שניתן להקיף בתנועת ראש קלה את כל גודלה העצום וליהנות מהטקסיות הכמעט דתית שהעבודה והעמדתה מקרינות. מעניין איך היתה העבודה נראית לו היתה מתבצעת בקרמיקה צבעונית.
אפילוג
כשסיימתי לצפות בתערוכה מעמיקה ונפלאה זאת הרגשתי צורך לקרוא שוב את מכתבו של מאטיס להנרי קליפורד לפני הפתיחה של תערוכתו במוזיאון לאמנות של פילדלפיה ב-1948: “מאז ומעולם ניסיתי להסוות את מאמצי, מאז ומעולם שאפתי שיצירותי תתברכנה בקלילות ובעליזות של האביב, האביב שלעולם אינו מסגיר ולו ברמז את העבודה הכרוכה בו”.
Henri Matisse: “The Cut-Outs”, Tate Modern, London. התערוכה פתוחה בלונדון (נעילה: 7 בספטמבר 2014) ובניו-יורק (נעילה: 9 בפברואר 2015)