אדריכלות ממבט הציפורים

פביליון הקיץ ה-12 של גלריה סרפנטיין בלונדון, תוכנן ע”י האדריכלים הרצוג ודה מרון משווייץ בשיתוף פעולה עם האמן הסיני איי ווייוויי. ביקור בגן הגלריה מעלה על מסך הזיכרון בזה אחר זה 12 יצירות אדריכליות צנועות ממדים אבל מרכזיות במהותן של מתכננים מובילים שנבנו על פי פרוגרמה זהה. בינהם ניתן למנות את  פרנק גרי ודניאל ליבסקין מארה”ב, טיו איטו (Toyo Ito) ומשרד סאננה (Sanaa) מיפן וזאהה חדיד, רם קולהאס, וז’אן נובל מאירופה. 12 אדריכלים חשובים ומענינים נענו ליוזמתה של ג’וליה פיטון-ג’ונס, מנהלת גלריה סרפנטיין השוכנת בלב גני-קנזינגטון בלונדון, ובכל שנה בנה אחת מהם את פביליון הקיץ  בגן שלפני הגלריה.

הרעיון נולד ממסורת בת שנים בבתי אחוזה בריטיים, שבהם נהוג בחדשי הקיץ להקים אוהל צבעוני בחצר למסיבות ואירועים מיוחדים שאליהם מוזמנים אורחים רבים. בעבר היתה גם גלריה סרפנטיין חוזרת ומקימה מדי שנה בשנה אוהל ססגוני ורחב ידים שאיפשר לערוך מפגשים בין האומנים המציגים בגלריה לקהל מוזמנים, ולקיים מסיבות התרמה שהשטח המצומצם של הגלריה ובטחון עבודות האמנות המוצגות בתערוכות  לא אפשר לבצע במקביל. פיטון-ג’ונס הכינה פרוגרמה קצרה ופשוטה לפביליון ארכיטקטוני שיחליף את האוהל הצבעוני: לצורך בניית הפביליון יבחר צוות הגלריה באדריכל  או מעצב ידוע שעדיין לא בנה או סיים לבנות בניין באנגליה*.

הפביליון הוא ביתן זמני המוקם בגן הגלריה לארבעת חודשי הקיץ, ועליו למלא את התפקידים שבעבר מילא האוהל ולספק מקום לעריכת ערבים אמנותיים, הרצאות ובית קפה. כפי שסיכם זאת האמן מיכאל קריג מרטין, על הפביליון להיות ‘Most basic social space’. מבחינה טכנית-הנדסית הפביליון לא כולל שרותי-בנין כגון בתי-שימוש או  מיזוג אוויר, אבל עליו לכלול מערכת לניקוז מי-גשמים ולמלא אחר חוקי הבריאות והביטחון האישי ככל מבנה ציבורי בעיר.

קשה לחשוב על פרויקט צנוע ומאתגר יותר לאדריכל באמצע דרכו המקצועית. חופש היצירתיות שהגלריה מאפשרת מחד גיסא וחוסר, ההגבלות התקציביות או דרישות מסחריות מאידך גיסא, הופכים אותו להזדמנות להצגת ה”אני מאמין האדריכלי”. לא פלא שגם אדריכלים מפורסמים ומצליחים ברחבי העולם חושקים בפרויקט זה. לקהל מבקרי הגלריה במיוחד ולחובבי אמנות וארכיטקטורה בלונדון ובריטניה בכלל, זאת הזדמנות לבקר בעבודת אדריכל מענין שעד כה ניתן היה לראות רק מחוץ מגבולות המדינה. מבחינה זו הקמת פביליון הקיץ היא אולי האירוע הארכיטקטוני השנתי המענין והמסקרן ביותר שקים כיום במישור הבין-לאומי.

בחירת משרד האדריכלים המפורסם של הרצוג ודה מרון משווייץ בשיתוף פעולה עם האמן הסיני הידוע איי ווייוויי, מפתיעה ומצביעה על שיקולי יחסי-ציבור. יתכן שכדי לזכות בפרסומת הרבה של השלושה שבנו את האיצטדיון האולימפי “קן הציפור” ב-2008 בבייג’ין, בקיץ בו נערכים בלונדון המשחקים האולימפים, היתה הגלריה מוכנה לסטות מהפרוגרמה הליברלית שלה. יתכן שיש כאן גם מחאה פוליטית סמויה נגד הרשויות הסינייות על מעצר הבית הממושך של האמן.

הרצוג ודה מרון הם זוג אדריכלים מקורי, יצירתי ואקספרימנטלי, שכמעט בכל פרויקט בוחן מחדש את החשיבה האדריכלית. הם בודאי נכללים בחמישיה המובילה של אדריכלים בין-לאומיים בעשור האחרון. התבוננות בעבודותיהם מגלה מעט חזרה על עבודות קודמות. כל פרויקט ואופיו המיוחד. בלונדון הם שיפצו ובנו את מוזיאון הטייט מודרן שנפתח לציבור בשנת 2000 והפך תוך זמן קצר לאחד מחללי התצוגה המרכזיים והחשובים לאמנות מודרנית. בניית המוזיאון העלתה את המשרד השווייצי למסלול הבין-לאומי. בשנת 2003 הם הקימו את “מרכז לאבן לריקוד” במזרח לונדון וזכו עבור הקמתו ב’פרס סטרלינג’ המכובד. האמן הסיני איי ווייויי הציג בעבר בלונדון  תערוכת יחיד בגלריה  ליסון ומיצג ענק של  מליוני גרעיני חמניות מפורצלן  צבועים-ביד, באולם הטורבינות של הטייט מודרן.

הפביליון והרקע לעיצובו
הביתן הנוכחי מורכב משני חלקים בסיסיים. החלק הראשון הוא רצפה מעגלית שנחפרה בעומק מטר וחצי מתחת לפני שטח הגן, ומעוצבת כתבליט  של שרידים ארכיאולוגיים שלכאורה נחשפו מיסודות עשרת הביתנים הקודמים כשהם מצופים במעטה שעם. ממפלס זה מתרוממת מערכת מדרגות ורמפות לגובה הגן, המדרגות רחבות, מאד פיסולויות ומרשימות ביותר. הבסיס מקנה את התחושה של חורבות אמפיתאטרון רומאי.

החלק השני הוא דיסק מתכתי שטוח בקוטר של כ- 20 מטר כתום בצדו האחד, שמרחף כגג בגובה מטר וחצי מעל מפלס הגן בעזרת מערכת עמודים א-סימטריים שחלקם הוקמו כשחזור לעמודי הפביליונים הקודמים. המשטח העליון של דיסק הגג משמש מעין מקווה רדוד בעומק של כ 5 ס”מ למי-גשם, וממלא תפקיד של בריכת מים דקורטיבית מרכזית בגן קלאסי. אין ספק שמיקום ורעיון הבריכה העגולה באמצא הגן הפרטי על ציר-הרוחב של בנין גלרית הסרפנטין הבנוי בסגנון נאו-קלאסי הוא אחד הרעיונות היפים בעבודה זו, הקושר מבחינה סגנונית-היסטורית בין שני המבנים, וזאת בנוסף לעושר ההשתקפויות של הגן במים.

בהצהרת האדריכלים המופיעה על שלט בכניסה לגן נאמר בין היתר שה”קונטקסט הארכיאולוגי” נולד במקרה. הם חפרו בקרקעית הגן כדי להגיע למפלס מי התהום וליצור בו בור למי-גשם מתחת לפביליון. תוך כדי חפירה הם נתקלו בשרידי קו טלפון, שרידי יסודות ואדמת מילוי מהביתנים הקודמים. מציאות אלו יצרו את הרעיון לשחזר את יסודות הביתנים הקודמים בנוף הרצפה  החדש.
זו הצהרה תמימה למדי. הרצוג ודה מרון תעסקו בנושא השימור הארכיאולוגי או שימוש משני בחלקי-בנין וחשיפת אלמנטים קימים באתר בעבר, וגם בפרויקט ההרחבה החדש של הטייט מודרן שנפתח לציבור רק בחודש יולי 2012, הם שימרו את שלושת מיכלי הבטון הענקיים ששימשו כמיכלי דלק בתחנת-הכח שהוסבה  ב-2000 למוזיאון והפכו אותם לחללי תצוגה עבור האגף למיצגים, תיאטרון, ריקוד ועבודות של סרטים נסיוניים. מבט לתוך “גלריית המיכלים” החשוכה, המוארת באור מלאכותי עמום ומערכות הקונסטרוקציה הכפולה של עמודים ישנים וחדשים שלה, רומז למבט הפנימי ואופיו של פביליון הקיץ.

טיול בגן
יום קיץ אנגלי מושלם. השמים צבועים בכחול עמוק ומספר עננים קטנים ולבנים שטים בשלווה בשמים. הגן מזהיר בגווני הירוק הרווי שלו, אבל אין בפביליון השנים עשר בית קפה ‘אנושי’. השווייצרים כנראה פוריטנים מדי עבור פינוק כזה. אם אתה רוצה קפה עליך לעמוד בתור ליד קרון המזנון השחור החונה ליד הפבליון. קשה להבין איך צוות תכנון כה מוכשר מסוגל לעצב ברגישות פביליון שלא יהיה לדברי פייר דה מרון “אוביקט אדריכלי” בעל צורה קונקרטית כמו הביתנים הקודמים, ושמתמזג כל כך יפה עם הגן, ואחר כך לפגוע בקומפוזיציה העדינה ע”י הצמדתה לפינת-חניה.

לאחר קנית הקפה ירדתי במדרגות  הפיסוליות עם קפה בכוס נייר לתוך הפבליון. למרות יום הקיץ המקסים המקום היה חצי חשוך, חגורת האור הטבעי החודר פנימה בין דיסק התקרה למפלס דשא הגן לא מספיקה, ויש צורך להיעזר בשורות של מנורות חשמל תעשיתיות פשוטות הקבועות בתקרה כמו בגלריית המיכלים. אך גם תוספת האור המלאכותי לא יוצרת אווירה נעימה לשהות או לקריאה. המקום גם לא מתאים במיוחד להרצאות או הופעות אמנותיות, וזאת למרות הגמישות המתוכננת והבלתי נראית במבט ראשון שנועדה למלא ביעילות פונקציות כגון אפשרות הסעת ציוד כבד עד למקום המיועד לשמש כבמה ואפשרות הזזת מושבי השעם דמויי פקקי השמפניה העליזים, שעוצבו במיוחד לפביליון זה.  למרות החסרונות המקום אטרקטיבי וסואן במבקרים ומשמש גן-משחקים עליז לילדים שזוחלים, מקפצים ונתמכים ב”גושי הארכיאולוגיה” הנמוכים המשמשים גם כמושבים למבוגרים.

כל מפלס הרצפה כולל הפיסול הארכיאולוגי, העמודים ומערכות המדרגות והרמפות מצופים בשכבת שעם טבעי בצבע חום בהיר שמגן מפני שריטות או התקלות לא צפויה בנוף גיאומטרי זה. הבחירה יוצאת הדופן בשעם ופרטי הבנין הפשוטים והמותאמים מדגישה את היחס לחומר כחומר – אחת מנקודותיה המצטיינות של הארכיטקטורה השוייצרית. האקוסטיקה הטובה נוצרת בין תקרת מתכת לרצפה וקירות קולטי רעש, ועם המגע הנעים עם השעם, נשאר רק לשבת על תבליטי הארכיאולגיה המדומה עם כוס קפה בספל מנייר, להסתכל על המדרגות והרמפות המפוסלות ומשולבות כה יפה ועל רגלי המבקרים העומדים על השביל או על הדשא בחוץ.

לאחר הקפה יצאתי לסיבוב מסביב לפביליון. הדרך הנוחה להגיע לשפת הבריכה היא על השביל הממוקם על ציר הרוחב של הגלריה. המגבלה הבולטת של ברכת המים הרחבה והיפה הזאת, היא היותה מוגבהת בכמטר וחצי מעל למפלס הגן כך שהורים המבקרים בביתן נאלצים להרים את ילדיהם הקטנים כדי שיכלו לראות ולגעת כפי שילדים אוהבים בפני המים. לא מובן גם למה גג המבנה אינו עשוי מחומר שקוף שהיה מאפשר להנמיך את מפלס הבריכה ולהגביר את האור החודר לחלל הפנימי האפלולי.

למעשה שני המבטים היפים ביותר על ביתן הבריכה מתקבלים ממרפסת הגג של בנין הגלריה, וממפלס הגן. הבעיה היא ששני מבטים נפלאים אלו חסומים בפני המבקר הרגיל. כדי להגיע לנקודת המבט הראשונה יש צורך בקבלת רשות מהגלריה להשתמש במדרגות הפנימיות שניתנת רק לאורחים חשובים, ולנקודת המבט השניה יש צורך בסולם או מתקן הרמה שירים את הצופה כמטר או שנים מעל מפלס הדשא (בצילומו הנפלא של איוון באן משתקפת חזית הגלריה בממי הבריכה). מגבלה  זאת לא מטרידה את המתכננים. הצופים כבר נדרשים לדמיין ארכיאולוגיה שלא קיימת ודי פשוטה במהותה הקונצפטואלית וקשריה עם הזיכרון, אז הם יכולים לדמיין גם את המבטים היפים על הביתן. עולם וירטואלי לחלוטין.

נכנסתי לחנות הגלריה לרכוש גלויה או שתיים של הפביליון “ממבט הציפורים”. בכניסה תלוי הדפס משי, רישום בגודל 84.1 X 84.1 ס”מ במסגרת לבנה ומכובדת המראה דיאגרמה קונצפטואלית של המבנה בתשעה שלבים, מהטופוגרפיה של היסודות הדמיוניים החשופים של הפביליונים הקודמים ועד הנוף הסופי “נוף השעם” של הרצפה הנוכחית. תשעה רישומים עדינים ויפים כמו תשעה מדליונים עגולים. הרישומים מראים יותר מכל דבר את האיכות האומנותית-אדריכלית הגבוהה שצוות התכנון מסוגל להגיע אליה. אולי, חשבתי בצאתי לגן, רעיון קונצפטואלי שנראה כל כך יפה על הנייר צריך להישאר עליו, ואולי אמנות קונצפטואלית ואדריכלות אינן הולכות יד ביד.

* התשובה לסתירה בין הכלל האומר שמתכנן הפביליון צריך להיות אדריכל או משרד אדריכלים שטרם בנו בניין באנגליה לעובדה שהרצוג ומרון השלימו כבר מספר מבנים במדינה היא שהפביליון תוכנן לא ע”י משרד “הרצוג ומרון” כי אם ע”י “הרצוג, מרון ואייווייויי”…