זרים בביתם: משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

כדי להיות להט”ב בישראל היום, כל מה שצריך לעשות זה להיות קצת פחות מה שאתה רוצה להיות. כל מה שצריך לעשות זה להפנים את הפחד

. מאמר מתוך גיליון “עיר עולם“

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

*
ביקורת פמיניסטית משמעותית על תיאוריות ליברליות טוענת שכאשר מדברים על “האדם הסביר” או “האדם הממוצע”, מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אשה המבקשת שוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט הגברי הזה, שכן הגברי הוא ה”נורמלי”. בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האשה הלבנה. לפי קשייה של האשה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהן של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מגבולות המאבק הפמיניסטי. האשה השחורה היתה אשה וגם שחורה, בעוד שהאשה הלבנה היתה פשוט אשה. הנשים השחורות אף לא עמדו בחזית המאבק של הקבוצות האחרות שאליהן השתייכו, שכן “נשים שחורות” נתפסו כתת-קטיגוריה של “שחורים” באופן כללי. בעיותיהן, נטען, אינן נובעות אך ורק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

במידה רבה, הקהילה הלהט”בית סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט”ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשוּת נוספת). לסביות הן הומואיות פלוס נשים, ולכן מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות שבה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינה נחשבת כבעיה של הקהילה הגאה, אלא בעיה של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחים, ולכן הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים), ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, האדישה לעדתיות. גם בעיות של טרנסג’נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן נחשבות לבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הן נובעות מהשילוב של טרנסג’נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.

*
גם ברחובות המוגנים של מרכז תל-אביב אנחנו חווים אלימות. קריאות גנאי מרכבים חולפים אינן תופעה נדירה, ומפעם לפעם מתגלה גם אלימות פיזית, אז נזהרים. יודעים שבגן מאיר עדיף שלא ללכת קרובים יתר על המידה בלילה. יודעים שעדיף לא ללכת ברחוב אלנבי לפנות בוקר. מובן שכשאתה פחות נראה וככל שאתה “עובר” יותר כ”גבר”, כ”סטרייט”, כ”ישראלי”, הסיכון פוחת. כל מה שצריך לעשות זה להיות קצת פחות מה שאתה רוצה להיות. כל מה שצריך לעשות זה להפנים את הפחד.

*
לקראת מצעד הגאווה נתלים דגלי הגאווה ברחבי תל-אביב. עיריית תל-אביב, העירייה היחידה שתומכת מרצון בפעילותה של הקהילה הגאה, מנכיחה את הזהות הלהט”בית ומספקת את האמצעים לצעידה המונית מגן מאיר לחוף גורדון. דגלי הגאווה מתנופפים אף צפונה מזה, עד לחוף הילטון, ומזרחה, עד לדרך נמיר. שנה אחר שנה מאומץ אותו מסלול קבוע ומתוחם. אותם שכנים מריעים ומעודדים מאותן מרפסות. שנה אחר שנה מרביתה הגדולה של תל-אביב אינה נחשפת למצעד. הוא לא עובר בשכונת התקווה וביד-אליהו, לא ברמת-אביב, בצהלה או ביפו. בתפיסה של עיריית תל-אביב, המצעד צריך להתקיים במקום הנוח ביותר – המקום שבו הוא אינו מאתגר את הסדר החברתי ואינו מפריע לאיש. זהו המצעד של הצעירים, הסטודנטיות, וכל אלו המסוגלים ורוצות לחיות במרכז תל-אביב.

לפני זמן לא רב ניסו להקים קבוצה של ארגון הנוער הגאה באחת מערי הלוויין של תל-אביב. העירייה סירבה להקצות מקום לפעילות, אבל הסכימה להקצות אוטובוסים שיובילו את הנוער לקבוצה התל-אביבית. ההרחקה הגיאוגרפית של “האחר” הלהט”בי אינה תופעה חריגה. כך לדוגמה אותו שמעון פרס שנאם באירוע הזיכרון להרוגי הבר-נוער היה ממתנגדי קיום מצעד הגאווה בירושלים. גם הנואמים האהובים על הקהילה התל-אביבית, דוגמת ציפי לבני, שהתניעה את המצעד התל-אביבי בעבר, ובנימין נתניהו, שביקר בסניף התל-אביבי של האגודה, לא הביעו נכונות ללכת כמה עשרות מטרים ממקום עבודתם ולנאום בעצרת שסיימה את המצעד הירושלמי מול רחבת הכנסת.

הפוליטיקה המרחבית הנחשפת היא פוליטיקה שמבוססת על שתי הנחות פשוטות ומשלימות. ההנחה הראשונה היא הנחת השונות. משמע, ההנחה המהותנית, שיש הבדל יסודי בין להט”בים להטרואים, שהוא חשוב וחזק יותר מכל זיקה אחרת שיכולה להתקיים ביניהם. ההנחה השנייה היא הנחת הזהות, משמע, ההנחה שכל חברי הקהילה הלהט”בית הם אותו הדבר בדיוק. כל התכונות, הדעות, הרצונות והשאיפות הפרטניות, כל ההבדלים בין קבוצות שונות בקהילה הגאה, כל המגוון הוא חסר משמעות ואינו דורש התייחסות.

בחירה של הנהגת הקהילה בתל-אביב לתת לגיטימציה לפוליטיקאי המשתף עימה פעולה, אף שאותו פוליטיקאי ממש מסרב לשתף פעולה גם הקהילה בירושלים, בחדרה או בקריית-אונו, היא בחירה שלא להכיר בזכות של הומו מירושלים, ביסקסואל מחדרה או לסבית מקריית-אונו להתקיים כלהט”בים במרחב שבו הם בוחרות לחיות

על בסיס שתי ההנחות הללו פועלת הפוליטיקה הליברלית של הפרדה והדרה. הקבוצה ההגמונית בוחרת כיצד לחלק את המרחב, ומקצה ל”אחר” הלהט”בי שטח מתוחם שבתוכו מותר לו להתקיים בגלוי. מרגע שיש חלוקה במרחב, מתערערת הביקורת בדבר חוסר ייצוג או נראות וניתנת הצדקה לדחיקת הזהות הלהט”בית מכל יתר האתרים הציבוריים – האתרים שבהם לא נוח שייראו להט”בים. למעשה זוהי תפיסה של separate but equal. ההקצאה, כמובן, נעשית על-פי הסטנדרטים של ההגמוניה הכללית. משמע, ככל ש”האחר” דומה יותר ל”אני”, כך זכאותו עולה. ככל שהשפה המשותפת, החוויה היומיומית והתפיסות הבסיסיות דומות יותר, כך גדלה השפעתו של הפרט להיות אותו “אחר” שזוכה לשלוט במרחב המופרד. במלים אחרות, שם המשחק הוא דומה אבל שונה. עליך להוכיח שאתה זהה לרוב בכל פרמטר, למעט הנטייה המינית. עליך להוכיח שהנטייה המינית שלך שונה באופן מוחלט, בלתי הפיך ובינארי.

אולם פרויקט של “נפרד אבל שווה” אינו יכול לפעול כשלהט”בים פזורים במרחב. הדרישה לטרנספר רצוני נתקלתת בקשיים מובנים: קשיים כלכליים של להט”בים שאינן יכולות להגר לשמורת תל-אביב, וקשיים מהותיים של להט”בים המבקשים להיות חלק מהקהילה שבה צמחו וגדלו. ההומו הדתי שרוצה להוסיף ולהתפלל בבית-הכנסת שלו, הלסבית הערבייה שרוצה לחיות בקהילה שבה השפה הערבית היא שפת האם.
ואז מתחילה התופעה המדהימה לפעול.
באחת הופך המרחב למטא-נראטיב, סיפור מסגרת הכורך בתוכו את האידיאל ומגדיר אותו. אופן השליטה במרחב מפסיק להיות כלי לשליטה בפרט הלהט”בי, והופך למרכיב בזהות הלהט”בית. גבולות המרחב, אופן הפעולה בו, ובעיקר אופן מתן המשמעות שלו על-ידי הפרט הופכים לרכיב מרכזי בין שלל הביטויים והמופעים של היות להט”ב (פרפורמנס).

ראשית נדרשת הפרט הלהט”בי לידיעה של המותר והאסור, של מקומות הבילוי ה”ידידותיים”, של המקומות ה”קהילתיים” ושל המקומות האחרים. הידיעה אינה סוד. היא גלויה ומפורסמת ברבים. מפות של העיר מחולקות ומסבירות – לכאן מותר לך ללכת, לשם – לא כדאי, אלו הן המסיבות הבטוחות, זהו החוף הנכון. גם במרכז תל-אביב, במקומות רבים זוג לסביות מתנשקות יזכו לתגובות לא אוהדות. והנה, האתרים המוגנים מעוצבים בדמותו של האב-טיפוס הלהט”בי. חוף הילטון הוא חוף ההומואים, ללסביות אין חופים. טרנסיות וביסקסואליות יכולות להשתלב במרכז הגאה. הן רצויות במרכז הגאה, אבל תמיד כתוספת, תמיד כמי שמבקשות מאליטה גברית שתיתן להן מקום, שתקצה להן תת-מרחב שבו יוכלו לנשום בחופשיות. מועדונים וחדרי כושר הם אתרים שבהם יכולה להתקיים זהות להט”בית גלויה. בתי-כנסת, בתי-ספר, מתנ”סים, מקומות עבודה – אינם אתרים כאלה. אף שבמרחבים הללו מבלות רוב הפרטים בחברה את מרבית שעותיהם, אלו מרחבים אסורים לזהות הלהט”בית; אלו הם מרחבים החורגים מהשטח שהוקצה לקהילה הגאה.

באחת נמחקת הלגיטימציה לזהות להט”בית באותם מרחבים שאינם קהילתיים “מטבעם”. בו בזמן, המרחבים ה”מוגנים” הופכים לאתר לא ידידותי ללהט”ב הלא גנרית. אתרים אלו, לרבות אלו הממומנים מסיוע ציבורי, מעוצבים על-ידי כללי השוק החופשי תוך התעלמות מיחסי הכוחות החברתיים, הפועלים גם בין כותלי הקהילה. לצד ההסבר הקבוע, המאשים את הלהט”ב השונה בכך שאינו יוזם דיו ובשל כך אינו מצליח לעצב את הסביבה הלהט”בית, נוסף הצורך, המובהר שוב ושוב, בדבר שיח עם הקבוצה ההגמונית. קצין בכיר במילואים המצוי במערכת יחסים זוגית יציבה יהיה מסוגל לדבר בצורה “טובה יותר” עם החברה הכללית. הוא יוכל לייצג טוב יותר את האינטרסים של הטרנסג’נדרית הדרוזית ממנה עצמה.

ועל הבסיס הזה, של יכולת הייצוג הטובה יותר, נבחרים הערכים. כי ייצוג נכון יכול להתקיים רק במקום שבו כל המחלוקות המשניות מוצאות מהדיון. הערכים הנבחרים הופכים לערכים האוניברסליים. ערכים המתרחקים מהמקומי ומזהים את היסוד המשותף ללהט”ב באשר היא להט”ב. ההצלחה נמדדת במונחים חיצוניים לאלו של חברי הקהילה עצמה. וכך נוצר ההומו הגלובלי המדומיין, החולש על אופן הפעולה במרחב. זהו דימוי-העל המגדיר את מידת הביטחון והפתיחות הקיימת בשמורה המוגנת. כך פתאום, נוכחות של תיירים הומואים במצעד הגאווה הופכת להוכחה לפתיחות הקיימת בעיר יותר משאלת רווחת חברי וחברות הקהילה הגרות בעיר. כך הופכת תעשיית תיירות זו, התורמת לצמיחה הכלכלית של הציבור הכללי, למדד משמעותי יותר משאלת יכולתן של חברי הקהילה להשתלב בצמיחה זו. כך, שאלת מספר המסיבות המתקיימות בכל רגע נתון חשובה יותר מהשאלה כמה מקלטים יש לנוער להט”בי בסיכון.

ועם השתנות הערכים, שב ומשתנה המרחב. כך, לדוגמה, עצם הרעיון של גן העצמאות, אתר הקרוזינג ההיסטורי, הופך לרעיון מגונה, לרעיון שאינו משתלב באידיאל הגלובלי. התייר הגאה לא הולך לחפש מפגשים בשיחים של הגן. גם ההומו ההגמוני לא עושה זאת. הצרכים של אותם ציבורים המחפשים אתר ציבורי משותף, אלו שלא יתקבלו באתרים הקהילתיים המורשים, דוגמת להט”בים בארון, אינם עוד צורכי הקהילה. המשמעות החיוביות של אתר ציבורי לא מסחרי למפגש נמחקת, והוא הופך למוקצה, אסור וטמא. הרעיון של הגן כאתר של אלימות מינית מועלה על נס, ועצם הרצון בשמירה על דיסקרטיות מוקע. המטרה אינה לצמצם את האלימות המינית וסיכויי הפגיעה בחברי הקהילה. אלו אינם מצומצמים כלל. כמה מהאתרים החלופיים שבהם מוצא הניצול את מקומו זוכים להאדרה (כך למשל אתרי ההיכרויות משמשים, ולא פעם באופן גלוי, כר פורה לזנות וניצול קטינים). אתרים אחרים מורחקים מהעין ומועברים לפאתי העיר (דוגמת אזור התחנה המרכזית הישנה). וכמובן, גם באתרים המורשים מתקיימת תעשיית הניצול במלוא עוצמתה הקודמת. גבר מבוגר שמנצל נער במסיבה אינו שונה בשום צורה מגבר שעושה זאת בגן ציבורי. ההבדל הוא רק במתן המשמעות. כאשר הניצול נעשה במועדון סגור או באתר אינטרנט, הנער, שנכנס למרחב מרצונו, אחראי על שקורה לו. כאשר מדובר על גן ציבורי או על הרחוב, האשם הוא על המנצל.

*

כמובן, אין שום פסול באידיאל ההומואי. אין פסול בתרבות חדרי הכושר. אין פסול במסיבות. אין פסול ברצון להפוך לזוג תל-אביבי שגר בדירה קטנה עם שני ילדים וכלב. הבחירה של הפרט לקיים אורח חיים כרצונו, במידה רבה, היא החזון של המהפכה הלהט”בית.
הקושי נובע מהנכונות של הקהילה להפוך לסדן שעליו מוטח פטיש ההגמוניה. עיצובה של השמורה הקהילתית באופן המצמצם את הלגיטימציה של המגוון האנושי בתוכה, על-ידי אימוץ מערכת ערכית עיוורת לפערים, הן בהון הסימבולי הן בהון המטריאלי, בין קבוצות שונות, סוגרת את הדלת בפני כל מי שאינם רוצות או שאינן יכולים להיכנס לתבנית שהולכת ומתקשחת. מחיקת הזהויות השונות כדי להתיישר עם מודלים גנריים של אדם “נכון”, כדי לקבל הכרה, לא רק מונעת מהקהילה להכיר את המגוון שבתוכה, אלא אף נותנת לגיטימציה מטעם הקהילה לדחיקת אותן זהויות מגוונות מהמרחב הציבורי הכללי. בחירה של הנהגת הקהילה בתל-אביב לתת לגיטימציה לפוליטיקאי המשתף עימה פעולה, אף שאותו פוליטיקאי ממש מסרב לשתף פעולה גם הקהילה בירושלים, בחדרה או בקריית-אונו, היא בחירה שלא להכיר בזכות של הומו מירושלים, ביסקסואל מחדרה או לסבית מקריית-אונו להתקיים כלהט”בים במרחב שבו הם בוחרות לחיות. הבחירה לשתף פעולה עם עיריית תל-אביב בלי לדרוש ממנה לפעול להגנה על חברי הקהילה שאינם חיים במרכז תל-אביב היא בחירה למחוק את הסולידריות בין להט”בים שגרים בסביבת הסנטר לאלו שגרים בשכונת שפירא.

*

להט”בים תמיד זרים בביתם. הן יכולים לזכות לשיוויון רק אם יזהו את עצמן כשונים, כתמונת הראי לחברה ההטרואית, ויפעלו למחוק כל סממן של שונות וזרות. הן לא יכולים להיות חלק משום קהילה, למעט הקהילה הלהט”בית. מחוץ לגבולותיה, עליהן להשיל כל זכר לנטייתן המינית, לזהותם המגדרית.
להט”בים תמיד זרים בשמורתן. הן יכולים לזכות בשיוויון רק אם יזהו את עצמם כשונות, כתמונת הראי לקהילותיהן ולמרחביהן. הם לא יכולים להיות חלק משום קהילה, למעט הקהילה הלהט”בית. בתוך גבולותיה, עליהם למחוק כל זכר לביתם.

חגי קלעי הוא תלמיד לתואר מוסמך במשפטים, ממנהלות הבלוג “יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר“