עתיד עתיק – מסע החניכה הגדול

המיתוס המתייחס לכוחות הבריאה היה תמיד חלק בלתי נפרד מחיינו. השילוש מיתוס-פולחן-המקודש, החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ’ה אליאדה), מוצא כיום דרכי ביטוי עתיקות וחדשות בתנועה גלובלית מתפתחת של פסטיבלים טרנספורמטיביים.

זהותה של תנועה חברתית מתפתחת זו, כפי שהיא ניבטת אלינו מסדרת הסרטים התיעודיים “The Bloom”, משקפת את לבלובו של רנסנס תרבותי גלובלי. יוצרי הסרטים, ג’יט קיי לונג ואקירה צ’אן, מראים כיצד באמצעות דרכי ביטוי קדומות וחדשות, השילוש מיתוס-פולחן-המקודש מתמזג באופן המשקף את העידן שבו אנו חיים, של תודעה מתפתחת.

אמנות מיתית שואפת ליצור את המיתוס הפרטי כך שינחה את דרכו האישית של האדם ויעניק לו את המפתחות לפצח את עצמו. מגמה אמנותית זו מראה כי אפשר לחיות את המיתוס והכמיהה. להתהלך בתוך האגדה שלך. אמנים חדשים אלה מביאים את הפרסונה שלהם למרחב הציבורי, נראים על-ידי אחרים ויוצרים אינטראקציה, במטרה לחצות קו ממרחב אחד למשנהו.

פסטיבל ברנינג מן

רעיונות המהדהדים מתוך האדמה

הפסטיבל “Faeryworlds” מתקיים בכל שנה באנגליה בטבע, לאחר הקציר הראשון, תקופה שנחגגת בעולם משחר ההיסטוריה. בחג פגאני עתיק זה מתפללים לאדמה שתמשיך ותהיה פורייה ושופעת במשך כל העונה ומעניקים לה מנחות. הפסטיבלים המודרניים דוגמת “Faeryworlds” מעוררים הכרת תודה והודיה ליקום ולשפע שממנו אנו מתקיימים.

העולם העכשווי והמהפכות התעשייתיות שיחררו אותנו מצדדים אפלים רבים של דעות קדומות וחשוכות, אך החיים בחברה המערבית המטריאליסטית, שבה הערך הגדול ביותר הוא מקסום רווחים, ובני-האדם מצומצמים ל”צרכנים” ו”נותני שירות”, “לקוחות” ו”בוסים”, מותירים רבים בחוסר משמעות ומוות רוחני.

כעת אנו חיים בחברה חילונית ושכלתנית שבה התרחש תהליך של “אי-היקסמות”, או התפכחות מהמצב המיתי, הקמאי. לדתות יש מונופול על מושגי הרוחניות וגבולות הפולחן. התנועה החדשה מייצגת את הכמיהה לחזור למצב ההיקסמות, שבו מיתוסים משוחזרים באמצעות פולחן פרטי רבגוני ומרתק וכך ממלאים את חייהם של המשתתפים בתוכן שעד כה הוכתב להם.

הנארטיבים שאנו מספרים זה לזה ביחס למה “אמיתי” ומה “לא אמיתי” מאבדים אט-אט מתוקפם, בין השאר באמצעות תיאוריות פיזיקליות עכשוויות הממוטטות את התיאוריות הקודמות ומאתגרות את תפיסת המציאות. עלינו כאמנים אוטופיים מוטלות החובה והאחריות להיענות לקריאה ולהפיץ את הרעיונות הללו, המהדהדים מתוך האדמה הקוראת אלינו, כדי שנוכל לספר סיפור חדש של חיבור עם הקמאי. המיתוס הוא הכלי שמסייע לנו לספר את הסיפור הזה.

פרפורמנס הוא אחד הכלים החזקים ביותר שבאמצעותם מוחדר המיתוס. אמנות זו מכירה במשמעות עמוקה הטמונה בעצם מעשה האמנות והג’סטה התיאטרלית. הקשר עם המיתוס חיוני לנשמתו ולבו של האדם וליצירה משותפת של תרבות חדשה, המזמינה ומכילה אמנים מכל נתיבי היצירה.

זוהי המשכיות של נארטיב קולקטיבי שמתהווה מאז שחר ההיסטוריה. במיוחד כעת, בעידן הטכנולוגי, באפשרותנו “למשוך” את מה שרלבנטי עבורנו, לבחור איזה ארכיטיפ עלינו לגלם כעת כאמנים ולהביא את המיתוס אל הפרפורמנס, לבטא מצבי נפש שונים באמצעות מחול, תיאטרון, מוזיקה ואמנות פלסטית.

פסטיבל ברנינג מן

לומר בקול בכייני ומאנפף, “זו האמת שלי!”

כל אדם הוא מראה של הקמאי, אספקט אחר של עצמנו. הפרפורמנס מתפקד כהשתקפות של העצמי. התנועה יוצרת קשר מחודש עם הגוף. בהצתת המודעות המחודשת לגוף יש פוטנציאל אדיר של התמרה. דווקא בעידן שבו אנו דבוקים למחשב שעות ארוכות, ראוי לחשוב מחדש על הקשר שלנו עם גופנו, לצאת החוצה ולחלוק את מה שאמיתי עבורנו, מה שמעורר בנו השראה. או כפי שאומר האמן אבי פיטשון, “נא לומר בקול בכייני ומאנפף, ‘זו האמת שלי!'”. זהו האופן שבו הרוח נעה דרכנו. אנו יכולים להחשיב את עצמנו כבני-מזל שהאמנות שלנו הופכת למיתוסים רחבים יותר עבור הסביבה שלנו. כך נוצרת תודעה קולקטיבית.

אחת המטרות של הפסטיבלים הטרנספורמטיביים היא לאפשר לתכנים פנימיים להיחשף ולהתגלם בעולם החיצוני. זוהי מגמה שהופכת את היוצרות ודורשת פירוז של המאסטר-נארטיב. מותר לנו לשחק ולהמציא מיתוסים חדשים, לעסוק בפולחן פרטי לגמרי שבו אנו מתחברים להשראה פנימית.

המיתוס נועד ליצור עבור בני-אדם מרחב מנטלי, מקדש של תודעה. ככל שהסיפור גדול יותר, כך הוא יכול להכיל יותר. בפסטיבל “ברנינג מן” רבים מהמיצגים מסתיימים במדורת אש גדולה (בדומה למקבילה הישראלית, קבוצת זיק). בעידן האפוקליפטי שבו אנו חיים, ההרס בא לידי ביטוי באופנים ויזואליים רבים. דוגמות רבות מתפרקות, ומה שמגיע בפתח עדיין אינו ברור. כאשר משהו מסתיים, מתפנה מקום לדברים מפתיעים.

בתרבויות שבטיות היו טקסי מעבר וחניכה חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולקטיבית. בתקופה שבה אנו חיים, טקסי מעבר וחניכה נעדרים כמעט לגמרי מחיינו בתרבות המערבית. פסטיבלים טרנספורמטיביים חוקרים כיצד טקסים יכולים להחזיר משמעות ומטרה לחוויה הקולקטיבית באופן שאינו כופה, אלא מזמין ומאפשר, ומעל הכל: מאפשר מהלך של חירות אישית ואמנותית.

הדמעה היא הנהר שמנקה את המלח

האמן פרדוקס פולק אומר כי פולחן הוא “מיתוס הלכה למעשה”. המיתולוגיה מגלמת עבורנו סמלים טעוני משמעות, ואילו הפולחן מבטא את האופן שבו בני-אדם מגלמים את התפיסה המיתית. פולחן הוא כלי המקרב אנשים ומעורר חיבור בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. קריאה לנשמה להתעלות.

ההתמקדות הפולחנית ממסגרת את המבט ותשומת הלב סביב משהו הנחווה כחשוב ומשמעותי באופן שחורג מחיי היומיום, אך גם חוזר אליו. האמנית לקס מודרנה מנסה בפסטיבלים טרנספורמטיביים לשמש קטליזטור של התנסות עבור חוויה של אחדות.

בפסטיבל שנערך בדרום אמריקה בסנכרון עם פסטיבל “ברנינג מן” הוזמנו שבטים אינדיאניים שונים להשתתף ולחלוק את הידע העתיק שלהם. הלימוד שלנו הוא שעל מנת לקבל, עלינו לתת, ועל מנת לתת, עלינו ללמוד לקבל. כך נוצר מעגל שבו אנו מוקירים תודה לאדמה על כל מה שאני מקבלים ממנה ומבקשים רשות להיות כאן וליצור מקום, מאפשרים לעצמנו להיות נוכחים במרחב ולהיות אותנטיים, להתחבר זה לזה מהלב בזרועות פתוחות ללא קשר לרקע, לחוויות חיים.

ככל שנעשה עבודה אינטגרטיבית פנימית, כך נוכל להתגבר על העכבות שלנו ולהסיר את הלוט מעל מה שמונע מאיתנו להתחבר למהות. ככל שנוכל להחצין החוצה יופי ואמת, כך נוכל לגעת באחרים החווים עצמם כנפרדים. מהותם העתיקה של פסטיבלים אלו מקורם בכוונה; כוונה לזרוע זרעים או להוקיר תודה לגרמי השמים. מבחינה קהילתית יש בכך איכות מקרקעת. חיבור קולקטיבי בין שמים וארץ.

רעיונות שמחזיקים מעמד ומתמשכים לאורך ההיסטוריה והאבולוציה צריכים לגרות ולפתח את האינסטינקטים האנושיים. בעולם מתקיימות טרגדיות מדי יום ביומו, אך המערכות אינן עושות דבר כדי לשפר את המצב. הן אינן יודעות כיצד. אם לא נוציא החוצה את צערנו ואבלנו, נהיה חסומים.

“הדמעה היא הנהר שמנקה את המלח”, אומר חוקר המיתוסים מייקל מיד. באמצעות יצירת קהילה קולקטיבית ותומכת יכולה להתאפשר היכולת להכיל ולהתמודד עם אבל, צער ואובדן. עלינו להשתפר ביכולת התגובה הקהילתית לצער היחיד.

פסטיבל ברנינג מן

קאנון של קפיצות תודעה קולקטיביות

מתהווה כעת נארטיב קולקטיבי חדש המגדיר את המשמעות של היות אנושי, והוא מבוסס על קשר אינטימי למקור; היות כאן ועכשיו בקבלה. מגמה חברתית זו מתקרבת מהאזורים הפריפריאליים יותר של החברה אל המיינסטרים, אל תעשיית המוזיקה, הקולנוע והאמנות הפלסטית. סרטים כמו “מטריקס” ו”אווטאר” מציגים אג’נדות של התפתחות תודעתית ועמדות הומניסטיות ואקולוגיות, וככאלה הם הנציגים של יצירות אמנות חדשות שהפכו כבר לנכסי צאן ברזל, קאנון של קפיצות תודעה קולקטיביות בתרבות שלנו.

העידן הטכנולוגי מספק לנו מתנות יקרות ערך. כל המידע על מסורות לאורך הדורות וכל מיתולוגיות העולם נגישים לנו ברגע זה בלחיצת כפתור. יש באפשרותנו לפרקן ולהרכיבן מחדש, ליצור ביניהן אינטגרציה באופן שהוא רלבנטי משמעותי לחיינו. אנו עוברים קפיצה קוואנטית בהבנת האינדיבידואליות שלנו וכוחה, התחברות לאקסטזה הגלומה באיחוד מחודש עם האספקטים של העצמי והעולם. מגמה זו ממחישה כיצד תפילה יכולה להיות משחק או מעשה אמנות יומיומי, ושאנו יכולים בהחלט ליהנות מחיים של התמסרות.

האקטיביסט ג’וליאן פדר מכנה מגמה זו “Archaic Revival”; אינדיבידואלים המתייחסים לקהילה שלהם כ-Beloved יכולים לעורר את המקודש בקרב הקהילה. טרנספורמציה זו מסירה את הלוט מעל הסמלים המפריד אותנו מהקמאי והופכת אותם למשהו נגיש יותר.

הקשר שלנו לקמאי הוא למעשה המרכיב המהותי ביותר בחיינו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. זוהי הדרך הגבוהה ביותר להתחבר כבני אנוש. אם אנו הופכים את הקשר הזה למרכיב המרכזי, הוא הופך למפתח שפותח את הדלת לפוטנציאל אדיר של ביטוי החוכמה הפנימית באמצעות שירות קהילתי.

ג’יט קיי לונג, במאי סרטי “The Bloom”, אומר כי הקשר הבין-אישי, ההכלה וההשראה המופצים באמצעות הפסטיבלים הטרנספורמטיביים מבטאים למעשה את התדרים הפונדמנטליים שלהם אנו זקוקים כבני-אדם. אנו זקוקים לדברים אלו בחברה הפרגמנטרית שבה אנו חיים כדי לממש את הפוטנציאל שלנו. “ברנינג מן” מייצג באופן המובהק ביותר את האתוס הזה.

מקדשים היו במקורם מרחב מנטלי לריפוי הנשמה, אומר האמן Shrine, היוצר מקדשים/מייצבים מרהיבים מחלקי פסולת. המקדש כמושג חוזר אל הנוף של לבנו. מרחבים משותפים של קומיוניון. אנו חייבים לקדש מחדש את האמנות, להיכנס אליה בלי לדעת דבר למעט כמיהתנו העירומה לסבסטנס אמיתי. זוהי התזכורת הבלתי ניתנת לערעור של החמלה. כריעת ברך ענווה בהיזכרנו כי כולנו פרקטלים של האחד.