“הנייר היה בשבילי כמו הבשר שעליו תכתוב יונה את השירים”

במסגרת המגא-התערוכה “הברכה והקללה”, המוצגת בבית הנסן, בית-המצורעים לשעבר, בירושלים (נעילה: 8.5.14), בעקבות הסדרה “המקוללים” של חגי לוי ולירן עצמור, מוצגת גם “נייר+כתב”, התערוכה המשותפת של עופרה צימבליסטה ויונה וולך, שהוצגה בגלריה שרה לוי בשנת 1984.

בתקופה ההיא המחלה הממארת כבר קיננה בגופה של וולך, ורגע לפני שהכריעה אותה, כתבה המשוררת: “יום אחד באה עופרה ואמרה, למה שלא נעשה משהו יחד. אני אעשה נייר ואת תכתבי עליו. אמרתי כן… וכך יצאה לנו תערוכת נייר וכתב, סיפור ידידות ואהבה והשראה”.

עופרה צימבליסטה ויונה וולך, “כל המקום”, 1984, עיפרון וטכניקה מעורבת על נייר, 47X57 ס”מ, אוסף בנו כלב

על-פי עדותה של צימבליסטה, היה קשה לשכנע את וולך להסכים לכתוב על העבודות בכתב ידה. מצד אחד, הרעיון לראות את כתב ידה, או ליתר דיוק, שירים והגיגים שלה תלויים על הקיר כעבודת אמנות פלסטית, מאוד קסם לה, אולם לדעתה כתב ידה לא היה יפה וברור דיו למטרה זו. מה ששיכנע אותה לבסוף היה טענתה של צימבליסטה כי דווקא אופיו המיוחד של כתב היד, המחיקות והתיקונים מוסיפים ליצירה נופך של אותנטיות.

ההכנות לתערוכה נמשכו כארבעה חודשים, כשהפגישות בין השתיים התקיימו בסטודיו של צימבליסטה. עצם ההתעסקות סביב התערוכה תרמה רבות, לדברי צימבליסטה, למצב רוחה של וולך וסייעה לה במלחמתה במחלה, משום שפתאום היתה לה מטרה שהעסיקה אותה ועזרה לה לאגור כוחות.

הנייר הממוחזר של צימבליסטה, הצבעים, אבזרי העזר והאווירה בסטודיו, שהיו ללא ספק ניסיון חדש לוולך, קסמו לה. על שיתוף הפעולה המיוחד בין שתי האמניות העידה צימבליסטה: “הנייר היה בשבילי כמו הבשר שעליו תכתוב יונה את השירים”. אולם נחטא לאמת אם נסכם את עשייתה של צימבליסטה בהכנת הנייר בלבד.

צימבליסטה היא זו שקבעה את מיקום המלים והכתובות והיא זו שהדריכה את וולך היכן להבליט את האותיות, מה יהיה גודלן ומה תהיה הצורה הוויזואלית של העבודה תוך כדי ארגון הכתמים השונים בה. היא גם זו שהאיצה בוולך “למלא גושים”, משום שעבורה הטקסט שוולך כתבה היה קודם כל אוסף של צורות ורק אחר-כך מלים בעלות משמעות.

לפעמים העירה לה צימבליסטה שהכיתוב קצר מדי, שצריך מניפסט כדי שמשקלו של הטקסט יהיה רב יותר; וולך היתה מוסיפה וכותבת עוד קטע. צימבליסטה גם יצרה את הקשר עם שרה לוי, שאהבה את העבודות. וולך אהבה את לוי, וכך התפתחה גם בין המשוררת לבעלת הגלריה ידידות מיוחדת. חלל הגלריה התאים מאוד לעבודות, והחיבה ששררה ביניהן תרמה לא במעט להצלחת התערוכה.

התערוכה נחלה הצלחה רבה, ומעבר לעובדה שכל העבודות נמכרו, היא עוררה עניין רב בקרב חוגי הספרות והאמנות בארץ. בתערוכה הוצגו עבודות שכתב היד הוא העיקר בהן ומוקד תשומת הלב, כשהנייר ממלא תפקיד משני כמצע. לצדן הוצגו עבודות שבלטו בהן הצבעים החזקים והטקסטורה של הנייר, ושטחי הנייר הריקים קיימו דו-שיח ויזואלי עם האותיות והמלים שנכתבו בעיפרון עבה ומודגש.

אחת העבודות מהסוג האחרון, שהוחלט בזמנו שלא להציגה בתערוכה, נמצאת באוסף בנו כלב בתל-אביב ומוצגת בתערוכה “הברכה והקללה”. זוהי עבודה עם טקסטורה חזקה במיוחד, שגם עליה רשמה המשוררת טקסט חדש שחיברה בו במקום ולא פורסם מעולם:

“כשכל המקום היה ליחיד/ כאילו יש מקום/ אחד ולו אדניות ועציצי/ השיגעון פורחים בנועם/ הביטחון המדומה/ בעולם והתודעה ננעלת עליו/ עוד מעט/ פרחי דמיון/ תקטפי/ וצנצנת/ לא נראית/ כבר לא/ תהיה/ נחוצה./ העולם סבוך מאוד/ ואנחנו איננו יודעים לחיות כלל./ להרוג יודעים אנחנו. לקנא,/ לשנוא. אמון הרגש כה נדיר/ הוא. אני מאמינה שלא/ היית מקנאה לי אותו/ לילה, בו הייתי יפה ממך./ נתתי לך להיות יפה/ ממני. התחרות הזאת/ אינני עומדת בה כלל./ משתחררים לאט בקצב הדור/ מן השנאה, אני רוצה ממש/ להכירך. המחסור שלך חששתי/ יצמית את לבי. הכול התפורר/ ורק אחרי שנים חשבתי, שאלו היו מחשבותייך/ שעברו אלי, ‘הכול מתפורר’, אמרת לי למחרת./ סדקים יש בקירות מחומר לא/ נראה שהסמים מחזקים אותם/ בצבעים כישופיים. הכול מתפורר./ בכית. שובי אלי אני רוצה את/ הילדה שלי בחזרה,/ ואני הפרחתי גרניום בחלונות/ וחשבתי שאיני רוצה להיות משוגעת/ והתחלתי להבין”.

שיר זה, כמו השירים האחרים המופיעים על העבודות המוצגות בתערוכה, לא ראו אור מעולם והם מתפקדים כדימויים חזותיים לכל דבר. אלה הם למעשה שיריה האחרונים של וולך. השירים עוסקים בין השאר בחיים ובמוות המתקרב, במצב השירה ובמצבו של האמן.

מבחינה פורמליסטית העבודות מציעות את אופן הכנתן כחלק חשוב ואף מרכזי בעשייתן: זהו נייר ממוחזר שנוצר בטכניקה מיוחדת, ובאמצעות נוזלים וחומרים שונים מקבל את הצבעוניות המסוימת שלו ואת המרקמים השונים שלתוכם כותבת וולך את מלותיה.

בין צימבליסטה לוולך, שלא הכירו לפני המפגש הזה, נוצרה ידידות אמיצה והן הפכו לחברות נפש ממש. בתמונות שצילמה דונה גונה בערב הפתיחה של התערוכה, ומצאתי אצל האספן בנו כלב, נראים נוסף לוולך, צימבליסטה ולוי גם דמויות רבות ומשפיעות מחיי התרבות השירה והאמנות של תל-אביב בתחילת שנות ה-80. וולך, שיערה כבר קצר, הסתובבה בפתיחת התערוכה בין המוני האנשים כשהיא לבושה במעיל ארוך, ובעיניה כבר ניכרת אימת המוות המתקרב.