דווקא מתוך כבוד ליונתן אמיר ומתוך תחושה של הזדהות עם הבנת תפקיד הביקורת ככולל את המוסד והממסד, ואת האספקטים החוץ-אמנותיים של יצירת ותצוגת אמנות, מתקבלת מהביקורת על אירוח תערוכת “מדיא” במובי – מוזיאוני בת ים, תחושה של בלבול בין האמצעים והמטרה. אמיר מתייחס לתערוכה כאל מעשה יחצ”נות של מוסד חינוך. אבל תערוכות תיזה של אמנים-סטודנטים, עליהן הם עובדים במהלך שנתיים אינן מעשה יחצ”ני המשועבד למשהו אחר וגדול יותר, אלא להיפך: התכנית – וכל עוולה יחצ”נית שהיא תנקוט – נועדה לשרת ולאפשר את התערוכות האלו (זו הבחירה שלנו והריבונות שלנו להתעקש על ערכה של התרבות, לכן אתבע כאן את הזכות להתייחס למאמר הביקורת של אמיר שפורסם ב”טיימאאוט” כאל טקסט ביקורתי ענייני, ולא כאל פרסומת לתאגיד בינלאומי של עיתונות פנאי או כיח”צ לבעליו של עיתון מסחרי).
אני מוצא שיש משהו מוזר בשימוש שהוא עושה בשם התואר “מפ”איניקי” בהקשר לתערוכה ולתכנית הללו דווקא. זהו שם תואר שמסמן השפעה של כוח הגמוני וותיק: אין ממש מקום לייחס זאת לתכנית חדשה (זהו המחזור הראשון שלה), שצצה כאלטרנטיבה לתכניות של מוסדות אחרים, חזקים ועשירים יותר, תכנית שהסמכות ה”מפ”איניקית” שלה אפילו לא כוללת את הזכות להעניק תואר, תכנית הפועלת בתקציב אפסי ועל בסיס ניסיוני בכפר סבא.
עבודה של נועה יפה (מתוך התערוכה)
ההזדמנות להעניק במה ראויה ומכובדת לאמנים מצויינים בתחילת דרכם להצגת עבודותיהם, תוארה על ידי אמיר כתוכנית מחשכים. נדיבות התפרשה על ידו כעצלנות, פעולה מוזיאלית לטובת אמנים צעירים הופללה על ידו כמהלך ממסדי ציני. על גבם של האמנים, יצא אמיר למאבק על מה שהתערוכה מעולם לא היתה אמורה או התיימרה להיות. מובי – מוזיאוני בת ים, תוך תקופת גיוס כוח אדם והיערכות לתוכנית התערוכות ל-2013, יצרו במהלך חודשי הקיץ סדרה של אירועים ציבוריים, בהם וידאו THEATRE שערך ליאור וטרמן ו”חזרות על חלקים ממני” של ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ’, הקרנות של סרטי קולנוע על הדשא וסדרת מפגשים עם אוצרים ואמנים בהם אנה פאולה כהן מסאו פאולו ואסף גרובר מברלין (תוכנית שממשיכה גם בחורף), ועוד פעילויות של מחלקת הקהילה והחינוך. כך שלפעילות האוצרותית מאז השתלבותי בצוות המוזיאון יש התחלות רבות. במקביל לכל אלה התחוור שישנה בידינו האפשרות לאפשר אירוח תערוכה של אמנים מצויינים בראשית דרכם עימם עבדתי מזה שנתיים. מתוך התהליך שעברנו איתם במוזיאון התברר לנו הפוטנציאל לפעילות משותפת על פרוייקטים שונים עם בתי ספר לאמנות.
הבלבול הביקורתי של אמיר בין אמצעים ומטרה מצער משום שאמנים ואמניות צעירים זקוקים וראויים לתשומת לב ביקורתית ורצינית על עבודתם, וזה – תשומת לב של ממש – דבר נדיר בנוף המדיה העכשווית, המושתת על משפטי מחץ והעטרת כוכבים. אם לתת דוגמא אחת בלבד: בתצוגת התצלומים של נועה יפה מופיע, כאחד משורה של תצלומים סטנדרטיים ומאופקים תצלום אחד של אורות בחשיכה. מבט זהיר יגלה שהתצלום הוא למעשה פסל (או אף מיצב), שאינו עקבה של מציאות אור-חושך, אלא הדבר עצמו. במלים אחרות: כל הקיר ה”נורמלי” בחדר הזה נבנה במיוחד על ידי האמנית בכדי לתמוך ולהצפין בו מיכל של מים ובו גופי תאורה המייצרים את מה שנראה כתצלום אנין. אמיר כותב שיפה “מציגה סדרת תצלומים שנוצרו במניפולציות שונות שחלקן טכניות ואחרות רק נראות כאילו הן טכניות, מה שיוצר תחושת תעתוע ופקפוק”. גם אם חושבים על המסורת הארוכה של תרמיות עין באמנות, קשה להיזכר בתקדים למצב ההווייתי והמדיומלי המשונה שמוצע כאן, לפיו פסל מתחזה לתצלום, ועוד לתצלום אחד מתוך סידרה. נדמה לי שמעשי אמנות מרגשים מעין זה היו ראויים למעט יותר תשומת לב. או במלים אחרות, ראוי היה שהמבקר היה מתבונן בתערוכה.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
יונתן צודק “חבר מביא חבר”
היום פורסם בעיתון הארץ: “יהושע סימון, המנהל והאוצר הראשי של מוזיאון בת ים (MOBY), הודיע על מינוין של ליז חג’ג’ לתפקיד אוצרת במוזיאון…כעת מוצגת במוזיאון בת ים תערוכת בוגרי המחזור הראשון בתוכנית ההמשך של המדרשה לאמנות, שבה סימון מלמד…סימון מדגיש כי המוזיאון גם מתעתד להציג תערוכות יחיד, והראשונה שבהן תהיה של אמנית הווידיאו רותי סלע.” (הערה-מורה באותה תוכנית) http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1854155
בן גוריון
| |אנחנו פועלים להקים פרויקט דומה בחיפה. לעתים גם אנחנו נתקלנו בתגובות דומות שבהן נדיבות התפרשה כנצלנות.
מרכז שלום לאמנות – חיפה
| |יהושע היקר,
דווקא מתוך הערכה ליוזמה, להבנה ולחריפות המאפיינות את עבודתך בד”כ, אני מתפלא שאתה לא מבין את הבעיה ותוהה אם אתה צוחק או מיתמם. התוכנית ללימודי המשך “צצה”? אפשרות התצוגה “התחוורה”? המדרשה אינה “כוח הגמוני וותיק”? אתה מתאר את לימודי ההמשך כאילו מדובר ביוזמה שולית ורדיקלית המונהגת ע”י קבוצת פראים אציליים שירדו מן ההרים כדי להביא מרפא לתרבות המקומית החולה, כאילו לא הייתה המדרשה אחד משני בתי הספר לאמנות הגדולים והמפורסמים בישראל, כאילו מורי התוכנית אינם נסיכיה ונסיכותיה של האמנות הישראלית, וכאילו עצם לידתה של התוכנית אינו נובע מן התחרות (הבריאה) בין המדרשה לתוכנית לתואר שני בבצלאל ולמחלקה החדשה לאמנות בשנקר, המאיימות לכרסם ביוקרת המוסד הוותיק ולנגוס בקהל הנרשמים לו. כל זה לא אומר שמדובר בתוכנית גרועה או לא ראויה, שהיא אינה מסוגלת להציע סדר יום חלופי ומעניין ושבוגריה אינם אמנים מוצלחים. זה גם לא פוגם במאומה בפעילויות אחרות שיזמת ותיזום במוזיאון בעתיד, אבל מכאן ועד סיפורים על ייבוש ביצות והפרחת השממה בידי רדיקלים חופשיים וחסרי כל המרחק עוד רב.
העובדה שקומבינה שבמסגרתה בכובעך האחד סידרת “הזדמנות” לכובעך השני מוצגת על ידיך כ”נדיבות”, מעידה על תפיסה משונה למדי של תפקידים ציבוריים. אם לא היית מלמד במדרשה, או שלא היית מתמנה למנהל המוזיאון, בוגרי התוכנית היו מושלכים לרחוב? לא, הם היו מציגים בבית הספר, כפי שבוגרי בית ספר עושים בד”כ. ומה תעשה אם בעקבות תערוכת בוגרי המדרשה יבקשו גם בצלאל או אוניברסיטת חיפה להציג את תערוכות בוגרי התואר השני שלהם במוזיאון בת ים? תהפוך את המוסד לגלריה של תערוכות בוגרים בסרט נע? תגיד להם שאתה מחוייב רק למדרשה (מקום העבודה השני שלך)? זו רק דוגמא קטנה לאופן בו צעד שלמכלתחילה לא הריח טוב רק פותח דלת לעוד ועוד בעיות.
משהו בעניין האמנים הזקוקים לתשומת לב – נשק יום הדין מול כל ביקורת מוסדית: אתה מבקר את העובדה שלא התייחסתי בהרחבה ראוייה ל”דברים החשובים באמת”, קרי התערוכות עצמן. זו האשמה נכונה, אולם כל התייחסות נרחבת יותר לעבודות היתה מחייבת וויתור על התייחסות למערכת שאיפשרה אותן, ולפחות במקרה זה העדפתי להקדיש תשומת לב לא רק לפרחים היפים שבגינה אלא גם לשיקוליו של הגנן ולחילוקי הדעות באשר לבעלות על הקרקע. יתרה מכך, אלטרנטיבית וניסיונית ככל שהתוכנית ללימודי המשך במדרשה לא תהיה, הניסיון מלמד שכפי שתוכנית הלימודים “צצה” וההזדמנות להציגה במוזיאון בת ים “התחוורה”, כך בעוד חודשים ספורים רוב בוגרי ובוגרות התוכנית יצוצו בכל מני תערוכות בכל רחבי הארץ, ולמבקרים ולצופים עוד יתחוורו הזדמנויות רבות להתוודע לעבודתם באופן מעמיק.
יונתן אמיר
| |יהושוע היקר,
תגובתך מזכירה לי את תגובתך הקודמת למעשה בעייתי נוסף שעשית כשאצרת את הביאנלה בהרצליה: הצבת עבודתה של בת זוגך במיקום המרכזי ביותר במוזיאון הרצליה : משהו כמו” אלישבע לוי היא אמנית פעילה ורצינית בזכות עצמה” וכ”ו וכ”ו. בשתי המקרים, ההיתממות והעיוורון אל מול מראית עין צורמת וזועקת מקוממת מאוד, מזכירה תגובות של פוליטיקאים משופשפשים ומטרידה מעצם היותך מסמן לאלטרנטיבה אתית ותרבותי לאלה.
עולה מזה ריח של שררה, אדישות וחוסר מוסריות והריח רע, תודעה ביקורתית כשלך לא יכולה להסתתר ולהתחזות לתמימות. חבל.
עידו
| |קשה לחזות בזמן אמת איך שהשררה מצלקת את היושרה של סימון. זה האיש שתמצאו עם החיוך צח השיניים ,בשורה הראשונה (והשמאלית) של כל מחאה נגד כל דבר
יוחאי
| |יהושע סימון מבטא את כל מה שרע באמנות הישראלית.
הביקורת של יונתן אמיר היית מוצדקת ונכונה.
חבל שאתה מקדם מי שנוח לך ושיביא לך תועלת במקום לקדם את מה שנכון.
חבל.
מיכל הלוגור
| |בתחום בו אין דין, תפקיד נוסף של מבקר/כותב בתערוכת בוגרים הוא לחשוף אמנים שאינם דווקא הפרומיננטים הנהנים ממארג אינטרסנטי הדוק כדי לאזן את המחיקה הנוצרת בעקבותיו של הטובים יותר מבין השאר.
מם
| |יהושע, כשהתקבלת כאוצר מוזיאון בת ים חשבתי לעצמי- הנה הם תפסו גם אותו, אבל אולי הוא עוד יושיענו.
איך התפרצת יחד איתנו בשערי המוזיאון, יצאת נגד מעשיהם בקול תרועה
והנה אתה עושה לביתך, והעולם כמנהגו נוהג. ואתה עוד יוצא נגד הביקורת כלפיך בתגובה לא עניינית שכזו?
אני מקווה שתעשה מחוות תיקון לכל בוגרי בתי הספר לאמנות, לפחות למוצלחים יותר שביניהם, ולא תעדיף רק את המוסד שקרוב לליבך ולכיסך. או שאני מקווה שפשוט תבין את טעותך ואל תתנחם בתמיכת המוסדות המקבילים שאתה מקבל כעת..
ראובן
| |יהושוע חביב אם לא תעשה קורס מהיר בתקינות של ניהול מוסדות ציבוריים אתה תמצא את עצמך מותקף באותן טענות צודקות שהופנו בשנה שעברה כלפי מוזיאון תל אביב. תגיד אתה באמת מטומטם? ראיתי אותך עם המגפון עומד בראש המאבק לתיקון הרעות החולות של שנות שלטונו המסואב של מוטי עומר. גם לו תמיד היו הצדקות אבל מבחוץ זה נראה ואכן היה מושחת. מה שמתרחש כרגע בבת ים נראה לי אותו דבר או כאמור שגיאות בוטות של מתחיל . זה חייב להשתנות ומייד .
סוס צולע
| |נו, מה נאמר. “הממזרים שינו את החוקים”. והנה, בתגובה לטענות על התנהלותו, תוקף יהושוע את יונתן אמיר – כאילו יונתן חייב לו דין וחשבון, ולא להיפך. בא תמשיך לספר לי, יהושוע, איך בעצם כולם עושים לך עוול בעוד אתה רק בסדר ומיטיב ושופע אהבה לעולם. טוב שכתבת שהתקיפה שלך והסחת הדעת מהנושא המרכזי (שהוא הקומבינה הגלויה מדי הזאת) נעשית מתוך הערכה ליונתן אמיר, אחרת עוד הייתי חושב שכל מה שיש לך בראש זה לעג גדול לכולנו – כולל לתלמידים שלך, שהעמדת במצב המביך הזה שלא באשמתם. זוהי רטוריקה שפלה ומאוסה, צינית ובעיקר מעצבנת מאד.
יהונתן
| |אם עוד פעם ידחפו לי לפנים את האישה המשעממת עם השימלה והפסים אבין שיונתן צודק בכל מילה.
ענבל
| |בעולם המחתרת
זה אחרת
פירצה בגדר
משהו עובר
המבנה הנטוש
ספראי או טוש
קשקוש על הקיר
איש לא מכיר
בוריס סבירסקי
| |this is so bullshit….. dont you all have something else to do
get into proportion
and go back to work
ahh…. and stop annoying each other
take care
zamir
| |ההיתממות הזאת מאוד חשודה. כמי שמינה עצמו לעמוד בראש מחאת האמנים כנגד התנהלות מוזיאון תל-אביב, ויצא בדיוק נגד סוג כזה של התנהלות – קשה לי להאמין שאינך רואה את הבעיה. אינך מסוגל להפריד בין החברותא המאפיינת התנהלות קבוצתית פרטית – כפי שהיית שותף לה בתחילת דרכך- לבין התנהלות בתפקיד ציבורי שאחראי על משאבים ציבוריים ? אם איני טועה אחת מהדרישות מערhית תל-אביב היתה למנות מישהו “מטעם” כדי לתקן את ה”אפליה” שהיתה עד כה. כבר אז דרישה זאת נראתה לי פסולה, אבל נראה לי שבשם תיקון האפליה כביכול אתה מוכן להגמיש סטנדרטים מינימליים להתנהלות תקינה.
ביקורת התבונה הטהורה
| |מצחיקה אותי כל הפסאדה האידיאליסטית שהוא תפר לעצמו. יהושע הוא נפוטיסט רדיקלי. הפוליטיקה היחידה שמזיזה לו היא פנימית. יש לו תחביב נוסף, להשתעשע בתקוותיהם הכוזבות של אמנים ולגרום להם לחשוב שיקבלו איזו פינה באחת הקוביות הלבנות שהוא מאייש לפרקים.
נועה
| |[…] בוגרי התואר השני באמנות מאוניברסיטת חיפה. סימון הגיב בשעתו לביקורת וגם כיום הוא רואה את הדברים […]
החיים כתוכנית מימונית | ערב רב Erev Rav
| |