מכחול ושמו ג’נטריפיקציה

הרהורים בעקבות המכון לפעילויות אנושיות, שבמרכזו תוכנית לג’נטריפיקציה על-ידי אמנות של יער הגשם בקונגו

לפני כארבע שנים כתבתי על הסרט “אפיזודה 3 – תיהנו מהעוני” המטלטל של רנזו מרטנז, ואך טבעי שאכתוב-אדווח על הצעד הבא – המכון לפעילויות אנושיות (IHA), שהוא המסקנה המתבקשת.

נכחתי בפרזנטציה של המכון לפעילויות אנושיות, שבמרכזו תוכנית חומש לג’נטריפיקציה על-ידי אמנות של יער הגשם בקונגו, וחשבתי שלא יפה לשמור את הדברים המעוררים האלה לעצמי. ההצגה התקיימה בבריסל, בוויילס, במסגרת פסטיבל האמנות השנתי “KunstenFestivalDesArts”.

“אפיזודה3 – תיהנו מהעוני” ¹ הוא סרט משופע בסצינות קשות; קשות למצפון שלנו, קשות לנפש הרגישה הרוצה להאמין בחפותה בתוך מערכת הניצול העולמית. אחת הקשות ביותר היא סצינת מסיבת הסיום. לאורו של שלט ניאון “תיהנו בבקשה מהעוני”, הבוהק במעבה יער הגשם, רוקדים-חוגגים במה שנראה כמו התלהבות אמיתית אפריקאים מקומיים, עובדי המטע (plantation), המרוויחים משכורת רעב שאינה מספיקה כדי לשלוח את ילדיהם לבית-הספר.

בעיצומה של החגיגה הם שואלים את מרטנז מתי יוכלו לראות את הסרט שבו הם משתתפים, והוא, בקור רוח שחשבנו ששמור רק לכרישי נדל”ן חסרי לב, עונה שהם כמובן לא יוכלו לראות את הסרט, כי הסרט הזה, כמו כל עבודת אמנות, יוצג באירופה, בארה”ב, אולי אפילו בדובאי – אבל בוודאי לא באפריקה.

“אפיזודה 3” הוא טאוטולוגיה, חוזר וטוען מרטנז בראיונות שונים. המהלך המשמעותי של הסרט אינו חשיפת העוולות והניצול הבלתי נלאה של היבשת השחורה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, במקרה הנדון), כי אם ההצבעה על האמן ודרכו על כולנו, בעלי הזכויות באשר הם, כעל חלק מאותה מערכת.

בעצם עשיית הסרט האמן חוזר, גם אם שלא ברצונו, על אותו מנגנון של ניצול: הוא מצלם באפריקה, הוא משתמש באנרגיה של האנשים, בדימוי שלהם, במלים שהם מבטאים – כדי ליצור סרט שכל הרווחים הנובעים ממנו – סימבוליים וכלכליים כאחד – יופקו במקום אחר. על-פי מרטנז, זכות הקיום של “אפיזודה 3” נובעת מכך שהוא חושף את הכשל המוסרי הזה, שבבסיס עבודת האמנות הביקורתית. המכון לפעילויות אנושיות הוא פרויקט שאפתני שבבסיסו תודעת הכשל הנ”ל, ועם הכשל הזה הוא מבקש להתמודד; לא בצורה דון-קישוטית השואפת לחיסול “הרע”, אלא על-ידי הפיכתו לכלי אמנותי. למעשה זוהי קריאה להכיל את המודוס אופרנדי של “עולם האמנות” בתוך מעשה האמנות עצמו.

המכון לפעילויות אנושיות קם מתוך הראייה המפוכחת הזאת, הטוענת שאמנות נתמכת, ממומנת ומוצגת לא מתוך אהבת האמנות, אלא משום הרווחים המשניים שהיא מייצרת. היום זה כבר אינו סוד שערים מארחות פסטיבלים וביאנלות, בונות מוזיאונים ומפיקות תוכניות אירוח של אמנים לא כי הן מייחלות להתעוררות אזרחית וגם לא כדי לערער על הסדרים הקיימים – אלא כמנוף כלכלי. גם אם המוסדות עצמם פועלים מתוך מניעים טהורים, הרי שהמימון שמאפשר להם לפעול מגיע לעתים קרובות ממקורות שבדיוק נגדם האמנות החברתית-ביקורתית יוצאת ושאותם היא שואפת, לפחות באופן סימבולי, למוטט(4). את הדיסוננס הזה המכון לפעילויות אנושיות אינו מנסה לבטל, אלא לנכס, להפוך אותו לחומר או לכלי שבו שהאמן משתמש כדי ליצור.התוכנית היא להתניע תהליך של ג’נטריפיקציה בלב מטע של שמן דקלים ביער הגשם בקונגו, תהליך שמשמעותו צבירת הון מקומי ויוקרה. הנחת העבודה היא שאם האמנות, כמו שהסבירו רוזלין דויטש ², ריצ’רד פלורידה ³ ואחרים, מייצרת התעוררות כלכלית מעצם נוכחותה, אין שום סיבה שאותו תסריט לא יתרחש גם באפריקה ויצמיח גם שם מעמד יצירתי מקומי עם כל הרווחים, הסימבוליים והממשיים, הנלווים.

את הצגת הפרויקט פותח מרטנס בחידוד הכשל כשהוא מבחין בין “מקום ההתערבות” של אמנות ביקורתית-חברתית לבין “מקום הקבלה” שלה. אולי פשוט יותר להשתמש במונחים של הפקה-יצירה-התרחשות לעומת הפצה-הצגה-חשיפה. כדוגמה הוא מביא את העבודה המפורסמת של פרנסיס אליס, “כשאמונה מזיזה הרים“, שהופקה בפרו, ובה 500 מתנדבים חמושים באתים מזיזים דיונת חול 10 ס”מ ממיקומה המקורי. זו עבודה מקסימה, שבה המשתתפים המקומיים אינם “מנוצלים”, אלא להפך.

בסרט המייקינג-אוף אנחנו שומעים כמה ההשתתפות היתה משמעותית עבורם וכי הם חשים שהיצירה שייכת גם להם. ויחד עם זאת, אם נבדוק לרגע איפה היה לעבודה אימפקט “אמיתי”, איפה היא יצרה דיון ובעיקר אפקט כלכלי – הרי שזה לא קרה בפרו, מקום ההתערבות, אלא בבריסל, בלונדון, בניו-יורק. אז איפה באמת זזו הרים וגבעות? ברמה הסימבולית הם זזו אולי בפרו (ואין לזלזל ברמה הסימבולית!), אבל בפועל, אם העבודה התניעה משהו במציאות, הרי שזה קרה, כמו תמיד, באותו מקום מרכזי-מערבי.

לא פעם עבודת האמנות הביקורתית-חברתית אכן מאירה פינה חשוכה, מצביעה על אי-צדק, חושפת עוול וזועקת את הצורך בשינוי, בעוד שהשינוי עצמו – ההזדמנות, הדיון, היופי, הערך הכלכלי – קורה במקום אחר.

הרעיון של המכון לפעילויות אנושיות פשוט, וברמה המעשית גם אינו ייחודי. הוא חוזר על השיטה שאנחנו מכירים היטב: יבואו האמנים לגור ולעבוד בתנאים-לא-תנאים, בעקבותיהם ייפתחו גלריות, בתי-קפה, תיווסד ביאנלה, יבואו אורחים, יוקמו מלונות, יעלו המחירים… ההבדל הוא שכאן במקום להיות כלי משחק, חומר הדישון שמפרה את הקרקע ומכין אותה לצמיחה – האמן פועל מראש מתוך הפרספקטיבה של תהליך הג’נטריפיקציה ומשתמש בו ככלי עבודה.

הקהל המיידי של מרכז האמנות IHA הוא עובדי המטע. הם משתתפים בפעילות המכון כקהל, כאמנים (שמאנים, יוצרים-אמנים ואחרים) וכמשתתפים בסדנאות, כשבהמשך יגיעו אמנים בעלי תג יוקרה, אבל גם הוגי דעות, חוקרים ואחרים לתערוכות, סדנאות ופרויקטים מיוחדים.

חשוב להדגיש (וגם ה-IHA אינו טוען אחרת) שהביקורת המופנית כלפי תהליכי הג’נטריפיקציה המכוונים – המובילים לא פעם, בד בבד עם עליית הכוח הכלכלי והאטרקטיביות של השכונה, גם לפירוק הקהילה המקומית ולדחיקת התושבים המקוריים החוצה – תקפה גם לפרויקט של המכון לפעילויות אנושיות. ייתכן בהחלט שעם בוא הקפוצ’ינו והסופרמרקט האורגני, הפועלים המקומיים לא יוכלו עוד להתקיים, אפילו לא בעליבותם הנוכחית.

אבל כאן נכנס לתמונה פרדוקס נוסף: כיוון שה-IHA יושב בתוך מטע, והמטע תמיד יהיה זקוק לפועלים – כשיוקר המחיה יעלה, הנהלת המטע תצטרך להעלות את המשכורות בהתאם כדי להמשיך להחזיק בפועלים. מעבר לכך, התרחבות מרכז האמנות פירושה עוד ועוד משרות למקומיים, שלא לדבר על האפשרות של כניסת מקומיים למעגל האמנות (עבודת אמנות אחת שתימכר ב-4,000 יורו פירושה מימון הלימודים לכל ילדי עובדי המטע).

בשונה מכל-כך הרבה יוזמות של אמנות מעורבת חברתית, אין כאן קריאת תיגר על השיטה עצמה, לא מרד, לא שביתה ולא הצעת אלטרנטיבה, אלא פשוט שימוש מודע ומתוכנן בשיטה הקיימת, זו שאנחנו אוהבים לשנוא ולחרוץ מולה לשון.

מרטנז מעורר בעבודותיו לא מעט כעס ומועלות נגדו טענות על היותו ציניקן. לדעתי נכון יותר לומר שהוא רומנטיקן רדיקלי – הוא מרגיז משום שהוא כן במידה שקשה לנו לסבול. זוהי כנות חפה מנאיביות, שאינה מניחה לנו לגלוש לשום אשליה מנחמת. בפרזנטציה בוויילס הוא השווה את האמנות הביקורתית הרווחת לציור תקרה ברוקי מבחינת האפקט האשלייתי שיש לה על הצופה: הציור מציג לנו תמונת גן-עדן המתחזה לקיים ואפשרי.

כך גם לא מעט מהאמנות החברתית-ביקורתית – למרות חשיבותה ואיכויותיה האמנותיות, שיכולות להיות נפלאות כשלעצמן, היא לוקה בכך שיותר מאשר לגרום לנו אי-נחת, היא מעוררת בנו תחושה של “אפשרות של שינוי”, שהנושאים הכואבים מקבלים התייחסות ושאפילו נעשות פה ושם פעולות – איים של טוב לב ויופי, כמו שמרטנז קורא להם, אלא שהאמת המרה היא שאלה איים זעירים שיותר מכל מעידים על האוקיאנוס העכור שסביבם.

⁴