Ad Absurdum

‘ארץ הגלעד, 24 פרקי האודיסאה של לורנס אוליפנט’, עבודתם המשותפת של יוחאי אברהמי ודורון תבורי, עלתה על בימת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב בחג החנוכה. זו יצירה התובעת קשב לתוכנה המילולי, לאופן פיסוקו של המשפט ולטקסטורה הצלילית של הקול המדבר, למעשה לחומריו הבסיסיים של המשחק התיאטרלי, שבהקשר הייחודי הזה מנוסחים גם כמניפסט של תיאטרון אוטופיסטי, שעיקריו מגלים תודעה ‘שלא ניחא לה’ של אמן חוקר.

בנין מכסיקו, אולם 207 ב’. כתמי אור של מכשיר וידאו המקרין תמונות על שני מסכים, מוהלים  באיטיות את חשכת האולם, לטובתו של צופה הבוחר להיכנס באקראי ל’טור דה-פורס’ מיצגי הפועל ברציפות במשך שתיים עשרה שעות.  בין שני מסכי וידאו, מזדקרת הקתדרה, שבמקורה היא בימת המרצה האוניברסיאי, ואילו כאן היא בימתו של השחקן דורון תבורי.  הוא קורא במשקפיים התלויים על אפו, מתוך יומניו של לורנס אוליפנט, פקיד קולוניאלי בריטי, עתונאי והרפתקן בן המאה ה-19, שבספרי הלימוד האורתודוכסיים המיועדים לבחינת הבגרות בתולדות הציונות נשמר לו מקום מכובד בין  ‘מבשרי  הציונות’. בין פרק לפרק, כנקודה חותמת משפט, לוגם תבורי מים מבקבוק בפרופיל תיאטרלי.

על מסך אחד מוקרנות לסירוגין סצנות שאורכן מחצית השעה של שחקנים מוכרים, חלקם  אפילו בעלי שם  המועסקים בקביעות בתיאטרון הרפורטוארי, קוראים תעודות פוליטיות, רובן מהמאה ה-19 . קריאתן היא  ראשונית, מגששת בצניעות אחר המשמעות,  כדי לאתר סימני דרך אינטונטיביים הנחוצים לשחקן בשלב הראשוני של כניסה לתפקיד. הקיטוע והחיבור בין תקריב לתקריב מעידים על הפרה מכוונת של כללי העריכה הקולנועית, והתוצאה היא פריים קופצני התואם את תוכנה האודיו-ויזואלי הנסיוני של הסצנה: שחקן טועה בקריאת הטקסט, תיקון משהה רצף, כחכוך בגרון, לגימה מתוך כוס, רישול אינטימי בלבוש, אביזרי רקע מסמני תקופה כתפאורת תאטרון, אי ידיעה ואי מודעות כהוותה של הפעולה התיאטרלית עצמה. על המסך השני, מוקרנים שרטוטים גרפיים לא מתוחכמים, היצגים ציוריים, תמונות סטילס של חברות אתניות שונות והנפשות דיגיטליות  כבחירות לא מוקפדות מבחינה טכנית, ואילו על הקתדרה עומד תבורי וקורא קטעי יומן כהחצנה של הגיגים בעת כתיבתם, בנעימת קול הניתכת בעוצמה באוויר.

זו יצירה תיאטרונית ארספואטית השואבת מן המודרניזם העילי באמנות, שאחז בחומרי המדיה כמושא למחקר וכנושא לדיון אינטלקטואלי בין האמן לבין המבקר. ואמנם, היצירה חוקרת את גבולות המדיום, הנמתחים על ידי אברהמי ותבורי עד השקתם באפשרות, הטראגית לאמן, שלא לממש את הארוע התאטרלי עצמו, בהעדר קהל של צופים. זו קריאת תיגר נועזת הפונה ישירות אל הנקודה המכוננת של התאטרון כמקום של צפייה, כי בחברה פוסט-מודרנית החסרה תודעה היסטורית ותודעה תרבותית, התלות בנוכחות קהל כנקודה ארכימדית לקיום התיאטרון, היא גם מחסום לחופש היצירה. התבנית של טקסט אמנותי בן 12 שעות המבוצע ברצף באולם מוחשך כמו בהקרנה קולנועית, אך ללא תחבולותיו ההיפנוטיות של המדיום הקולנועי, מנסחת אמירה מנופה  ‘אד אבסורדום’ מהאלמנטים הקלאסיים המעוררים אמפתיה בצופה. ואמנם, המיצג,  בנה החוקי של האמנות הקונספטואלית, מכיל בכח, גם את נוכחותו המאיימת של אולם התיאטרון כמקום ריק מקהל צופים.

ועם זאת, עבור הצופה הישראלי האודיסאה של אוליפנט היא גם טבילה במעמקי עיוורון התודעה של האדם הלבן האירופאי, אף כי רישומי היומן מעידים על כשרון מרשים של הכותב להתבונן מקרוב בנופי טבע ובנופי אדם. בפרק ה-14, שכותרתו  “מתקפת הטרור על הנציגות הבריטית בטוקיו ב-5 ביולי 1861”,  אוליפנט בן ה-33 ומזכירה של הנציגות הבריטית בטוקיו, מגולל את מהלך מתקפת הטרור של המורדים בשוגון. בראשית הוא מתפעם  מיפי הנוף ומיפי המקום,  אך פנסי הלילה המאירים את הגשר באדו (שמה העתיק של טוקיו) משרים על השומע מועקה של שלווה ובטחון מדומים, המסתברים בדיעבד כפרולוג למותחן פוליטי. פרטי פרטים מזוויעים מספרים את אימת הלילה של רצח הפקיד הקונסולרי הזר, שבשובו מאוחר בלילה ובחצותו את נתיבו המואר של הגשר הותקף באכזריות על ידי המורדים.

“אין לתת אמון ביפנים”, “יפן צריכה לשוב לבידודה”, מסכם אוליפנט בפסקנות אדנותית, אף כי האמת ההיסטורית מעידה על חדירתו החצופה של הצי האמריקני לנמליה של יפן ב-1858, שבעקבותיה נהרו גם תובעי זכות נוספים. חוויותיו של אוליפנט במתקפת הטרור על הנציגות הבריטית בטוקיו מתוארות ביומן רק כעבור שנה, ואף על פי כן, התאור הוא חי ועשיר בפרטים צבעוניים: כרוניקת עלילה על פי שלבי התפתחותה, נתזי דם, לחישה מבשרת רעות באוזן, הכל בתמונה אופרטית מרהיבה ומחרידה כאחת.  ואמנם, ‘המראה התיאטרלי של ההתרחשות’, כך במילותיו של אוליפנט, מזכיר לו  את “ההוגנוטים”, הגראנד אופרה של ג’אקומו מאיירבר, שנושאה הוא טבח המיעוט ההוגנוטי בליל ברטולומאוס הקדוש בצרפת הקתולית. בדיעבד, בזכרונו עולה אפילו  “קורת הגג הקטנה כדג מלוח, שהפרידה בין הניצים”, ומנעה פגיעה זה בזה. כיצד להסביר את סגולתו של אוליפנט לחוות מציאות מסוכנת כבדיון תיאטרלי, ואת הכח להבחין בקור רוח בפרטי עלילה, בפרטי דמויות ובפרטי צבע. יתכן, ומזווית תודעתו הגזעית כעליון על האסיאתי, אוליפנט היה מסוגל  לקבל את היריב היפני רק  כאנטגוניסט  בדרמה וירטואלית. ברוח זו ניתן להבין גם את בחירתו של דורון תבורי לקרוא את הטקסט באינטונציה חותכת ושופעת בטחון, של מי שהנו  הבן ברוך הכשרונות של שופט עליון באחת מנחלותיה הכבושות של האמפריה הבריטית הגדולה במאה ה-19.

יצירתם של אברהמי ותבורי היא יותר מכל נסיון מרענן להעניק מחדש מקום ראוי לאמנות פוליטית מעמיקה, שכמושג תרבותי, נמחקה ממילונה הפעיל של החברה  הניאו-ליברלית.