בחינת בגרות

“זה דבר אחד לעשות אמנות פרובוקטיבית שמרחיבה גבולות של תפיסות מיניות ושל תצוגה, ודבר אחר להיות איש חינוך שלא צופה מראש תגובה של בהלה מצד ילדים בני 12 שלא מכירים את הקונטקסט ובטח לא יודעים בכלל מה זה קונטקסט”. תגובה לפרשת פיטורי גל ווליניץ.

פרט מעבודתו של גל ווליניץ "My Girls"

סערת הרשת התורנית החלה אמש, לאחר שהאמן גל ווליניץ העלה לעמוד הפייסבוק שלו תצלום מסך של הודעה מטעם מנהלת “בית הספר החדש” בחולון, שבו לימד כמורה מחליף. בהודעה מספרת המנהלת כי לאחר שתלמידים נחשפו לעבודותיו של ווליניץ ברשת והתלוננו על כך, הוחלט שהאמן לא ימשיך ללמד בבית הספר. התגובות לסיפור, שארע כבר לפני חודשיים אך נחשף רק כעת, לא איחרו לבוא. מכיוון שעבודותיו של ווליניץ מתייחסות למין הזדעזעו המגיבים מן הצנזורה, ומאחר שמדובר במין הומוסקסואלי נוספה לכך גם טענה נגד הומופוביה. בפחות מיממה זכתה התמונה ליותר ממאה שיתופים, בין השאר מצד כותב שורות אלה, שלוו בעשרות דיונים סוערים וקריאות נגד דיכוי חופש הביטוי ואטימותה של מערכת החינוך לאמנות. הטור הנוכחי קצת מכה על חטא, משום שכשראיתי את ההודעה וקראתי את דבריו של ווליניץ שיתפתי בלי לחשוב באינסטינקט של אמצע הלילה, ואחרי שבבוקר שוחחתי גם עם צוות ביה”ס אני חושב שהתמונה שונה מכפי שהוצגה.

להגדלה הקישו על הדימוי

להגדלה הקישו על הדימוי

בביה”ס מספרים שהילדים פנו לצוות משום שנתקלו בעבודות, שכוללות בין השאר סרטים של בחורים צעירים היונקים מחזה האמן ומבצעים אקטים מיניים נוספים, ונבהלו. מכיוון שמדובר בילדים בכתה ז’, לא בתיכוניסטים ובטח שלא במבקרי גלריות וסטודנטים לאמנות, זו לא נראית לי טענה בלתי-סבירה. ילדים אולי “מקבלים דברים מעולה”, כפי שכתבה אמנית שביקשה להגן על ווליניץ, אבל את עבודותיו של ווליניץ הם קיבלו כפשוטן. מבחינתם – המורה עושה פורנו. אז נכון שפורנו בכל מקרה זמין באינטרנט וילדים רבים צופים בו, אבל זה דבר אחד לצפות בסרט אנונימי ודבר אחר לצפות בסרט שמצטייר לילדים כפורנו בכיכובו של המורה שלהם, ובהשתתפות שחקנים שחלקם נראים כמו נערים שלא מאד רחוקים מגילם. זה גם דבר אחד לעשות אמנות פרובוקטיבית שמרחיבה גבולות של תפיסות מיניות ושל תצוגה, ודבר אחר להיות איש חינוך שלא צופה מראש תגובה של בהלה ואי-הבנה מצד ילדים בני 12 שלא מכירים את הקונטקסט ובטח לא יודעים בכלל מה זה קונטקסט. האם התלמידים נבהלו מההומוסקסואליות? יכול להיות. האם החברה הומופובית? בלי קשר – בהחלט כן, אולם אני לא חושב שזה מקור ההתנגשות וסביר להניח שהעבודות היו מעוררות מהומה גם לו במקום בחור היונק מחזה האמן הייתה מופיעה שם בחורה.

בעולם של אינטרנט, גלובליזציה, פייסבוק וכו’, מערכת החינוך צריכה ללמוד להתמודד עם העובדה שהמורה אינו רק האיש שהתלמידים פוגשים בשיעור, ושלנוכחות הרשת שלו יש משקל גדול בעיצוב דמותו גם בכיתה. הדבר נכון תמיד, ובמיוחד במקרים בהם מדובר ביוצר אמנות שמטבעה מנסה למתוח גבולות ולהפתיע. התפוררות המחיצות בין האישי, המקצועי והתעסוקתי היא משהו שגם בית הספר וגם האמן צריכים לקחת בחשבון, ומכיוון שהעבודות זמינות ברשת, ווליניץ יכל להניח שתלמידיו יגיעו אליהן במוקדם או במאוחר. לו היה מספר על אופי עבודתו מראש, ניתן היה לחשוב יחד עם אנשי הצוות כיצד להציג ולהסביר אותה לתלמידים כך שהדברים לא יגיעו לפיצוץ בלתי נשלט. אולי ניתן היה אף להשתמש בעבודות כדי ליצור דיון על תרבות, אמנות, מיניות, גבולות וכיו”ב, באופן שגם לא יבהיל אף אחד וגם ישמש כבסיס לחינוך דמוקרטי ופלורליסטי ברוח שביה”ס בכל מקרה מבקש ליצור. אולם בשביל שדבר כזה יקרה צריך להיערך מראש, וכדי להיערך מראש צריך מידה של כנות הדדית ונכונות של המורה להבין שילדים בני 12 לא מגיבים כמו אנשים מבוגרים, וזה טבעי בלי שום קשר לשאלות של חופש הביטוי ופתיחות מינית. ילדים אינם מגיעים לעבודות הללו עם הבנה בוגרת של תהליכים אמנותיים, ביקורת ושימוש חתרני בצורות תרבות מקובלות, בניסיון להאיר צדדים חבויים ולאתגר את גבולות המחשבה. ליבי עם ווליניץ, שגם הותקף ע”י תלמידים בשל אי-הבנה וגם לא זכה לגיבוי ההנהלה, אולם את אי ההבנה ניתן היה למנוע, ואם מצד אחד האמן לא לוקח את הדברים הללו בחשבון ולא משתף את הצוות בעבודתו, ומצד שני משתף את כל העולם בעבודותיו באמצעות הרשת, אין לו מה לגלגל עיניים כשהדברים לא מתפרשים בדיוק כפי שרצה.

אי אפשר גם לרצות לזעזע וגם להזדעזע כשאנשים מזועזעים, וצריך להבין שיש הבדל בין יחסי צופה-יצירה ליחסי מורה ותלמיד. יש גם הבדל בין חינוך פלורליסטי למהלומת פטיש והצדקתה בשם חופש הביטוי, ובשביל להבחין בין השניים צריך להפריד בין פעולה אמנותית לפעולה של מורה. נורא קל לבקר את “המערכת” הממסדית והשמרנית ולהגן על האמן הבודד והפרוע. אני גם לא אומר שהנהלת ביה”ס בהכרח טיפלה בנושא בצורה הטובה ביותר. צורת הדיון האלימה שנוצרה והאופן בו התקפה של התלמידים על המורה הובילה בסופו של דבר לעזיבתו יכולה לגרום לא פחות נזק, ויכול להיות שההנהלה הייתה צריכה להיות יותר רגישה גם כלפי האמן וגם כלפי הסיטואציה. אבל אני יכול להבין איך אם תלמידים הגיעו להנהלה מבוהלים ממחשבה שאחד המורים שלהם עושה פורנו עם קטינים, נוצר מצב שבו אי אפשר היה להמשיך לעבוד ביחד. הניסיון להפוך את הסיפור להגנה על חופש הביטוי ומאבק בהומופוביה מטשטש את העובדה שלא אלו הדברים שיצרו אותו, ובסה”כ מעביר את הדיון לסביבה שבה – איזה אבסורד – אמנות אי-הנחת מרגישה הרבה יותר נוח.

פרט מעבודתו של גל ווליניץ "My Girls"

פרט מעבודתו של גל ווליניץ “My Girls”

31 תגובות על בחינת בגרות

    ראיתי את הסרטון לפני כשנה ולמיטב זכרוני ה”יונקים” כלל לא נראו קטינים.

    פסק הלכה חדש מאת הרב של ערב רב??

    הפיטורין של גל דומים לפיטורין של רם כהן מניהול עירוני א’, משום שהביע תמיכה (מחוץ לבית הספר) במפלגת חד”ש.
    יונתן, מדובר גם הפעם בגזענות ובסתימת פיות תחת קול אחד הגמוני,
    וזה שהסתחבקת עם מנהלות בית הספר הנחמדות לא ישנה את העובדה הזאת.
    הלא אם לא היה מדובר על עבודות המציגות יחסים חד מיניים, לא הייתה מתעוררת שום סערה.
    כפי שכבר נכתב, הרושם מהמכתב הוא שמדובר באדם מסוכן לחברה, ולא באמן שיש לו את החירות לעשות מחוץ לכתלי בית הספר את אמנותו.

    עם כל הכבוד, אילו היה לך ילד בן 12 אני מניח שדעותיך בסוגייה הזאת היו פחות נחרצות.

    אם הייתי מנופף בזין שלי מול הגן של הבת שלך כדי “להעביר מסר אמנותי” ו”לשבור מחיצות שבין האמן,היצירה והצופה” וכל זה בתואנה אמנותית כלשהי (תבחר משהו, זה לא באמת משנה)… האם זה גם היה עובר? (הכל כמובן בהנחה שאני אמן, בקליקה הנכונה, שותה איתך יין זול בפתיחות וכו’ )

    צודק. בייחוד נכון שעם הכנה טובה יותר ניתן היה לפתח פה דיון מרתק. אולי עוד אפשר.

    גם אני חשבתי שאולי נכון היה לפתוח את הדברים בטרם הם נחשפו ע”י הילדים. אבל אני תוהה האם אנחנו לא תמימים כשאנו חושבים שהמנהלת היתה מסכימה לדבר על כך עם התלמידים – או שגל היה מתקבל בכלל לעבודה בביה”ס לו ההנהלה היתה מודעת לתכנים של העבודות שלו. לאור הדרך בה ביה”ס בחר “לטפל בבעיה”, קשה לי להאמין שהיתה מתנהלת שיחה כנה ופתוחה עם התלמידים לפני.
    הטיעון לגבי פורנו קטינים נשמע מופרך – ראיתי את העבודה, אף אחד שם לא נראה לי קטין.
    בנוסף, כמו שעובדיה אמר, אנחנו אכן חווים את הטרנד של פיטורין עקב מעשים ודיבורים מחוץ למקום העבודה לעתים קרובות מידי לאחרונה.
    דבר אחרון: לאור העובדה שציינת שדיברת עם צוות ביה”ס, קצת חורה שלא דיברת גם עם גל.

    למיטב הבנתי, התלמידים לא “נחשפו” לעבודותיו, אלא חיפשו אותן בדף הפייסבוק שלו. האם האחריות מוטלת עליו? האם העובדה שהפייסבוק הוא דף פומבי יחסית גורמת לכך שכל מי שמעלה משהו בפייבוק יצטרך לתת עליו דין וחשבון כאילו חשף אותו בפני קטינים? הרי הם יכלו למצוא את עבודותיו גם כך סתם בגוגל, גם אז הוא היה אחראי? ובאשר לזעזוע, האם זעזוע הוא עילה לפיטורין? שתזדעזע המערכת כאוות נפשה, אך כשהיא מתרגמת את הזעזוע לכוח, זו בעיה. ושוב, אם הפרטים שבידי אינן נכונים והמורה חשף את המידע ביוזמתו, הסיפור אחר.

    הרשת פתוחה גם לצוות המורים וההנהלה – כלומר: הם היו צריכים לעשות את הבודקים שלהם כשקיבלו את האמן לעבודה ולראות את האמנות שלו, מהותה והתכנים שלה . ואם לא הכירו אותה ואת עשייתו על סמך מה קיבלו אותו? אני חושבת שהאחריות מוטלת על כתפיהם בכל מקרה . ובמקום לפטר שזה הכי קל ומבוהל היו צריכים לתת לו את ההזדמנות לתווך את האמנות שלו לתלמידים ואולי גם לצוות המורים.

    נראה אתכם הורים לילדים שולחים את ילדכם לכיתה ככה. מאוד מצטדק הדיון הזה. הסרטים שנראו אז ומאז כבר נעלמו משום מה לא היו רק של יניקה מהשד אלא של ליקוקי תחת ומציצות. זכותו של כל אדם לעשות איזה אמנות שירצה. בין זה לבין להיות מורה לילדים בכיתה ז’ יש תהום. כן, כאיש חינוך יש אילו גבולות ציבוריות שאתה צריך לנהוג בהן.
    ולגבי רם כהן, הוא ממש לא פוטר, אלא סיים תפקיד וקיבל לנהל את בית הספר החדש והנחשק בתל אביב

    Welcome to the real life

    מה התמימות הזו, תעשה מה שאתה רוצה אבל אל תצפה שמערכת החינוך תקבל את זה באהבה.

    מישהו כאן ראה את העבודה שלו?
    בלי להתווכח על כך שזו אומנות, וואלה, זה לא לילדים בכיתה ז’ שבטח אפילו לא היו מודעים שהמורה שלהם הומו..
    האמת, גם אם זו היתה מורה-אישה, זה עדיין לא הולם לראות אותה בכאלו סיטואציות..
    קישור לעבודת האומנות של גל ווליניץ:
    http://www.youtube.com/watch?v=7BZDygAD-Cw

    בעיניי, שאלת היסוד בסיפור הזה היא שאלת הגבולות. האם בכלל יש הצדקה לגבולות בחינוך, או שכל גבול הוא דיכוי ולכן בלתי לגיטימי?
    להבנתי, כמי שרואה בחינוך מקצוע ולא תחביב או חלטורה שכל אחד יכול לעשות כי זה מגניב לספר שאתה “עובד עם ילדים”, חינוך יכול להתקיים רק בתוך גבולות של ביטחון ומוגנות עבור כל המעורבים בדבר.
    איפה עוברים הגבולות האלה? על זה אפשר לפתוח דיון נפרד, אבל נראה כאילו אלה שמרגישים צורך לגונן על האמן שבמורה, לא מכירים בכלל בקיומם של גבולות כאלה.
    הגיע הזמן שנבדיל בין דמוקרטיה ואנרכיה (תפיסות עולם פוליטיות ששואפות להפחית את הדיכוי של הפרט), לבין כאוסיזם (תפיסת עולם ששוללת גבולות באשר הם).
    “אי אפשר גם לרצות לזעזע וגם להזדעזע כשאנשים מזועזעים” – משפט המפתח של הפוסט המדויק הזה.

    לא פשוט לתווך עבודות כאלה לילדים בגיל 12,יש איזו הבניה שצריך לעשות,ותהליך וגם אז ילד בגיל 12 זה ילד בגיל 12 עם הההתפתחות המינית שרק מתחילה וגיל ההתבגרות .לי יש ילדה בגיל הזה שלומדת בתיכון לאמנויות ,היא צופה באמנות בארץ ובעולם מאז שהיא קטנטונת ויחד עם זאת עבודות כאלה אני לא בטוחה מה היתה יכולה לעכל מהן אם בכלל.גם אני מלמדת אמנות את הגיל הזה ויש איזה קו מאד עדין שצריך להשאר רגיש בין האמנות שלי לעובדה שאני מורה ולעובדת היותי אם לילדים בגיל הזה ,לא הכל זה חומר שצריך לזרוק עליהם בשם קדושת האמנות וחופש הביטוי,יש שריטות ויש פחד ויש קצת לחוס עליהם שהרי הם יגדלו ויחשפו … למה להאיץ .

    אני מרגישה שיש כאן הזדמנות נפלאה לשיעור אומנות אמיתי! קרה המקרה וכנראה שהוא בא להאיר אותם ואותנו. אף אחד לא הפיל פה פצצה וגם לא נדחף לאף אחד. דברים צפו ועלו, יחד איתם עלו גם פחדים וחרדות וגם אולי רתיעה ועוד….
    לכן להגיב בפיטורים רק מעצים את הצורך לפחד. נכון יותר לשבת יחד ולפתוח. להקשיב לגל ולהכיר את העולם שלו, לשמוע למה הוא עושה את מה שהוא עושה ומה הוא מספר. זוהי גם הזדמנות נפלאה עבורו לקבל שיקוף למה העבודות שלו מעוררות לא אצל קהל אומנותי אלא אצל צופה רגיל ולבדוק מה זה מעורר.

    דווקא כאמנית אני מרגישה דחף להגיב כמו “שכונה” ולא בדיבור האובר- פלורליסטי שבו המילייה שלנו כל כך אוהב לדבר בדרך כלל.
    בצילומים האלה אין כלום חוץ מלזעזע. כלום חוץ מפרובוקציה. בעיניים שלו רואים את זה. ואת זה הוא עושה מצויין וגם קיבל פידבק מזועזע כראוי מהסביבה. יופי. אחלה.
    יש בזה משהו שאפילו מכעיס ומקומם אותי. נראה כי מאז המאה ה20 יש “אישור” לאמן לעשות הכל בחסות דגל הפלורליזם.
    אבל למה זה מגיע לי ? נו טוב..הומואים זה בסדר. יותר מבסדר, זה כל כך פאסה כמה שזה בסדר, אז בשביל מה להמשיך להניף את הדגל ההומואי?
    גם אני עושה סקס (ויש לי בת להוכיח את זה) אבל זה אומר שאני חייבת עכשיו ללכת ולצלם וידאו ולהראות איך אני עושה את זה? מה לעזאזל כל כך מיוחד בזה?
    העולם שלנו נהייה כל כך וולגרי. וולגריות, כיעור וטימטום.
    אולי אם הייתי הומואית, אז גם אני הייתי רצה לצלם. כי סקס סטרייטי זה מזה לא מעניין.
    אין שום הבדל בין סרט סנאף, פורנו והעלק אמנות הזאת של האמן הזה. ואם מישהו יתחיל להגיד לי עכשיו ש”כאמן הוא משתמש באותם כלים של המציאות וזה רק “מבט- על” המציאות” אז פשוט אל תטרחו.
    סורי. נשרף לי פיוז.

    אפשר לדבר על תוכן האמנות כמובן. המאמר לא עוסק בזה, כמו באופן הטיפול בבית הספר בסוגיית המורה.
    אכן ילדים בני 12 נחשפו לתכנים קשים, אבל אני לא מסכימה עם כותב המאמר. בראש ובראשונה מכיוון שהנחת היסוד שלו היא ספקולטיבית. לו המורה היה משתף את הצוות החינוכי מתחילת דרכו כל הסאגה היתה מסתיימת אחרת. יש לי סנריו אחר – לו גל ווליניץ היה משתף את הצוות החינוכי מראש, לא היו מעסיקים אותו מלכתחילה. במקרה שכזה התוצר הוא פגיעה בזכות העסקה שלו. בימינו, מעטים האמנים שמסוגלים להתקיים מאמנותם בלבד, לכן האופציה העומדת בפניי האמן היא להמנע מעשיית אמנות כדרכו.
    ואם בספקולציות עסקינן, שאלה נוספת – האם התלמידים היו מגיבים באותו האופן אם לא היה מדובר בתיאורים הומו-ארוטיים? לא ניתן לענות בירור לכאן או לכאן. מה שכן ברור, שהתייחסות בית הספר לסוגייה מעלה ניחוח הומופובי קל. “התייחסות לחרדות בעקבות המקרה”? שוב, במידה והיה מדובר באירוטיקה “הטרו-נורמטיבית” האם גם היה מדובר בחרדות או הסיפור היה מסתיים בנזיפה בתלמידים? שוב, התשובה אינה ברורה לכאן או לכאן, אבל כאמור, העיסוק כולו ספקולטיבי.
    דבר נוסף, אם אשמתו של גל וולניץ היא בזה שלא חשף את אמנותו בראשית עבודתו בקרב הצוות החינוכי, האם לא ניתן להאשים גם את הצוות החינוכי בכך שלא בדק טוב יותר את מי הם מתכוונים להעסיק?
    מכל זה – מה ניתן לומר בבירור: אכן התלמידים נחשפו לתכנים בלתי הולמים לגילם, אשמתו היחידה של גל ווליניץ היתה שלא הגדיר את פרופיל הפייסבוק שלו כפרטי (ואל נשכח שגל ווליניץ לא הראה את האמנות שלו מיוזמתו), ובמקום התגובה המבוהלת וההיסטרית של בית הספר שמאירה את ההומו-אירוטיות באור שלילי ומעורר טראומות, ניתן היה לקיים דיון חינוכי באופן יותר פלורליסטי ודידקטי באופן המנסה להקטין את חששות התלמידים, בניהם גם כאלו שבעתיד (או כבר עכשיו) יתמודדו עם סוגיות בזהות המינית שלהם. או במילותיו של יונתן אמיר :”אולי ניתן היה אף להשתמש בעבודות כדי ליצור דיון על תרבות, אמנות, מיניות, גבולות וכיו”ב, באופן שגם לא יבהיל אף אחד וגם ישמש כבסיס לחינוך דמוקרטי ופלורליסטי ברוח שביה”ס בכל מקרה מבקש ליצור” גם אם לאחר מעשה ולא במעוד מועד.

    מעניין מה הייתם אומרים אם בסרטון היו זוג נשים מזרחיות, מרוקאיות שחומות ערומות שאוכלות מופלטה עם סחוג. הייתם מריעים על היצירה החתרנית. אבל כשזה נוגע לקווירים פוליטיקת הזהויות המיושנת שלכם נעצרת שם. לכול המזרחוחים אין כל מודעות עצמית. בתור “מזרחי” שבז לכל זהות שהיא אני מתעצבן לראות איך המזרחים לא יכולים להכיל כל זהות לימינאלית שמאתגרת את מארג הזהויות ואיך אתם רצים לממסד ולתקנונים ומזדהים פתאום עם האשכנזים כדי לעצור את השערורייה המתאגרת זהויות הזאת. הרי שאישה\מורה חולצת את שדיה בבית קפה זה בסדר ואף נאור. המזרחים כמו אורטל בן דיין וכמוך, הם כמו ש”ס אובססיבים לגבי אשכנזיםות ומשמרים ברצון ולהט את יחסי הכוח במדינה ואף מתוגמלים על כך. אורטל בן דיין מתה להיות אשכנזיה, מצלטמת בפנים צבועים לבנים בפוזות פרובינציאליות של עלק נערה ברלינאית בכל עיתון “אשכנזי” שחפץ בלשמוע כמה האשכנזים שולטים בכל. בתור “מזרחי” וקוויר אני בז לה ולך על ההזדהות העלובה והמהירה עם הממסד. אתם, ש”ס והערסים שלכם עושים אבל לחברה “המזרחית” ויום יבוא וניתן לכם כגמולכם על הדיכוי המשותף שלכם ושל האשכנזים נגדנו.

    התגובה נערכה ונמחקו ממנה ביטויים פוגעניים. אנחנו שמחים על הדיון אך מבקשים מהמגיבות/ים לשמור על כבודם ועל כבוד אחרים (המערכת).

    הנהלת בית הספר התעלמה ולא רצתה לדעת לפני המקרה {הם לא קיבלו אותו מאיזו בועה } וכאשר זה התחיל להתעורר הם ביצעו מהלך פשוט וקל.
    לבני אנוש בעיקר למוכשרים יש מחיר בסיסי ולחברה [ההנהלה] יותר קל להתעלם מאי התשלום,

    פרובוקציה זה דבר שקל מאד לעשות, מאפיינת לא מעט אמנים בינוניים, נרקיסיסטים ולא חכמים (אני בטוח שפגשתם כמה ושלא כל האמנים שאתם מכירים הם לוחמי חירות קדושים מעונים), ובאותה קלות שהיא מצליחה לייצר זעזוע אוטומטי היא מצליחה לגייס תמיכה אוטומטית, ובכך הופכת אתכם לשחקנים במשחק זול, צפוי ובנאלי. הופכת אתכם לדמות הליברל המזדעק בסאות’ פארק. פארודיה

    אם אחד הנושאים שעולים פה הוא גבולות, אני חושב שהדיון הזה יכול להניח לגל, ולהתמקד בעניין, או הנושאים שעולים מתוך המקרה. איך עושים אמנות בתוך מערכת החינוך, מה בין אמנות לחינוך, איפה הגבול בין האישי לציבורי, המקום של אמנים בתוך הממסד, איך להראות אמנות לילדים וכו’. זה דיון חשוב ורחב מספיק. האישיות של גל, טיב העבודות ושאר דעות שלא שייכות לפה לא רלוונטיות.

    זכותכם לקרוא לאקסיביציוניזם הזה “אמנות” ולהתפלש ב”אמנות” שלכם. אבל כשם שאתם בוחרים את עוזרת הבית שלכם ואת הסָפָר ואת השיפוצניק – כך לפחות זכותו של בית הספר לבחור את מוריו. ותפסיקו לגלגל עיניים, לא הייתי רוצה לראות “מורה” כמו גיבור “המקרה” הזה גם בבית ספר תיכון.
    הייתם רוצים לראות את ראש הממשלה שלכם בפוזיציות כאלה?
    את הרב שלכם?
    את משה קצב?
    את נתן אשל?
    את מנהלת בית הספר?
    את אבא שלכם?
    את אימא שלכם?
    את הילד שלכם?

    אני אחד המצולמים בוידאו הזה. אשמח לתרום לדיון רק זאת:
    הצילום היה חויה נעימה, מעצימה, ומחרמנת. גל בחור מתחשב, דיאלוגי, קשוב ושובב. אני לא מבין דבר באמנות, אבל אני אוהב את התוצאה, ושמח שהוידאו מתפרסם.
    חזרה ונשאלה כאן השאלה / נאמרה האמירה, שלו היו לי ילדות/ים זה היה אחרת. ובכן, לא. אפשר לשוחח עם ילדות/ים על תכנים מיניים באופן שמתאים לגילםן. תשאלו את מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית על הסדנאות המצוינות שהן מעבירות בבתי-ספר (גם חטיבות ביניים וגם יסודיים, לא רק תיכונים).
    משהו שכלל לא עלה בדיון: גל שמן. שמתןם לב לזה? זה חירמן אתכןם? זה דחה אתכןם? זה חשוב לכןם באיזשהו אופן לנפץ סטנדרטים מדכאים של “יופי”? לי כן. גוף כמו של גל מעמיד לי חזק ואני רוצה לחלוק את זה איתכןם כי זה נראה לי דיון פוליטי משמעותי, שבאופנים אחרים רלבנטי מאד גם לילדים/ות.

    זה משמח לשמוע שהיה לך שובב. וזה אכן רלבנטי מאד שילדים קטנים יקבלו את ההזדמנות לדון פוליטית במה מעמיד לך חזק. תודה שחלקת. תודה.

    אחרי שראיתי את השדים השמרנים שהוידאו הזה הוציא מאנשים אני כל כך מעריך אותו ברמה האמנותית. כל הכבוד גל! שיחקת אותה!! יש אנשים פה שתומכים בך אם אתה זקוק לזה.

    […] כמה ימים שאני מקווה שהרעש סביב סיפור גל ווליניץ יירגע, אבל הוא מסרב. משהו באופן שבו הסיפור הזה בנוי […]

    אני מאוד מסכים עם אנאבל, דיון אפשר לעשות גם עכשיו. אמנים יכולים מורים מצוינים לאמנות, אבל האמנות היא הסיבה, אי אפשר שאמנית תצנזר את עצמה כי אולי פעם בעתיד מישהו יראה את זה בקונטקסט לא צפוי. הילד שלי נחשף לפאקינג אזעקות נגד ילים, והצלחנו להתמודד עם זה ןפה מאוד. בשיטוטים בגוגל ילדים ייחשפו להרבה דברים. ביצירה אין פורנו בעיניי, מקסימום אירוטיות

    עבודתו של גל מרתקת ומטלטלת. מין ? אהבה? מתי יודעים ? הילדים זועזעו. מישהו היפנה אותם לחפש את עבודות המורה. המערכת צריכה לברר עם עצמה את יחסה לאמנות ולקויריות. היא כנראה עוד לא בשלה. קשה שלא לא להזדעזע, כשאתה ילד בן 12 או מערכת ברמת מודעות זהה. סרט חשוב להמשך הקרוב בין בני אדם. חבל שהבחור שהגיב כאן נשאר בתחום התגובה המינית. נראה לי סוג של בריחה מרגש ובריחה אל התבטאות שיטחית של קשרים. כל כך הרבה געגועים וחיבה לגוף שהוא כמו אמא ולא אמא. כל כך הרבה כאב.

    נדמה לי שהדיון לגבי האיכות האמנותית של העבודות של גל ווליניץ ממש לא רלוונטי לדיון האמיתי. יש כאן צומת מרתקת שבה נפגשים בבום גדול החופש ליצור אמנות גם אם היא פרובוקטיבית, קשה לצפיה, בוטה, מתריסה.עם עולם טכנולוגי שבו אין כל אפשרות לשלוט במידת החשיפה שהוא יוצר ומאפשר. מבחינה זו אנחנו מול גולם שקם על יוצרו. כך, יצירה שהוצגה בגלריה לפני נגיד- 20 שנה, צולמה אז והועלתה אל הרשת היום, ע”י מישהו, נניח מצד שלישי, יכולה להגיע אל קהל לא מתאים אך סקרן, שהחליט לחטט/לחפור/להתעניין באמן X , יוצר היצירה שעובד כמורה מעולה כבר 10 שנים במערכת החינוך ולסכן את מקום עבודתו, במקרה כזה תווצר בדיוק אותה דילמה- “טובת הילדים” מול חופש היצירה. הדלת הזאת לכשנפרצת, יכולה בקלות להעלות את השאלה למשל- כיצד זה לומדים את שיריה של יונה וולך לבגרות… הרי יש לה באותם ספרים גם שירים עם תיאורי סקס בוטים, האם התלמידים לא יכולים להגיע אליהם? האם זה לא יפגע בהם ? (בודאי שלא) מידת ההשפעה על חופש הביטוי האמנותי גדול לאין ערוך מהמקרה הפרטי של גל או של אחר.ברגע שמתקיים איום על עבודתו/פרנסתו של אדם אחד, נוצר לחץ על הרבה אחרים, נוצרת “רוח המפקד”. מצד שני, כמובן שכל אחד היה רוצה להתאים את התכנים שילדיו חשופים אליהם לגילם, לא לפגוע בהם. ברור. אבל האם זה אפשרי בכלל ? האם בכלל ניתן למנוע מפגש של צעירים עם תכנים מיניים/אלימים/בוטים/שוביניסטים/גזעניים…??? אי אפשר למנוע זאת. וזה ילך ויהיה קשה יותר. כבר היום יש תוכניות טלוויזיה שאני קורא להם “פורנו לכל המשפחה”, במיוחד תוכניות ריאליטי מסוימות. זה מוכר, זה פופולארי, זה מותר. הרעיון שגל היה צריך לבוא לצוות בית הספר או למנהלת ולהודיע לה, – אלו הם תכני עבודתי נא אשרי בבקשה, הוא רעיון בעייתי ומסוכן. למה רק תכני עבודתי ? מה עם לחשוף את ההפגנות הפוליטיות שהשתתפתי בהם ? מה עם לחשוף את עמדתי כלפי משהו אחר ? איפה יהיה הגבול ? מצד שני אין שום דיון מעמיק בשאלת הזכות לבלוש ולחטט אחרי אדם אחר/מורה/מדריך וכו…של מי האחריות על כך ? נדמה לי שהמציאות הזאת כפי שבאה לידי ביטוי באירוע הפרטי של גל, ובאמצעות האמנות שלו אם תכנן ואם לא תכנן, היתה אמורה לאתגר קודם כל את ההורים ואת אנשי החינוך. אני לא יודע מה היה צריך להיות הפתרון למקרה הפרטי, פיטורין מיידיים כפי שנעשה עוד באותו ערב נראים לי פתרון של לחץ, פתרון לא הוגן ולא הגון, יתכן מאד שגל במצב שנוצר לא יכול ללמד עוד את אותן כיתות עם אותם ילדים אך הייתי מצפה שבראיה רחבה של המקרה, משהו נוסף יקרה משהו שמתפקידם של אנשי החינוך ליזום. אם הם לא ירימו את הכפפה הזאת, היא תמשיך ותתרומם מעצמה ותסטור שוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?