אנו אנו הקבוצה

תוך שאנחנו צועדות ברחובות ירושלים, בדרך לקזינו דה-פריז בשוק מחנה-יהודה, מתגלגלת השיחה בין דאוני לביני למחוזות האוקיופיי. אני מספרת לה על הפעם הראשונה שנכחתי במייק-צ’ק, כשראיתי את הקהל מעביר הלאה את הנכונות להקשיב. אני שואלת אם המודלים שצצו אז בפארק עדיין רלבנטיים עבורה. “זו לא שאלה של רלבנטיות”, היא עונה בפסקנות. “אוקיופיי איגדה אנשים שממילא עסקו בשיתופיות וחלופות למודלים קיימים, והם ממשיכים לעסוק בהן. השאלה אם אוקיופיי חיה או מתה לא רלבנטית. עבורנו אוקיופיי היא פלטפורמה לחקור מתוכה ובתוכה אפשרויות שממשיכות להתקיים ולהתקדם בלי קשר לתנועה עצמה”.

יחד עם דאגלס פולסון, חברה לקולקטיב, העברה דאוני סדנאות חינוך במומה שהתבססו על מה שאוקיופיי איפשרה להם לנסות בזמן אמת, בשידור חי, עם מאות משתתפים אחרים. כמודל של עשייה, קולקטיביות מגיחה מעל פני השטח בצמתים מרכזיים ומכריעים. כשהיא עוברת מייק-צ’ק, השיתופיות מתנסחת שוב כאפשרות לפעולה ביקורתית, שצומחת מתוך הכרח ובוחנת את עצמה ביחס ישיר למנגנוני כוח.

מאז שהתחלנו לעבוד על אירועי We – פסטי-כנס לקולקטיבים יוצרים – השאלה הראשונה שהצבנו לכל קבוצה שפגשנו היא “מה הופך אתכם לקולקטיב”. שמענו מגוון של תשובות מקולקטיבים ישראליים ובינלאומיים. אם לחלק אותן בגסות, כמה מהן שייכות לתחום חלל מגורים או חלל עבודה משותף, ואחרות למטרה משותפת (ביחס לאמנות, ביחס לסביבה ועוד) או חלוקת משאבים. לעתים כל התשובות נכונות.

דאוני מתעניינת עכשיו בקשר בין מיקומים גיאוגרפיים והתנהגויות חברתיות. אנחנו מדברות על התור שחיכה לה בשירותי הנשים בשדה התעופה אחרי הטיסה לארץ, על חברות בברלין שערכו איתה טיולי אופניים בכל העיר, אבל מעולם לא הסיטו את מבטן לאחור כדי לבדוק שהיא בסדר. “ודווקא זו היא מהות הפמיניזם בעיני”, היא אומרת, “לפתוח את המודעות לסביבה ולדאוג למי שנמצא לצדך”. היא חושבת על כך לאחר שהיא ופולסון נשארו מאחור כשרמזור התחלף לאדום ברחוב יפו. חיכיתי להם.

הם הגיעו לכאן כדי לחלוק את העבודה שלהם במהלך We 2013, לגלות עוד על עבודה של קולקטיבים אחרים ולערוך את “הגשר”, סדנאות וידיאו שיצולמו לפני האירוע ובמהלכו. כללי הסדנה פשוטים: קבוצת אנשים נאספת בשורה. מנחה הסדנה שואל שאלות שהתשובה להן היא “כן” או “לא”. התנועה בחלל מאורגנת כך שהמשתתפים ייאלצו להתעמת במבטם עם מי שענה תשובה הפוכה משלהם. בבוקר הראשון בארץ הם מצאו את עצמם בבית-אבות חרדי. “אחד מהם”, הם מספרים לי, “ניסה לרקוד בסוף”.

בינתיים אדם מוריי, רוב גריפיתס ורוברט פרקינסון נעים באטיות ברחובות העיר. זו הפעם הראשונה שלהם בירושלים. נהג המונית סיפר להם זכרונות ילדות משטח ההפקר ומהליכות שנתיות לקבר מגדל דוד בשבועות, על כדי קרמיקה שהירדנים הטמינו בהם מוקשים, על חבר שנפגע ואיבד רגל. “אבל חזרנו בכל פעם מחדש”, הוא מציין. “לא היינו עדינים כמוכם”. את המשפט האחרון אתרגם להם בשלב מאוחר יותר של הערב.

כחברי קולקטיב הצילום Preston is My Paris, הם התאגדו בעיר הפריפריאלית פרסטון שבאנגליה כדי ליצור תרבות שעיניינה אותם במקום שבו לא הצליחו למצוא אותה. לא מזמן הם עברו לגור במנצ’סטר, שם הם ממשיכים במשימה. “אין לנו שום עניין לגור בלונדון”, סיפר לי מוריי באחת השיחות הראשונות בינינו. “אנחנו מנסים להבין עכשיו מה אנחנו רוצים לעשות כאן, במקום שבו אנחנו נמצאים”. מחלל המגורים המשותף שלהם הם יוצאים להעביר סדנאות חינוך ברחבי אירופה ולהשתתף בתערוכות וביאנלות. הם התחילו מיצירת פנזין שיתופי על צילום, וכיום יש להם בית-הוצאה עצמאי, המפיץ מהדורות במחירים שווים לכל נפש.

לירושלים הם מביאים קצת מפרסטון: הפרויקט שלהם במהלך We 2013 כולל סביבת סאונד שהוקלטה שם ותיעוד חזותי של המקום המכריע ביותר בעיר, לדבריהם: תחנת האוטובוס. הם ישדרו את מנצ’סטר ופרסטון לתוך ירושלים וידברו כאן עם יוצרים, אמנים ואנשי מדיה מבין משתתפי הפסטי-כנס שתמיד מצאו עצמם מייצרים את הזירה התרבותית שבה הם רוצים להיות. במידה מסוימת, השהות שלהם כאן היא לימודית ופרפורמטיבית כאחד.

העבודות של הקולקטיבים המשתתפים תלויות מקום. כך, כשפרסטון מתורגמת לירושלים, היא עוברת טרנספורמציה. אני מסבה את תשומת לבם של אנשי PPP לכך שמדי כמה דקות הצלילים שמקיפים אותם משתנים לחלוטין וברצף אינטנסיבי: המואזין מתחלף בהופעה בחוצות-היוצר ונגדע על-ידי מתפללים נוצרים שמתחלפים בילדים ובצפירות של מוניות זועמות. בירושלים, המקומות שבהם העבודה והפעולה האמנותית משותפים מציבים עבור המתבונן והמאזין (והמשתמש) נקודות מתח ומפגש שאינן יכולות להתקיים בשום מקום אחר.

ב-We 2012, למשל, התמקמנו בבית-חולים ישן למצורעים, מיקום שהכתיב עבורנו התמודדות עם מקומו של היחיד ביחס לקהילה שמוגדרת בעל-כורחה. אחרי הכל, אם מזכירים את הנסן למי שגדל בירושלים, מיד עוברת בו צמרמורת קלה. הוא חושב על הפעמון שהמצורעים נאלצו לצלצל בו בכל פעם שהיו יוצאים מהמתחם כדי לעבור ברחובות העיר. הוא חושב על הסיפורים, על האימה. ילדיו, ככל הנראה, יחשבו על אירועי התרבות שחוו שם, בטירה המופלאה הזו שנבנתה בסוף המאה ה-19.

המיקום שבו אנחנו פועלים השנה, לקראת We 2013, הוא שבט צופי מצדה, הנמנה עם הראשונים שהקימה בארץ התנועה הציונית בתחילת המאה ה-20. השבט צופה על עמק המצלבה, בין מנזר המצלבה לכנסת ישראל, והוא המוקד שמכתיב את אופיה של העבודה והפעולה האמנותית בפסטי-כנס. הטקסט מתחיל במקום שבו העבודה שלנו מתחילה, במוקד ה”רעש”, במיקום של שבט הצופים, לצד המקום שממנו הגיע העץ לצלב של ישו והמקום שבו בני נוער מתחנכים (או התחנכו) על ברכי הציונות.

השנה, ההיסטוריה הספציפית של המקום הובילה אותנו להתמקד בהקשרים ובמתחים בין זהות למרחב. ברגעים אלה מקימים הקולקטיבים את הפרויקטים שלהם במתחם האירוע. הם מכירים אלה את אלה, אוכלים ארוחת צהריים משותפות ומתחילים בשיחות בינם לבין עצמם. כשהאירועים ייפתחו באופן רשמי מחר (רביעי) וביום חמישי, השיתופיות האינטימיות הזו תעבור טרנספורמציה נוספת, כשהיא תזמין אליה את הקהל. כפי שנקודת המפגש שבה אנחנו נמצאים היא בלתי אפשרית, גם החוויה המתרחשת בין חדרי הקולקטיבים לכנס ולרחבה נדמית בלתי אפשרית: היא אינטנסיבית ומפתיעה, בדיוק כמו המקום שבו היא מתרחשת. מנסיוננו, אין לדעת לאן היא תוביל אותנו ואת כל הלוקחים בה חלק.