העיר ואני

לפני שבע שנים נדד אסעד זועבי מהכפר נין לעיר תל-אביב. מהר מאוד הבין שנדד מהשוליים של הפריפריה לשוליים של המרכז

. מתוך גיליון “עיר עולם“

“אתה רמת-גני?”.
“לא”, עניתי בקול מהוסס, “אני בת-ימי”. בעצם אני לא זה ולא זה, אך לא עלה בדעתי, ולו לרגע, להגיד לו שאני נינאווי, דהיינו מהכפר נין. נוסף לעובדה שמעטים האנשים שמכירים את המקום הזה, פחדתי לעורר את חשדו. השעון הצביע על אחרי חצות, סחבתי בידי שתי מזוודות ועל גבי נשאתי תיק גדול, מזוקן ועייף כמו תמיד עליתי לאוטובוס עמוס ביהודים. מילמלתי את בת-ימיותי ופניתי לירכתי האוטובוס, מחפש לי כיסא לשבת.
אוטובוס מס’ 240 היה עמוס באנשים דתיים מכל הגילים ומכל המינים. גברים מזוקנים, עוללים בעגלות ונשים שתמיד תהיתי על יופי שיערן, חלק כמשי ומסודר למשעי. כשגיליתי ברבות הימים שמדובר בפאות, גדולה היתה אכזבתי. המזוודות ישמשו אותי במעבר הדירה. הפעם אני עובר לגור בחדר ארונות. 
הנדידה שלי לתל-אביב התרחשה לפני כשבע שנים. בעקבות תאונה במפעל שבו עבדתי. בפני לא ניצבו אפשרויות רבות: להמשיך להיות פועל באחד מבתי-החרושת, או לעלות על דרך ההשכלה והעצמאות. בחרתי באפשרות השנייה בלי לחשוב על הסיכונים הכרוכים במעבר החד. עד לאותה תקופה ביליתי את כל חיי בכפר, שם נולדתי ושם התעצבה אישיותי. לפני שהכרתי את העולם החיצוני, הכפר היה המרכז בשבילי. עפולה היתה העיר השכנה, והיא זו שסיפקה לנו את צרכינו החומריים. היא לא היתה עיר זוהרת ולא משכה אליה תשומת לב באף מישור מן המישורים, אך הצליחה להתבסס כעוד עיר בין הערים ששימשו תחליף לערים הערביות המרכזיות שהתקיימו עד 48′.

עלייתה של העיר העברית התאפשרה, כמובן, בזכות התבוסה של 48′. תבוסה זו ביססה את מעמדם של היישובים העבריים, גדולים כקטנים. אנחנו, לעומת זאת, נשארנו באותן עזובות פרימיטיביות מכל הבחינות, שבמקומות מסוימים נותרו כאלו עד היום הזה. שוליות זו אינה בלעדית ליחסים שבין הכפר הערבי לעיר העברית: אותה הייררכיה התקיימה לפני כן בין הכפר הערבי לעיר הערבית, ובשתי מערכות היחסים היה הכפר השוליים של הפריפריה.

תל-אביב כמקום מדומיין

במעבר מן השוליים למרכז השליתי את עצמי בתחילה שאני עובר לתל-אביב, שהיא לפעמים שם כולל של אזור גוש דן. בפועל המעבר שלי היה לפריפריה של תל-אביב – תחילה בת-ים ולאחר מכן יפו. מהר מאוד התפכחתי מן האשליה והבנתי שהנדידה שלי היתה מהשוליים של הפריפריה לשוליים של המרכז. תל-אביב היא עיר מבוצרת שיכולים לחדור אליה רק בעלי ההון, והון הוא לא הצד החזק שלי.

אשליות רבות התנפצו בפרצופי במהלך שהותי במקום הזה. לפני הנדידה היתה תל-אביב בשבילי ובשבילנו אנחנו, המרוחקים ממנה, מקום של עוצמה וכוח בכל מה שנוגע לקיום שלך. אם רוצים לעבוד ולצבור הון, עוברים למרכז. אם רוצים לשכב עם נשים בחופשיות, עוברים למרכז. אם רוצים להכיר את היהודים האמיתיים ולא את אלה שהביאו ממדינות ערב ותקעו לידינו, צריך לעבור למרכז, הסלתה והשמנה נמצאות במרכז, וכדי לחדור לשם צריך להיות במרכז. ניתן למנות עוד סיבות רבות: רבים עוזבים את הכפר כי מאסו בחיי הדלות או ברחו ממשטר העריצות שמטילה החמולתיות. רוב הצעירים הערבים שפגשתי בתל-אביב הסבירו לי שבאו לעשות כסף ולחזור לכפר, שבו יבנו את ביתם ויינשאו, ובזה ייתם עידן הזוהר שלהם. תל-אביב לא מושכת אותם; היא תחנת ביניים בלבד, ולכן לא מתפתחים בה עבורם חיי קהילה.

בעולם טוב יותר היתה יפו אמורה לענות על הצרכים שלנו כבני תרבות שונה, אך המגורים ביפו במשך ארבע שנים חידדו בתודעתי את הפערים העצומים בין שתי הערים שחוברו להן יחדיו. חיבור זה היה אמור להוליד שוויון בכל מה שקשור להתפתחות האורבנית של שני המקומות, אך ההזנחה של יפו כמקום שמאכלס ערבים בולטת מאוד לעומת תל-אביב. הזנחה זו תוליד, כמובן, את הבעיות החברתיות האחרות שמקשות על תושבי יפו הערבים את החיים ודוחקות אותם לפינה. אם במהלך המגורים שלי בכפר חשבתי שהכפר הוא מקום מפחיד ולא בטוח, במיוחד כשחשוך בלילה ואין תאורה ברחובות, אזי הבנתי שגם ביפו החיים אינם בטוחים. ביפו יש תאורה בלילות, אך הביטחון שמתערער הוא הביטחון הזהותי, שנמצא במגננה כל הזמן. המחיקה התרבותית והזהותית שתושבי יפו חשופים לה היא אדירה בממדיה לעומת הכפר השליו, שבו איש אינו נלחם בזהותו.

תל-אביב כעיר עולם

כשהתבקשתי לכתוב על תל-אביב כעיר עולם הרגשתי את אי-הנוחות בכתיבה על מקום שהשוויון אינו בראש מעייניו; כל עניינו היא מדידת זרם ההון מהעיר העברית הראשונה ואליה. המושג “עיר עולם” מתייחס לעיר שיש לה השפעה החורגת מתחומה, במישור הכלכלי, החברתי והתרבותי, בפנים הארץ ומחוצה לה. הקטיגוריה העיקרית היא הקטיגוריה הכלכלית, ומשם נגזרות כל הקטיגוריות האחרות. תל-אביב, למרות הצלחתה כבסיס כלכלי במדינה ישראל, עדיין אינה עיר עולם. הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים לצד התמורות הכלכליות והפוליטיות שפוקדות את המזרח התיכון ושאר העולם מרחיקים אותה מיום ליום מההגדרה “עיר עולם”. ואפילו אם נצליח למקם את תל-אביב ביום מן הימים במקום מכובד ברשימת ערי העולם, עדיין יזדקרו הנזקים הרבים שגוזרת עיר העולם על מעוטי היכולת וחסרי ההון שבתוכה. אם הייתי רוצה להשתעשע ברעיון הפיכתה של תל-אביב לעיר עולם הייתי מדמיין ברוחי את תל-אביב כעיר שוויונית שחיים בתוכה המון קהילות ומתקיימת בה פעילות ענפה בכל המישורים האנושיים. בחלום הזה אני מרשה לעצמי לדמיין את הערבים של יפו נוסעים למדינות המפרץ לרקוח עסקאות ואת ילדי המהגרים האפריקאים נוסעים לאפריקה כדי לחבר בין השני העולמות. ניצול הפוטנציאל האדיר הטמון בשתי הקהילות הללו יכול להפוך את תל-אביב לעיר עולם מובילה בחלק זה של העולם.

“הפתיעה אותי גם העובדה שיש דבר שנקרא הומלסים. בכפר לא פגשתי מקרים כאלה; רשת ההגנה שמספקת המשפחה המורחבת מונעת מאנשים להידרדר לרחוב. בתל-אביב פגשתי הומלסים שמחפשים אוכל בפח, וגם הם היו, למרבה ההפתעה, ‘יהודים’. כך שכנראה לא מספיק לעבור לתל-אביב כדי להיות במרכז”

אם אנסה להסתכל מסביבי במזרח התיכון, אוכל למנות מקרים דומים של עליית ערים על חשבון נפילתן של קהילות או ערים אחרות. קהיר ובגדד יכלו להיות ערי עולם משגשגות אם התנועה הלאומית הערבית היתה לומדת להכיל בתוכה את הקהילות הרבות שחיו בה. עיראקים יהודים הצליחו לשגשג בעולם המסחר והעסקים הן במזרח והן במערב; השגשוג נגדע כשרובם עזבו את המדינה, שהפכה את חייהם לקשים מנשוא, ועימו ירדה קרנה של בגדד. אותו תסריט התרחש באלכסנדריה, שבה שיגשגה קהילה יוונית ענפה מאוד, שהפכה אותה לעיר קוסמופוליטית בכל המובנים. עלייתו של נאצר החריבה את הקהילה, ורוב חבריה נאלצו לעזוב את אלכסנדריה. בלבנון הטרגדיה הקיפה את כולם, סכסוכים דתיים מטופשים בין המקומיים הביאו לנדידה המונית אל מחוץ לארץ, וקהילות יהודיות, ארמניות ואחרות, ששיגשגו בביירות, גוועו והלכו. ההתרחשויות בפלסטין לצד התחזקות התנועה הפאן-הערבית חיזקו את הבדלנות וההסתגרות, ותנועת הנדידה מחוץ למזרח התיכון המשיכה להתחזק. ההפסד היה גדול. לדעתי יש מקום חשוב לחירויות ומידת הסובלנות שהעיר יכולה להעניק לאחרים השונים. זהו התנאי החשוב ביותר. בלעדיו אף עיר אינה יכולה להפוך לעיר עולם.

ההתבוננות בעלייתן ונפילתן של ערי עולם היא דבר מרתק, ואם יורדים לפרטי פרטים, העיר מעניקה חוויות מעצבות לכל אחד ואחד מאיתנו, כמו כל מקום אחר. כל אחד שותף בהפיכת המקום למה שהוא. אם הכפר עיצב אותי בעשרים שנות חיי הראשונות, תל-אביב עיצבה אותי בשנותי האחרונות. בתל-אביב פגשתי לראשונה את האנשים שמגדירים את עצמם כיהודים. המלה יאהודי תמיד היתה קשור לדבר-מה שלילי, חזק, ברוטלי ומאיים. הפגישה המחודשת הפתיעה אותי, כי גיליתי שגם ביניהם יש כאלה כמוני, שאינם מגדירים את עצמם או מחפשים את עצמם, ויש אחרים שלא הסכסוך בראש מעייניהם, ובין אלה לאלה מאפשר המרחב התל-אביבי קיומן של שלל זהויות מיניות או קבוצות אידיאולוגיות שונות ומשונות.  הפתיעה אותי גם העובדה שיש דבר שנקרא הומלסים. בכפר לא פגשתי מקרים כאלה; רשת ההגנה שמספקת המשפחה המורחבת מונעת מאנשים להידרדר לרחוב. בתל-אביב פגשתי הומלסים שמחפשים אוכל בפח, וגם הם היו, למרבה ההפתעה, “יהודים”. כך שכנראה לא מספיק לעבור לתל-אביב כדי להיות במרכז.


הזרות כגלות

הנדידה מן הכפר לעיר היתה חוויה קשה בשבילי. לא רק שהמעבר היה לעיר, אלא לעיר ישראלית, שלא ממש משתוקקת לקלוט חריגים ושונים ממנה, ודאי שלא ערבים. ובכל זאת יותר מכל איים עלי החופש שמעניקה העיר, היכולת להיטמע ולהישכח בין המוני האדם, כשכל אחד אדון לעצמו. לאט-לאט אתה מרגיש שאתה משתנה וכבר לא חושב באותה צורה, הדברים נראים אחרת, והנפש נכנסת לדילמות.

מלבד הדילמות הזהותיות איימה עלי האורבניות; הכל בנוי בעיר. בכפר ניתן להתמזג עם הטבע. בעיר אתה יכול להתמזג רק עם עצמך. בעיני זה היה מדרון חלקלק לאבדון. כאבה לי העובדה שהטבע נעדר מהעיר, שהוא מצטמצם לאדנית שמניחים על מפתן המרפסת או החלון. חסר לי הבוץ שדרכתי עליו בחורף, מגע האדמה המחוספס ואפילו האבנים. העיר היא מקום בנוי, מלא קירות ורצפות, אך אין בו אבנים, סתם אבנים, שלא לדבר על האוויר המורעל. אין בכוונתי להאדיר את חיי הכפר. החיים בו קשים, אך הגעגועים שבלב הם עניין שיש לדווח עליו.

סופרים ומשוררים רבים דנו במתח הזה שבין הכפר לעיר. ראשד חוסיין (1936–1977) ומחמוד דרוויש (1941–2008), למשל, נולדו בכפר ונדדו ממנו לעיר הישראלית, העיר הכובשת, וגם הצטרפו למפלגות ישראליות. המשך הסכסוך הרחיק אותם לערי העולם הגדולות: חוסיין נדד לניו-יורק ודרוויש נדד בין הבירות הערביות השונות. את הגעגועים לכפר שאבד הם ביטאו ביצירותיהם.

בשירו “ניו-יורק” מתאר חוסיין היטב את הבדידות הפראית שמציפה אותו: “אתה הולך כמת/ שואל בטלפון/ האם נשארו חברים/ שונא להתחיל עם נשים/ רוב הנשים מכאן/ ואתה/ עדיין אוהב את הנערה שהגיעה מן המדבר” (כל התרגומים שלי). אחרי שהוא מאבד את חבריו ולא מוצא אהבה הוא חותם את שירו באומרו: “אתה מת בשירה/ בעיר ללא חברים”.

בשיר ההספד שכתב לו דרוויש, “היה מה שיהיה”, הוא מתאר את המפגש שלו עם חוסיין בניו-יורק, מפגש מלא בגעגועים ובדידות: “בשדרה החמישית אמר לי שלום. בכה. נשען על קיר הזכוכית. ואין ערבות בניו-יורק./ גרם לי לבכות. החזיר את המים לנהר. שתינו את הקפה. ונפרדנו בשניות…/ למה בורחת השירה מהלב אם אני מתרחק מיפו? למה/ נעלמת יפו אם אני מחבק אותה?/ לא. זה אינו הזמן שלי”.

הגעגוע הוא מוטיב מרכזי בשירתו של דרוויש; אמנם פחות לכפר ויותר למולדת ולערים ההיסטוריות, אך ניתן להרגיש ברבים משיריו את עוצמת התלישות מן המקום והרצון לחזור לבית החם. בשירו “זר בעיר מרוחקת” כותב דרוויש: “כשהייתי קטן/ ויפה/ הפרח היה ביתי/ והמעיינות היו ימי/ הפרח הפך לפצע/ והמעיינות לצימאון/ האם השתניתי הרבה?/ לא השתניתי הרבה”.

אסעד זועבי הוא סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, חי ולומד באיזור המרכז.