מצלם מה שיוצא לי

ניק ופלינגטון, צלם בריטי מוערך וותיק, התחיל את השיחה איתו שהתקיימה במתחם “ארטפורט” מול אולם מלא, כשהראה תמונות ישנות מארכיון הצילום שלו. “אלו תמונות שמצאתי מתחילת דרכי כצלם, וחשבתי שהן דווקא לא רעות – הייתי מסתובב באותה תקופה עם מצלמה ויצא לי לצלם הפגנות נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. בעצם, עד היום זה מה שאני עושה – מסתובב עם מצלמה ומצלם מה שיוצא לי”. ואז, אחרי שהראה את סדרת הצילומים הראשונה, לגם מבקבוק הבירה שלו והצביע על התצלום שהוקרן על הקיר – בצילום משנות השבעים, נראה ופלינגטון הצעיר נשען על מכונית, בקבוק בירה בידו. “תראו, הייתי הרבה יותר רזה אז, אבל הנה – כבר התחלתי לעבוד על הגזרה שלי היום”. משם עבר לצילומים מ-2009, תקופה בה גסס אביו מסרטן. הוא לא צילם את אביו למעט מספר תמונות בודדות, אלא את הנוף שראה כששוטט ברחבי לונדון אחרי שנפטר.

ספר שעליו עובד ופלינגטון כרגע, של צילומים משנות הקריירה הראשונות שלו, משלב צילומי חברים פאנקיסטים, הפגנות, עטיפות של תקליטי ה”קלאש” ו”סמיתס”, ופריטים שאסף ושמר. “אני אספן כפייתי, יש לי ערמות של ג’אנק בבית”, סיפר. תיעוד של תרבות נגד, בבריטניה של תחילת שנות ה-80. “היו בבסיס הזה משאיות כאלו, עם טילים גרעיניים עליהן”. על תצלום של דמות נשית פאנקיסטית על רקע מחנה צבא, אמר ש”אם היתה נפתחת מלחמה גרעינית, המטרה שלהם היתה לנסוע ברחבי אנגליה, ולירות ממקום מסוים את הטיל שלהם על רוסיה הסובייטית. שמעתי את אחד הנהגים של המשאיות האלו כשהתראיין לאחרונה וסיפר שהוא התכוון במקרה של מלחמה בכלל לנסוע לבית שלו ולהעביר את ימיו האחרונים בחיק המשפחה”.

ופלינגטון עבר דרך תחנות שונות בקריירה הצילומית שלו, שמלאה בצילומים חזקים מאד, אינטימיים, מרגשים, חשופים עד כדי כאב – ותיאר אותם כמי שרואה אותם בפעם הראשונה, וכבדרך אגב. “וואו, זאת תמונה שלא ראיתי כבר forever” סיפר על צילום של חבר אלכוהוליסט, איתו נסע פעם לכפר מרוחק כדי למצוא דבק מסוג מסויים להסנפה שאי אפשר היה להשיג בערים.  בתחילת דבריו סיפר שכישלון פעמים רבות יכול להיות נקודת התחלה למשהו נהדר, ושהוא היה רוצה שאנשים יכירו באפשרות הזאת יותר מכפי שהם עושים היום. “אני רואה אנשים שמוחקים תמונות במצלמות הדיגיטליות שלהם, וזה חבל מאד – אולי יום אחד הם היו מגלים שם משהו שעכשיו אי אפשר לראות אותו בכלל”.

במשך דבריו היה קשה להשתחרר מהניגוד החריף שבין הדימויים המוקרנים והסיפורים הדרמתיים מאחוריהם, לבין האופן ההגשה של הסיפורים וההסבר על הצילומים. לא חשבתי שופלינגטון מרגיש מחוייב, או שהוא מפעיל את התקליט של ההרצאה המוכנה שלו, שאולי כבר עשה בעבר. הרגשתי שהוא לחלוטין נמצא איתי באולם המעוצב של ארטפורט, שהשיטוט המפוזר שלו בין תיקיות המק מהן שלף את הצילומים שהראה היו תגובה למה שהרגיש שמתחשק לו להראות באותו רגע. כפי שציין כמה פעמים, הוא נהנה לעשות מה שבא לו, הוא לא מחוייב לעבודה מסחרית, וגם אין לו ממש מושג גם איך עושים את זה. התחושה היתה שופלינגטון לחלוטין מיואש ועייף. כשהראה את סדרת העבודות מנוטינגהם, של משפחות פועלים אנגליות – הסדרה המוכרת ביותר שלו בישראל, שמצליחה לעורר השתאות והשראה על הקירבה שניתנה לו כצלם להכנס אל תוך החיים של משפחה וכל הקרובים אליה – נשמע שהוא מתאר מציאות לא מושגת שלעולם לא תוכל לחזור על עצמה. לא היה הד של הקרבה הזו באופן שבו סיפר על סדרת הצילומים. ופלינגטון ביקש כל הזמן שאלות מהקהל, שאולי יחלצו אותו מהצורך המייסר לראות את הצילומים של עצמו. הם באמת אינטנסיביים וקשה להשתחרר מהם, וחשבתי שאולי הם משא כבד מכדי שיצטרך להיות שם לבד על הבמה וגם להתמודד איתם, לפרש אותם ועוד להיות מחוייב אליהם רגשית.

חשבתי שהוא מביט בעצב אל עברו האקטיביסטי ומראה את הצילומים מבלי להזכיר רעיונות של שינוי או לדבר בשם רעיון. לא כדי להמנע מעימות, או מלהיות מזוהה עם עמדה מסויימת – דווקא את עמדותיו ציין בפירוש, אלא פשוט כי כבר אין רעיון. ואת הרעיון הזה חזר והדגיש. הוא פשוט היה שם, ליד הבסיס הגרעיני, והיתה לו מצלמה, אז הוא צילם, וזה מה שיצא. והיה גם פרויקט שצילם בישראל לבקשת קרן שפילברג ובמימונה. הוא ניגש להצגת הפרויקט בזהירות. “אולי חלקכם יודעים ששהיתי בישראל תקופה מסויימת”, התחיל. “גרתי בירושלים אבל לא צילמתי תמונה אחת בשטח ישראל – רק בגדה המערבית”. הצילומים מהגדה כוללים סדרה נרחבת של אתר פסולת ליד חברון שבו משליכים זבל מהתנחלויות הסביבה, ופלסטינים מגיעים כדי לאסוף מתוכה מתכת למחזור, “או בעצם כל דבר שהם יכולים לעשות בו שימוש”. הוא סיפר על הריח של המקום שדבק בו ימים רבים אחרי שעזב. “לפעמים במקומות עם ריח חזק אחרי כמה זמן מתרגלים לריח. במקרה הזה, אי אפשר להתרגל”.

ואז פנה להראות מספר צילומים של משפחות מתנחלים יושבות ומחייכות למצלמה. “לא באתי להראות את המתנחלים הרעים, אלא תמונה של מציאות, של יום יום, בו משפחה יושבת ומחייכת למצלמה – הנה האיש הזה במרכז אחראי על הקמת חברות קש, שישמשו לקניית אדמות ובתים של פלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים. אני לא זוכר איך קוראים לו”. מישהי בקהל זיהתה את הדמות ודיברה על חשיבותו אצל ראשי תנועת המנחלים. “כן, יכול להיות, אני לא ממש יודע”, ענה. הוא רק היה שם במקרה, היתה עליו מצלמה בפורמט גדול, עליה אמר: “גיהנום לתפעל את הדבר הארור הזה”, וזה מה שיצא.

כמו תפוח אדמה לוהט, שמט במהירות את המטען הפוליטי הזועק מצילומיו בכל פעם שהגיע לידיו. היה רושם שהוא אמנם יכול להמשיך לדבר על העבודות שלו עוד זמן רב, ותיקיות הצילומים שלו הכילו עוד כמות חומר עצומה, אך אין לכל זה שום משמעות, מבחינתו, וזה נכון ברמה עמוקה מאד.  “מה, אתם רוצים לראות עוד?” שאל, וכשהקהל ביקש לראות ולשמוע עוד, וילפנגטון המופתע חייך ואמר: “אתם יודעים, ביום חמישי תהיה פתיחה, יהיו בירות, אנגן קצת מוזיקה מתקליטי ויניל שהבאתי, נתראה שם”.