הברברים כבר כאן

“ברשימה הזאת אין ולו אמן אחד שהשפיע ואין כותב אחד שיצר שברים פרדיגמטיים. אין בה אוצר אחד ששינה את המפה. יש בה שורה ארוכה-ארוכה של לוויינים שסובבים סביב ירחים ושמשות חשוכים ומוחשכים”. על רשימת 100 האנשים המשפיעים על התרבות בישראל של “הארץ”.

פלישת הברברים

בשבוע שעבר הופיעה רשימה בעיתון “הארץ” של 100 האנשים המשפיעים על התרבות בישראל. בהקדמה היתה אפילו התנצלות קלה על שתרבות היא גוף פראי ולא ממושמע, ויתרה מזאת, “אנו יודעים”, אמרו היזמים, “שגוף התרבות אמור לפתח מערכת חיסונית שתדחה באופן מוחלט רשימות מהסוג הזה אם תאב חיים הוא”. מיד עלה לי בראש הדימוי הזה של הגוף הפראי והלא ממושמע:

גוף פראי ולא ממושמע

ותיארתי לעצמי איך הוא יאכל את יזמי הרשימה מאחר שגם הוא תאב חיים. הביטוי “תאב חיים”, שתקוע לו פתאום בתוך רצף של עברית תאגידית, מחמם את לבי. מין יוצמחיות אנכרוניסטית שתעתה בדרכה ועדיין משרתת תשוקות סמויות.

בתור פרא תאב חיים שמחסל רשימות, התרבות כפי שהיא משתקפת מעל דפי עיתון “הארץ” מכילה את כל ההזיות הבורגניות האפשריות. במשפט אחד שכולו התנצלות חיננית ופטרונית מסגירים עצמם יזמי הרעיון. הבנת התרבות כסוג של פרא אציל מבקשת אסטרטגיות של אילוף ושיטור ומידור, ורשימה כזו אמורה לעשות סדר. מישהו לא סיפר להם שתרבות קשורה במשמעת פרוסית, בשיטתיות אובססיבית. מישהו לא הסביר להם שתרבות, ולענייננו אמנות ויזואלית, אינה המקום שאליו נשאו עיניהם בהזיה הקונסנזואלית שבנו, שהיא טריטוריה סגורה ולא אזור ספר פתוח וחסר סמכות. שהיא אינה מותרות ואינה מפנקת ומפונקת ושהבנתה דורשת לימוד מייגע שהוא לימוד העין.

בעיני רוחם התרבות היא אזור חסר הבחנה בין ידע להתעניינות, ומכאן שכל אחד, מתוך שהוא מתעניין הוא גם מבין, והם נציגים של עולם רחב יותר, שכולל לא רק רואי-חשבון ועורכי-דין, אלא גם גלריסטים, אספנים, אוצרים ומבקרים. בתפיסה הזו אין מקום להבנת האמנות כסוג של משמעת, אלא כיצור פראי. אין יכולת להבין אותה כבסטיון האחרון לפני שהברברים נכנסים בשערי העיר. היוזמה מעידה שהם כבר נכנסו.

אני רוצה להתרכז ברשימת העשרה שנוגעת לאמנות, כי התחומים האחרים לא נהירים לי, ואני נוגעת בה בתור אדם שאפילו לא יושב בישראל ושההשפעה שלו מצומצמת לנכדה אחת בת 11 חודשים, וגם זה לא תמיד. דרכן של רשימות כאלה שיש להן תשוקה ממדרת, הנשענת על חוסר אמון מוחלט בסובייקט או בפרסונה, וזקוקה, לכן, למרכיבים חיצוניים שייצרו את אשליית הכימות ויאששו את הקונסנזוס. הרשימה טאוטולוגית ומאשרת את הציבור שהיא מייצגת, אבל אינה נוגעת במקל ארוך במושא עניינה, והיא לא נוגעת בו כי הוא לא מעניין אותה. היא מגדירה השפעה לא כאיכות, אלא כפונקציה כלכלית, ובכך היא נאמנה לדמנציה הניאו-ליברלית שבה היא פועלת.

כיצד נבין את המושג השפעה דרך הרשימה? אני מניחה שני סוגי השפעה, חיצונית ופנימית. השפעה חיצונית היא זו של ממסדים ושל בעלי ממון, והסמכות שלה נשענת על שני הפקטורים האלה בלבד, כוח וכסף. כלומר, האוטוריטה שהיא מנכסת אינה קשורה בידע של השדה שבו היא פועלת, אלא היא מין דאוס אקס מכינה שמאשש את עצמו ואינו מתאפיין בחיים ארוכים. ההשפעה השנייה ארוכת טווח ויש לה לעתים נשימה ארוכה. זוהי השפעה ערכית שנוגעת במהות השדה. היא משנה אותו, לשה אותו, יוצרת אותו. היא, במונחיו של הרולד בלום, נמצאת ביחסים אדיפליים ובמחוות שמועברות מדור לדור. ההשפעה הזו אינה מכומתת ואינה יכולה להיות כזו, ונשאיה הם תמיד סובייקטים, פרסונות, ולעולם לא מוסדות או בעלי ממון. זוהי ההשפעה האמיתית, המהותית והרלבנטית.

אולם הרשימה לא נגעה בהשפעה הזו. אין בה ולו אמן אחד שהשפיע ואין בה כותב אחד שיצר שברים פרדיגמטיים. אין בה אוצר אחד ששינה את המפה. יש בה מנהלת יחסי-ציבור וגלריסטית ויש בה עסקנים. שורה ארוכה-ארוכה של לוויינים שסובבים סביב ירחים ושמשות חשוכים ומוחשכים. בפתוס מקביל לתאב החיים הלבבי של היזמים אני שואלת איך לא רעדה ידם של מקבלי ההחלטות כששמו את יגאל אהובי או אלה איתן ברשימה. איך לא סמקו אוזניהם כשהוסיפו לה את אווה אילוז ושלום שפילמן, ולא שיש לי משהו נגד האנשים האלה, אבל ההשפעות שהם מייצרים אינן הדבר שלשמו התכנסנו.

הרשימה הזו צריכה לזעזע אותנו. היא מציבה את המשני כראשי, הופכת את השחקנים הראשיים לסטטיסטים במחזה שאינו נוגע בהם יותר. היא מסבירה לאמנים, לאוצרים ולכותבים את מקומם האחרון בשרשרת המזון, והיא עושה זאת בהסכמתם המלאה. הקונסנזוס שהיא מייצרת הוא רע, והוא מעיד על כך שאולי עיתון “הארץ” הוא עיתון לאנשים חושבים קצת.

11 תגובות על הברברים כבר כאן

שלום דורית לויטה,

הביקורת שלך אינה מוצדקת.

כוונת הרשימה היתה לסמן את האנשים הרלוונטים

כאן ובעתיד בסולם חשיבות שעבורי הוא כתב חרטומים.

גלריה גורדון חסרה לי וגלריה זומר חסרה לי, דביר, רו ארט וחזי כהן:

כנראה שהכותב פסח על הגלריות המסחריות.

גם מרטין ויל מקרן ברכה, או עידית עמיחי שהיא לב ליבו של הממסד

היכול לסייע לשדה האמנות להתקדם הלאה בתקציבי מדינה.

אז במקום להחסיר שמות הבה נוסיף, גריד הכוחות בשדה הינו

תעלומה כיום גם עבורי החיי בישראל,

ציון הכוח לא היה תעמולה עכשוית המצויה בעברו של השדה,

מזל טוב להולדת הנכדה

מחכה לרשימת המשפיעים על הבחירות השערוריתיות של עתון ״הארץ״.

מגיבים מזדהים, זועמים, אשריכם; אתם כנראה חיים בלה לה לנד

מראש, רשימה של משפיעי (??) תרבות לא נתנת לכימות ולהערכה.

דורית, דבריך כמעט מהפנטים דווקא משום שהם נכתבים מגרמניה. במקומותינו יש ביטוי על הקשרים הפוליטיים/כלכליים/חברתיים של חברים בקבוצות מסוימות המחוברות אחת לשנייה שמוגדר בקצרה “הון – שלטון”. החברים האלה דואגים אחד לשני. כשהתחלתי לעבור על הרשימה של הארץ, לא רק על קבוצת האמנות, ראיתי בעיני את החוט של “הון שלטון” עובר מדף לדף. וגם עולם האמנות נגוע באותו מכלול של קשרים. אין שום נימוק אחר להכללה של גלריסטית ונשות יחסי ציבור ברשימה, שלא לדבר על אספנים.

אז מי הם אותם ברברים? בתחום האמנות הפלסטית ישנם עשרה, לפי הכותבות.

אז סתם בשביל הסדר הטוב, כדי שתדעו עם מי כדאי לקיים יחסים. ולא לבזבז סתם אנרגיה על מיני צפרדעים זוטרות בביצה. כי באמת, אבל ממש באמת, אין חדש תחת השמש. התקופה שבה אמנים, הובילו מהלכים היא כבר ארכיאולוגיה. הון ושלטון זה לדאבוני שם המשחק.

סרג’יו אדלשטיין, בן 56, מייסד ואוצר המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב
סרג’יו אדלשטיין הוא ללא ספק הדמות המשפיעה ביותר בתחום הווידיאו בארץ. בשנות ה-80 פתח את גלריה ארטיפקט והציג אמנות וידיאו לצד תערוכות אמנות פלסטית. ב-1997 הקים את המרכז לאמנות עכשווית (CCA) וב-2002 ייסד את הביאנלה הבינלאומית “וידיאו-זון”. כמו כן הקים את הקרן לקידום וידיאו ארט וקולנוע ניסיוני ישראלי, בתמיכת מינהל התרבות והמועצה הישראלית לקולנוע, ואת הארכיון הישראלי לווידיאו ארט. במשך השנים חיפתה פעילותו של המרכז לאמנות עכשווית על הזנחת המדיום במוסדות המוזיאליים המרכזיים.

אווה אילוז, בת 52, נשיאת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים
פרופ’ אווה אילוז מסכמת עתה שנה בתפקיד נשיאת בצלאל. היא האשה הראשונה העומדת בראש המוסד בן 106 השנים, ותחתיה פועלת המשנה לנשיאה טל בן צבי. אילוז מצויה בעמדה חזקה ומשמעותית במיוחד, שכן בצלאל הוא המוסד הוותיק והעשיר ביותר בתחום החינוך לאמנות ולעיצוב בישראל ולומדים בו המספר הרב ביותר של סטודנטים בכל שנה. עדיין לא ניתן לאמוד את השפעתה על המוסד, אך היא בעלת פוטנציאל רב ביותר. ראוי לצפות שתדאג לרענון מחזיקי התקנים ולאיזון הפער הקיים בין נשים לגברים במחלקות השונות.
. רבקה סאקר, בת 63, אספנית אמנות, יו”ר סניף סותביס בישראל ומייסדת הארגון “ארטיס”
רבקה סאקר היא מהדמויות המרכזיות בעולם האמנות הישראלית, בעלת השפעה רבה בארץ ובעיקר בעולם. היא מכהנת כיו”ר סניף סותביס בישראל, שופטת בוועדות שונות, חברה בדירקטוריונים, חבר נאמנים ואגודות ידידים של מוסדות שונים, בהם מוזיאון תל אביב, בצלאל והתזמורת הפילהרמונית. בעבר גם נמנתה עם מייסדות הביאנלה התל-אביבית ARTLV. את קשריה הענפים בחו”ל היא מנצלת לטובת הארגון “ארטיס” שהקימה, הפועל לקידום האמנות הישראלית בארץ ובעולם. במסגרתו מבקרים כאן אוצרים, מנהלי מוזיאונים ואספנים מחו”ל, ומתקיימת תוכנית מלגות ללימודי אמנות באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.

.שלום שפילמן, בן 65, אספן אמנות
שלום שפילמן, שבא מתחום קרנות הון סיכון, נכנס לשדה של אמנות הצילום לפני כשלוש שנים ובמהלכן השקיע בו כספים רבים – רכש מאות עבודות מצלמים מקומיים, תמך בתערוכות, קטלוגים ופרויקטים, ייסד מלגות ופרסים, בהם פרס שפילמן למצוינות בצילום המוענק בשיתוף מוזיאון ישראל וכולל תערוכה ומלגה בסך 40 אלף דולר. לצד זאת ביסס אוסף מרשים של תולדות הצילום הבינלאומי, שמיוצגים בו בין היתר נאן גולדין, סינדי שירמן, ג’ף וול ומאן ריי. לפני כשנה פתח לציבור את מכון שפילמן לצילום בתל אביב.

יגאל אהובי, בן 60, אספן אמנות
יגאל אהובי, רואה חשבון במקצועו, הוא טייקון נדל”ן ואספן אמנות בולט. בעשור האחרון החל לצבור מספר רב של יצירות בינלאומיות וישראליות. אוצרת האוסף שלו היא שרית שפירא. בבעלותו וילה ברחוב חיסין, מהמבנים היפים בתל אביב, המיועדת לאכלס את האוסף. זה שש שנים הוא תורם ושותף מרכזי ליריד “צבע טרי” לאמנות, המושך קהל רב ומוענק בו פרס האמן המבטיח, הכולל מענק כספי של 40 אלף שקל ותערוכת יחיד.

מיכה לוין, בן 70 , ראש המחלקה לאמנות בשנקר
פרופ’ מיכה לוין, היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובת זמננו, מילא תפקידי מפתח בשדה האמנות, בהם יועץ לענייני אמנות לראשי הערים ירושלים ותל אביב, שבהן קידם את תחום הפיסול במרחב הציבורי, היה יו”ר ומייסד סדנאות האמנים בתל אביב ואף כיהן כאוצר ראשי ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות. המחלקה לאמנות בשנקר שאת הקמתה יזם נחנכה ב-2008, בראשותו של פרופ’ לארי אברמסון, והציבה תחרות למוסדות הוותיקים: בצלאל בירושלים והמדרשה לאמנות בכפר סבא.

אייל דנון, בן 40, המנהל והאוצר הראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון שהקימה גלית אילת לפני יותר מעשור הוא מקרה מבחן מעניין, המציב אלטרנטיבה עקרונית למרכז השדה. גם כיום, באוצרותם של אייל דנון, אודי אדלמן ורן קסמי־אילן, זהו מוסד שאינו חושש לבסס שיח הגותי, מחקרי, ביקורתי ופוליטי. בצד זאת הוא מבקש לחזק את הקשר עם הסביבה שבה הוא שוכן, העיר חולון, למשל בפרויקט בשכונת ג’סי כהן. מעבר לתערוכות רבות וחשובות, הוקמו במרכז ארכיון וידיאו המתמקד באמנות מהמזרח התיכון, מזרח אירופה והבלקן, תוכנית אמן אורח, כתב עת מקוון „מארב”, תחנת רדיו מקוונת ועוד.

אלה איתן, בת 38, אשת יחסי ציבור
את המשרד הנושא את שמה הקימה אלה איתן ב-2006 ומאז צברה בהדרגה נוכחות נרחבת בשדה התרבות. היא אמנם נמנית עם סקטור נותני השירות לכאורה, אך מרכזיותה כאשת יחסי ציבור קובעת תו איכות. בין לקוחותיה: הביאנלה לאמנות עכשווית בהרצליה, ARTLV, בצלאל, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, עונת התרבות בירושלים ועיריית ירושלים, שנת האמנות בתל אביב, מובי מוזיאוני בת ים, המשכן לאמנות עין חרוד, אוסף קופפרמן ועוד.
דניאל צ’צ’יק

יפה ברוורמן, בת 62, בעלת גלריה ברוורמן
מתחילת דרכה של הגלריה שהקימה ב-2004 הציגה יפה ברוורמן תערוכות ומיצבים שאפתניים של אמנים צעירים. עם הזמן החליפה חלל, שרדה במשברים הכלכליים ובשנים האחרונות, מאז הצטרפותה של עדי גורה לצוות הגלריה, הצליחה לבסס שורה של אמנים צעירים בולטים בשדה המקומי ואף בחו“ל. ביניהם: נירה פרג, דנה לוי, דוד עדיקא, אהרון עוזרי, אורי ניר ואנה ים. עוד בולטות עבודתן עם עילית אזולאי, שבתוך זמן קצר זכתה לחשיפה והערכה, וכן הפקת הביתן הישראלי בוונציה עם פרויקט של אמן הגלריה גלעד רטמן.

מספר אחת ברשימה. סוזאן לנדאו.

חוה שלום, תאמיני אבל אנחנו יודעים היטב מי האנשים ואפילו מכירים את חלקם באופן אישי. המאמר לא בא לפסול את כולם מלקבל תואר של אדם משפיע בתחומו, וחלקם ראויים ביותר, אלא שהאכסניה דהיינו רשימת ה-100 מקרינה קשרים ואינטרסים. אין ספק שסוזן לנדאו ראויה למקום הראשון וסרג’יו אדלשטיין, שלום שפילמן ומיכה לוין הם בחירה טובה. כל השאר בסימן שאלה לעומת השאלה הגדולה – האם לא היה אמן אחד שראוי היה להיכנס לרשימת המשפיעים בתחום האמנות?

[…] יחצ"נית, אספן ואוצרת או חוקרת תרבות יכולים להכלל ברשימה אחת כיצרני וסוכני תרבות משפיעים ומשמעותיים (ראו רשימת […]

כרמלה, אני טרחתי לפרסם את הרשימה. כוון שבאמת ובתמים לא ידעתי שאילו הם ה”עשרה” איזה טיפ קטן לכל הזומביז מסוגי שיושבים עמוק במאורה שלהם ולא טורחים לצאת מידי פעם החוצה כדי לברר מי עולה , מי יורד, מי מלפנים ומי מאחור.
זו בס”הכ עוד רשימה. ויש לא מעט כאילו.
הבעיה היא שמרכז הכובד עבר מהאמן והתאורטיקן לאנשי יחסי הציבור, עסקני האמנות,ובעלי המאה. ולא פלא הוא שהתערוכה החדשה במוזאון תל אביב היא אנדי וורהול ושו”ת מהאוסף של המילירדר מוגרבי.
רציתי להפנות למאמר שכתבתי בנדון. בערב רב.
“אנדי וסנדי” וורהול בניו יורק, 60 אמנים, הוריקן אחד והדבר הזה שנקרא אמנות”

http://erev-rav.com/archives/21073

נחמה גולן
חוה בעבור האינפורמציה הזו שווה לצאת מן המערה? מה זה חשוב הפירוט השמי הזה , ומה הוא בא ללמדינו. תמיד תמצא רשימה כזו ואחרת של אנשים שעיקר תפקידם לאכלס רשימות שכאלה ולהשפיע בעיקר על עצמם ומעמדם ואליהם מסופחים מספר אמנים עם מרפקי נירוסטה . מי שחפץ להתברג ברשימה שכזו בודאי נמצא מחוץ למערה ומכיל את כל התובנות והתכונות הנדרשות .וכמאמר רועי ברנד ” הכל נע על ציר הרצון לעוצמה” , בעצם הצורך הפופוליסטי להגדיר ולסווג רשימות השפעה זו תחילתה של הדמנציה הניאו-ליברלית
ואילו הפונקציה הכלכלית צוברת כוחה מהיותה פלטפורמה קיומית גם לעיתון וגם לאמנות.

לדעתי יש פער עצום בין מה שמעסיק את כל אלה שמסביב לתחום היצירה לבין מה שמעסיק את היוצרים. ליוצרים אין את הזמן ואת העיניין להתבונן ברשימות מהסוג הזה, לכן אין לה שום משמעות עבורם. לאומת זאת כל אלה שמאכלסים את העולם שמסביב ליוצרים, מטבע של עיסוקם בפוליטיקה של יחסי כוחות בזירה מתעניינים ברשימות ודעות על הפועלים בתכומם.
הצד המשעשע בעיניין שעסקני התרבות חושבים שהם לב העיניין מה שהופך בעיני העסקנים את היוצרים שכלל לא מודעים לקיומם לברברים שצריך לנהל את תפוקתם , שתפיסתם של תכום התרבות הוא כשל עבדים אילגים חסרי תבונה, ידע, קשרים, מעמד וממון … השלב המתבקש מהפער התפיסתי הזה הוא ביטול מוחלט של האמן כפרסונה והעברת תכום היצירה לקונצרנים תעשייתיים vguxeho בטכנולוגיות מתקדמות