מדוע ירידי אמנות עושים לאמנות שירות דוב?

יריד האמנות “צבע טרי” זכה לעורר סביבו דיון מעניין במאמרה של גליה יהב “מדוע ירידי אמנות מזיקים לאמנות?” שפורסם בעיתון “הארץ”, ובתגובתו של שגיא רפאל “כיצד ירידי אמנות מועילים לאמנות?“, שפורסמה ב”ערב רב”. היריד מביא עמו הן נזקים והן תועלת, אך בסופו של דבר הוא עושה לאמנות שירות דב.

יריד “צבע טרי” – כשמו כך תפקידו: להיות שוק. אולי אין לצפות ממנו ליותר מכך, אולם הוא מציג את עצמו כאירוע הטומן בחובו דיון אינטלקטואלי, תצוגה של מיטב האמנות העכשווית בבחירת טובי האוצרים, וכמי שמסמן את השורה הראשונה הבאה של אמנים צעירים. נניח שנסכים לא להאשים את היריד בכך שיחסי הציבור שלו יוצרים מצג שווא של המוצר (במאה ה-21 אנו כבר מקבלים את השקר הזה כמובן מאליו). אולם גם אנו מאמינים לו. ולא, אני לא מדברת רק על הציבור הרחב שגודש את היריד בהמוניו, וגם לא רק על אספנים, אלא גם קהילת האמנות עצמה: אוצרות, מבקרים, בעלי גלריות ואמניות – כולם משתתפים, ראשית בייצור המוצר של “צבע טרי”, שנית במימונו על ידי דמי השתתפות, אחוזי מכירה וכרטיסי כניסה, ושלישית, בתחזוקו כבר-סמכא בשדה האמנות, להבדיל משוק האמנות.

תופעת השתלטות שוק האמנות על שטחים נרחבים יותר ויותר משדה האמנות אינה ייחודית ל”צבע טרי” או לישראל בכלל. האמנות, בניגוד לשירה, נכבשה כבר מזמן על ידי הקפיטליזם הצרכני, והיא אחד ממעוזיו הנחשקים ביותר היום, אי שם בין בורסת היהלומים לבועת הנדל”ן. בניגוד למוזיקה, האמנות טרם השכילה למצוא נתיב אלטרנטיבי שיאפשר יצירה איכותית ובה בעת יספק אפשרויות פרנסה. ניתן לראות כיוונים כאלה בגלריות שיתופיות, כתבי עת עצמאיים או גלריה אינטרנטית, אבל קשה לומר שהם מפרים את האיזון בסצנה. בישראל המצב חמור במיוחד בהקשר זה, בדיוק כפי שהוא חמור בהקשר הכלכלי הכללי: האמנים והקהל עושים את פעולות הייצור, הקניה והעבודה, ומהכלכלה הזו מרוויחים בעיקר אספנים ומתווכים. הקהל מסתפק בלונה פארק של אמנות, בהתחככות ואולי ברכישה סמלית, והאמנים מקווים להרוויח במקרה הטוב, להחזיר את ההוצאה במקרה הסביר או להתנחם רק בתו התקן האמנותי שרכשו לעצמם במקרה הרע. ירידי האמנות אכן “רק משמשים מיקרו-קוסמוס לתמונת המצב הכללית”, אך בישראל זהו מיקרו-קוסמוס מרוכז במיוחד של תמונת מצב עגומה למדי.

במאמר התשובה שלו לגליה יהב, מזכיר רפאל את מעורבותם של גורמים כלכליים בספירה הציבורית – נקודה חשובה ומקוממת, במיוחד לאור התמיכה הכלכלית הלא-מספקת של השלטון באמנות. דווקא על רקע השתלטות ההון על המוסדות הציבוריים, נדמה היריד במלוא הדרו המסחרי למי שרצח וגם ירש. קודם ניכסו לטובתם כוחות מסחריים את מוקדי הכוח הציבוריים, ואז הביאו אלינו את השחקן היחיד שיכול לנצח במגרש החדש שלהם: צעיר, יפה ועשיר.

עולם האמנות אינו חייב להכיל רק שדה אמנות בדמות דלפון מקבץ נדבות ושוק אמנות בדמות טייקון שזורק לו מטבע מידי פעם. קיימות אופציות ביניים ואפשרויות של מגוון שחקנים נוספים. במצב העניינים הנוכחי, אין פלא שהדלפונים עומדים בתור ואף משלמים על מנת להציע את מרכולתם ביריד השנתי שמארגן להם הטייקון. הדבר נכון, כפי שרפאל מציין בצדק, במיוחד לגבי אמנים צעירים שאפשרויות התצוגה שלהם מוגבלות ופעמים רבות כמעט חסומות לאור המבנה ההיררכי והשמרני המאפיין את הממסד האמנותי. קיימות, אם כן, (כמעט) רק שתי פלטפורמות: הראשונה היא הממסד האמנותי הוותיק, שנראה לעתים כמו הערוץ הראשון – ממלכתי, מיושן, מתנשא ביחס ל”טעם” של הציבור הרחב ומנוכר ממנו, או במילים אחרות אליטיסטי ודל במשאבים. וכאילו לא היו מספיק רעות חולות במשפט האחרון, הוא גם נכון למכור את נשמתו לשטן במקרה הצורך. הערוץ השני הוא הפלטפורמה המסחרית, שאמנם יכולה ואף מכילה גם תכנים איכותיים, פותחת חרך להכרת אמנים חדשים ויצירת שיח אחר, אולם בסופו של יום (וגם בתחילתו!) מטרתה רווח כלכלי. בעולם מתוקן יותר היה היריד מתחנן בפני אמנים ותיקים וגלריות “נחשבות” לקחת חלק בפעילותו, שהרי בלעדיהם הוא בסכנת קריסה. אולם כפי שמציינת גליה יהב, בהעדר אלטרנטיבות מספקות – הן לציבור הרחב והן לקהילת האמנות – האמנים הם אלה שמתדפקים על שערי היריד, והציבור משלם כדי לצפות בעבודות שהיה יכול לראות בחינם בגלריות לאורך כל השנה. היריד אכן יוצר שבירה מסוימת של הגמוניית הממסד האמנותי על מוקדי הכוח שלה, אולם לא סביר להניח שההגמוניה האספנית ולו נסדקת על ידי רוכשים חדשים שמגיעים אליו. העובדה שזוג צעיר רכש דירה בחדרה אינה מערערת את שליטת הטייקונים בשוק הנדל”ן.

כמו בכל תערוכת מכירה, העבודות המוצגות מופשטות מההקשר הרחב בו הן נוצרו, והקהל מקבל אוסף של “מיטב הלהיטים”. אמנים אינם מאולצים להכפיף את מכלול יצירתם להגיון של היריד בפעילותם היומיומית, אולם הוא עדיין הזירה המרכזית (וכמעט היחידה) בה הם יכולים לגרוף רווח כלכלי מהפעילות הזו. הצגת תערוכה רחבה ומעמיקה תתאפשר בדרך כלל תודות לשכר מעבודה בהוראה, הדרכה או מלצרות. בישראל, ברוב המקרים המחיר של עיסוק באמנות שאינה עומדת בתנאי השוק הוא פרנסה ממקצוע אחר. כך, למרות שיצירות אמנות הן סחורה יקרה, התשובה “אמנית” לשאלה “מה את עושה?” תגרור אחריה את השאלה הבלתי נמנעת: “כן, אבל ממה את מתפרנסת?”.

באמנות כמו בתחומים אחרים, ההון הרב שנצבר מהמסחר בשוק אינו מחלחל למטה אל פועלי הייצור העובדים בשדה. הקושי הטמון בפן הכלכלי של תהליך היצירה מחד ובסגירותו של הממסד האמנותי מאידך, מוביל אנשי אמנות בפרט ותרבות בכלל לנקוט בגישת If you can’t beat them, join them. רפאל טוען ש”אין להאשים במקרה זה את מארגני הירידים באופורטוניזם, מאחר שהם מקבלים את מה שמוכנים לתת להם”. לא הירידים הם אלה ש”מקבלים את מה שמוכנים לתת להם”, אלא האמנים והאוצרים. היריד הוא היד המאכילה, הוא זה המכתיב את התנאים ולא להפך. הבא נתבונן בתנאים הללו: כפי שציינה גליה יהב, “צבע טרי” גובה דמי השתתפות לא קטנים מאמנים ושערורייתיים ממש מגלריות, וראוי להוסיף כי לפחות בחלק מן המקרים הוא אינו מבחין בין גלריות מסחריות לשיתופיות. מלבד זאת גובה צוות היריד עמלות על מכירת עבודות, וליתר בטחון גם מוכר כרטיסי כניסה (לא זולים) למבקרים. הוא לא מאפשר לקנות כרטיס לכל ימי היריד או לחלק מהם. הגעת פעמיים – שילמת פעמיים. אם לסכם, היריד גובה כסף הן מהלקוחות והן מהספקים שלו.

רפאל טוען שהדיכוטומיה לפיה המסחרי רדוד והעצמאי או הציבורי עמוק ואיכותי “אינה עומדת במבחן המציאות”. העמוק והאיכותי אכן יכולים לבוא לידי ביטוי בשני המקרים, אולם הם נוצרים בדרך כלל תוך השקעה כלכלית עצמאית כבדה או לכל הפחות ללא רווח. או אז מגיע היריד ושולה מתוך המים העמוקים את “מצעד הלהיטים” השנתי, מציג אותו ומוכר תחת כללים שהוא מכתיב. גם כשהעבודות הן אותן עבודות, הן צפות על פני מים רדודים. עומק הבריכה נקבע גם ואולי בעיקר על ידי כללי המשחק ולא רק על פי היצירות המוצגות בו. המדיום הוא המסר. לכן מסיק רפאל מהבקורת של יהב, ש”מארגני הירידים לא יכולים לצאת טוב בשום מקרה. אם יתעלמו מאמנות לא מסחרית, הרי שהם תאבי בצע חסרי יושרה אמנותית. אם ייתנו במה לאמנות ‘לא מסחרית’, הרי שהם מלבינים את שמם באמצעותה ומנצלים אותה לצרכי תדמית ומיתוג ‘נכונים'”.

מארגני ירידים יוכלו אולי “לצאת טוב” אם יספקו במה לתיקון העוולות שהם משתתפים ביצירתן. התחלה טובה יכולה להיות הפחתת הסיכון הכלכלי שהיריד משית על אמנים או קיום שיח פתוח על השפעות השוק על שדה האמנות ומשמעותן. אני מסכימה עם רפאל שזוהי דרישה לא הגיונית או הוגנת מיריד מסחרי. בניגוד אלינו, המתווכחים על יכולתו של היריד “לצאת טוב”, היריד עצמו מודע היטב ליכולותיו ומרוכז במטרתו, שאינה לצאת טוב אלא למכור טוב. הוא אמנם מביא עמו תועלות מסוימות לאמנות, אולם בטווח הרחוק הוא הופך את היוצרות וגורם לכך שהשדה הוא זה הפועל בתוך שוק האמנות במקום שהשוק יפעל בתוך השדה. אם התהליך יושלם, לא יהיה לאמנות אלא להתנחם באותן תועלות שהביא לה השוק, ובכך להמשיך לתרום לכינון הסדר הזה בתהליך היזון חוזר. כדי להפוך אותו, האמנות תאלץ  לוותר על תועלות היריד – לא מדבשו ולא מעוקצו.