אלימה ואלם

ב-18 ביוני 2013, י’ בתמוז תשע”ג, הסתלקה מאיתנו אלימה ריטה – אמנית, מורה וחברה.

ההיכרות שלי עם אלימה ארכה שנים אחדות, פרק זמן מתעתע שלעתים נראה לי כאילו ארך חיים שלמים. אדם לעולם אינו יודע מתי יפגוש, אם בכלל, חבר שהוא גם בן-שיח וגם מורה. המפגש עם אלימה נשא איכויות מסוג זה.

ה”שיעורים” שעברתי אצלה מעולם לא הוגדרו או נועדו להיות כאלה, היא פשוט היתה היא עצמה: דיברה בגובה העיניים, רוחה היתה טובה תמיד, והיא ניחנה בחוש הומור דק וקולע. בלי דעת היא איתגרה אותי ביצירתה להתבונן ולראות אמנות – להבין לעומקם את הקו, הצבע והצורה ואת היחסים ביניהם.

בקטלוג התערוכה שלה במוזיאון תל-אביב מצוטט טקסט של פיט מונדריאן, שבו הוא מדמה יחסים פלסטיים לשיחה בין זמר לצייר. הזמר שואל, “כיצד יכולים צבע וקו לבטא דבר כלשהו ללא הצורה שאנו רואים בטבע?”, והצייר עונה לו שלבטא צבע וקו באופן פלסטי פירושו להציב ניגודים המבטאים יחסים. לדידה של אלימה, יחסים הם הדבר שהציור באשר הוא מבקש לבטא, ובדרך חייה, כמו גם באמנות שלה, היא ידעה את סודם.

להביא את האמוציות לידי זיכוך ופשטות

דרכה בתוככי “האמנות הישראלית” – מושג מופשט כשלעצמו שהיא חקרה כל שנותיה – נמשכה קרוב ל-60 שנה. דרך שהיתה אינטנסיבית, גם אם שקטה, עצמאית, עקבית ומחויבת.

אלימה סיימה את לימודיה במחזור הראשון של מכון אבני ב-1957, ודרכה העצמאית באמנות החלה בביטוי בעל אופי מופשט. ציוריה המוקדמים אופיינו באימפסטו דשן שאטם את הבד ובוויתור על שימוש במכחולים לטובת שפכטלים ואמצעי מריחת צבע אחרים.

בשנים 1961–1965 שהתה בפריז, ובהשפעתה הומרה הפאלטה הכהה במערבולות צבע סוערות מכל צבעי הקשת. עם חזרתה לישראל התחיל להתגבש סדר פנימי בציוריה; מתוך העבודות עתירות הצבע החלו בוקעים מוטיבים של קו מעוגל, מסגרות ריקות, עיגול, אובאל ומלבן. במקביל גם התארגנו אזורי הצבע לקומפוזיציות שהושתתו על “מאבק בין ביטוי אקספרסיבי לבין רצון להדגיש ולתמצת”, כלשונה. בתהליך הדרגתי נוצר חיץ בין משטחי צבע טהורים בעבודותיה לבין אזורים שניכר בהם ביטוי אקספרסיבי מתפרץ.

מגמת הצמצום והדגש על צבע הוליכוה בהדרגה להגבלתו של המימד האקספרסיבי לכדי סימן או רמז. שיאו של מהלך זה היה בציורי המגנה מתחילת שנות ה-70. באותן שנים כבר ניכרת השפעתו הברורה של ההדפס על ציוריה – רכיביו מצטמצמים ליחסים בין משטחי צבע בגדלים משתנים, מנופה מהם כל זכר לקו חופשי, לביטוי אקספרסיבי או לצורות מעוגלות. בה בעת הצבעוניות בעבודותיה צומצמה לאדום, כחול ולבן, ולצדם אזכורים של צהוב, ירוק, אוקר, תכלת וחום. אלימה ראתה בעבודות אלה שיא ציורי, בהיותן ביטוי לרצון לרכז ולתמצת לצורות ברורות ופשוטות את כל הרגישויות בנושא ציורי מסוים, או במלותיה: “להביא את האמוציות שבציור לידי זיכוך ופשטות”.

העמדה של כוח מול כוח

הרישום לווה את אלימה בכל פרק מפרקי יצירתה כגורם מארגן שמצביע על סדר והיגיון פנימיים. באמצעותו היא בחנה יחסים בין קו לכתם, בין צורה חופשית למרחב דחוס. עבודות הנייר המוקדמות שלה מאופיינות בחזות קודרת, במיזוגים בין צבעי מים, גירי שמן, עפרונות, חריטות וקילופי צבע. ברישומיה מזמן שהותה בפריז מתבלטים קו רוטט, זורם ואקספרסיבי, הממלא שטחים ניכרים מהנייר.

בשנים 1966–1967 מגיחות לראשונה בעבודותיה צורות עצמאיות, הפורטות את מרכיבי הרישום לגורמים ומארגנות את המרחב מחדש: סדרת קווים ישרים או מתעקלים, קבוצה של ארבעה עד שישה קווים בשרניים (מלבניים) המוצבים במקביל, עיגול או אליפסה המתוחמים בקו דק המגדיר את צורתם, קווקוו ביד חופשית היוצר שדה תזזיתי.

בדומה לציור שלה, גם רישומיה מאז תחילת שנות ה-70 נוצרו ביחס ישיר להדפס ובהשפעתו. הקו החופשי כמו פינה מקומו לגריד חד, אזורי הצבע נעשו מתוחמים והיחסים בין שטחים שחורים ואטומים לאזורים של אפרפרות רכה השתנו. בחטיבת רישומים מ-1972 היא השתמשה בעפרונות גרפיט, בעפרונות פחם ובעפרונות שומניים שחורים, שאיפשרו לה שליטה טובה יותר בקו ומנעד גוונים רחב. ברישומים אחדים מ-1975 נוסף גם צבע כחול, שמבליח מבעד לשחור, ובאחרים מופיעים ריבוע שחור וצורת מסגרת’ כמוטיבים מרכזיים.

לקסיקון המושגים של אלימה, הכולל בין השאר ערכים כ”התרכזות בעיקר”, “העמדה של כוח מול כוח” ו”ריכוז של אמירה”, קיבל יתר תוקף בתחום ההדפס שלה, שנעשה צלע שלישית, שוות ערך, לציור ולרישום ביצירתה. ב-1969 היא התוודעה לדפוס הרשת, תחום שעתיד להיות מרכזי בעבודתה ושנודעת לו השפעה מכרעת על מכלול יצירתה. התנסויותיה הראשונות בתחום זה, שנערכו על מרפסת ביתה ברחוב יהודה הלוי, אופיינו במנעד צבעים רחב וחפפו בצורה ניכרת לציוריה מאותה העת – בקומפוזיציה, ביחס בין צורות פתוחות לצורות סגורות, בקו הרישומי ובגודש הצבע. השוני היה בעיקר בקנה המידה הקטן, בטקסטורה השטוחה של הנייר ובמסגרת הלבנה שתחמה את שולי העבודות.

כתם שחור הוא מעשה בריאה

התוודעותה לתחום ההדפס פתחה בפניה פנורמה חדשה של אפשרויות והיתה שלב נוסף בחתירתה למיצוי וצמצום שפתה האמנותית. הטכניקה החדשה איפשרה לה לבטל את טביעת היד בציור כמבע של וירטואוזיות או כהבעה של רגש, להפיק את המיטב מכוחו של הצבע ולהתרכז במעשה האמנות כהליך טכני ומחושב.

“כדי שאמירה אמנותית תהיה ישירה, ברורה ומרוכזת, היא חייבת להיות מתומצתת”, אמרה אלימה. בהדפסיה מ-1979 ואילך החל מופיע דימוי של “מסגרת” בצבע כחול עמוק, שאיפשרה את הופעתם של דימויים צמחיים ונופיים בתוכה. הללו מקנים פרשנות חדשה לשפת הסימנים שלה: פסים מקבילים, שנתפסו עד כה בעיקר כאלמנטים צורניים פורמליים, נתפרשו עתה כתלמי שדות, כשדרת ברושים או כצל שהללו מטילים; הריבוע השחור מתפרשׁ כחלקת שדה; האליפסה היא חלק מקו האופק או מצלליתו של עץ; הקווקוו הצבעוני מדמה שדה פרחים.

אלימה שבה לצייר ב-2005, לאחר שבמשך למעלה מ-30 שנה התמסרה למלאכת ההדפס (הדפס רשת, ליתוגרפיה, תחריט). עבודותיה מאז הן בעיקר התנסויות בצבע שחור על גבי גליונות נייר בגדלים שונים המכילים שלל דימויים וביטויים מפרקי יצירתה הקודמים: אקספרסיביים ומאופקים, מינימליסטיים וגדושים, משטחים ונזילות צבע, קו חופשי וגריד חמור, שטחים מקווקוים, ריבוע שחור, “מסגרת” וכדומה.

חטיבת עבודות נפרדת, בקנה מידה קטן יותר, מבליטה איכויות המזכירות את הדפסיה המוקדמים: יחסים בין מאסות צבע אטומות וחלולות, צורות מעוגלות ורבועות, קו וצורה, כשהמצע הלבן של הנייר משמש בהן כמרכיב משמעותי. אלה הן עבודות המפתיעות ברעננותן וביכולתן המחודשת לרדת לעומקו של השחור – לאיכויותיו, תכונותיו, כוחו ונוכחותו החזותית. “כשאני משתמשת היום בשחור”, היא אמרה בשיחה לקראת תערוכתה במוזיאון תל-אביב, “זה מתוך רצון לומר את העיקר, בלי להיכנס לפרטים. הוא הדבר הראשון שנעשה. כתם שחור הוא מעשה בריאה. הוא מוחלט. הוא גם הסוף”.

דיאלוג חזותי, טהור, נטול מלים

שתי תערוכות שנערכו לאלימה בשנים האחרונות האירו את יצירתה באור פרשני ומסכם. התערוכה “בין מסגרת לחלון”, שהוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות ב-2009, פרשה את מכלול יצירתה ברצף עם היגיון פנימי, בהתבססה על שני ערוצים עיקריים: האחד, ליניארי, עקב אחר התפתחותה באופן כרונולוגי ובד בבד הצביע על פרקי עבודתה המרכזיים כנובעים זה מזה. הערוץ השני, מעגלי, הצביע על הקשרים פנים-אמנותיים בין הרישום, הציור וההדפס, תוך כדי בחינת ההשפעות ההדדיות בין שלושת המדיומים הללו בתקופות שונות בדרכה האמנותית.

התבוננות זו חשפה את חזרתם הנשנית של צורות וצבעים בעבודתה, כמו גם את הופעתם הייחודית בכל אחד מהמדיומים השונים. התערוכה “אלימה וחברים”, שהוצגה בגלריה הקיבוץ ב-2012, היתה בבחינת המשך והשלמה לרטרוספקטיבה במוזיאון תל-אביב, בהציגה עבודות שלה מתקופות שונות בכפיפה אחת עם מבחר שקובץ מאוסף האמנות שלה. הצגת עבודותיהם של אמנים ואמניות בני דורות שונים בסמיכות לעבודותיה האירה את זיקות הגומלין בין יצירתה לבין זו של אבות/אמהות ובנים/בנות באמנות הישראלית. הללו הצביעו על מערכת של “שיחות” שקיימה עם רבים מהם לאורך השנים, שיחות שהיו בעיקרן דיאלוג חזותי, טהור, נטול מלים.