סיכום אמצע (חלק א’)

הפרויקט הנחשוני אלפרד אקספרס – 46 תערוכות יחיד בשלושה-עשר שבועות – הגיע לקו האמצע. בערב החג השני של פסח נפתחו במוזיאון ארבע התערוכות של אלפרד אקספרס 6, ובסיפוק מסוים ציינו לעצמם המשתתפים שהמחצית הראשונה עברה בשלום. ההיערכות, הלוגיסטיקה, התיאומים, הציפיות, החששות, הביורוקרטיה המוזיאונית, חיפה מול תל אביב – שש פתיחות מאחורינו, שש פתיחות עוד לפנינו. זמן טוב לסיכום ביניים. חדר אחד מתוך חמשת החדרים של אלפרד במוזיאון מכיל את תצוגת הקבע, זו שאינה משתנה: זהו חדר האינדקס, המקרא של התערוכה. מי מציג מתי, מי אוצר את מי, מי מציג מה. סטטיסטיקות בזק: 46 אמנים, 30 אוצרים, מבין האוצרים 14 הם גם חלק מ-46 האמנים, ושניים אחרים חברים בקבוצות אחרות בתערוכה (חנינא, החללית). מבין האוצרים – 20 הן נשים. מבין האמנים – 20 הם גברים. מבין כולם – לפחות עשרה הם בעלי שמות יוניסקסיים.

וככה זה הולך: ביום שישי בצהריים (או חמישי בערב, חגי ישראל משבשים את הסדר) נערכת פתיחה של ארבע תערוכות יחיד במקביל. התערוכות בעינן עומדות חמישה ימים. ביום רביעי מתחיל הפירוק, ביום חמישי יש חפיפה בין המפרקים והתולים, לא פעם מפרק תערוכתו הוא תולה התערוכה הבאה, בשישי בצהריים פתיחה. יין ומים, בייגלך ובוטנים, חברים ובני משפחה. וחוזר חלילה.

יובל כספי

באלפרד אקספרס 2 הציג יובל כספי עבודות על דיקט שהתייחסו ל”ערבי עם שפם סגול” של רפי לביא. התייחסו כמחווה, בקריצה, בקלילות או ברצינות? העבודות של כספי הן מ-2006, כשנה לפני מותו של לביא. את השפם הוא מרסס על הפנים המצוירות דרך שבלונה, ועל הדיקט הוא מייצר חיקוי מושלם של התחביר הרפיאיסטי: סלסולי עפרון, הדבקה של צילום נוף מקומי (ירושלים), או רפרודוקציה של הדפס של דורה. כספי היה זה שאצר את תערוכת הזיכרון הראשונה ללביא לאחר מותו, בגלריה טובה אוסמן בתל אביב. הוא הציג שם את אחד הציורים האחרונים שצייר לביא, לכבוד תערוכת מחווה לאייבי נתן: ים, שמש, סירה, עשן מסתלסל מהארובה, ובין הגלים – המילה “שלום”. זאת הייתה מחווה לאייבי נתן ולאונית השלום, אבל כמובן גם סגירת מעגל מושלמת עם שני הציורים הראשונים שלו, מ- 1957, מאוסף בנו כלב, הציורים עם הסירה, העשן המסתלסל, השמש, וה”ילד אינטליגנטי בן 20″. כספי מצייר את רפי מחדש, בסגול, ברגע שהציור שלו כבר איקוני, ובכך מצייר מחדש גם את גרבוז המצייר את אבות הציור הישראלי. לאחד הציורים מהסדרה אכן קוראים: רפי ויאיר. שמות חד-משמעיים מבחינת מגדרית, אגב. על הדיקט העונה לשם רפי ויאיר מודבקת רפרודוקציה של עקידת יצחק, ועליה שרבוטי עפרון. מסביב כתם צבע לבן, סלסולי עפרון, פרופיל עם סיגריה בפה. עקידת יצחק מצטיירת כהיפוכו הסימטרי של רצח אב, ולפיכך גם כהמשכו.

בגלל אופי הפרויקט – קבוצות האמנים כקבלני משנה אוצרותיים, וגם כאורחים – אני מסתובבת במוזיאון בתפקיד כפול של מארחת ואורחת. כלומר, נידונה להפתעות. הנוכחות של רפי לביא ב-2012 הפתיעה אותי. עשוי להשתמע ממנה שסדרי עולם לא השתנו: אבות ובנים, עדיין רפי. כשאני רואה את השפם הסגול המרוסס דרך שבלונה אני חושבת גם על הנרי שלזניאק, ששלוש מעבודותיו תלויות בחדר סמוך, כייצוג אפשרי אחד של תל אביב במשולש “חיפה-ירושלים-תל אביב”. אני חושבת על השבלונות שאפיינו את העשייה של שלזניאק (פעמונים, כדים, פרחים), תוהה לרגע האם שלזניאק רלבנטי ליובל כספי ומבינה שעלי להניח לו ולחשוב על מקור השראה סביר יותר. כתובות גרפיטי, למשל.
כי הרי חייב להיות הבדל בין יאיר גרבוז המצייר את רובין וגוטמן, סימון, כהנא, וקופפרמן, לבין יובל כספי המצייר את רפי לביא ודרכו את גרבוז. גרבוז אכן מצייר את אבות הציור הישראלי כדי לא להניח להם להישמט מהזיכרון, כסוג של מחווה ועם מבט נוסטלגי. אם הוא ימשיך ויצייר את רובין וגוטמן, כהנא וסימון, אולי הוא ישאיר אותם בתודעה. לא יכול להיות שזאת העמדה של יובל כספי. גם רצח אב נשמע מיושן בהקשר הזה.

גידי סמילנסקי - אבא

ובכל זאת, אבות ובנים ממשיכים להופיע. התערוכה של גידי סמילנסקי (אלפרד אקספרס 4) הייתה מבוססת על מסע לפולין של האמן ואביו. בתערוכה הוצגו שני מוניטורים: באחד  מופיע האב מדבר אל בנו הישן בחדר במלון, בשני – הבן מדבר אל אביו הישן במלון. שני ציורים על בדים היו דיוקנאות של האב והבן. שוב היו שם אב ובנו, ביחסים טעונים, ומבחינת סגנון ציורי, גידי סמילנסקי הטיח במוריו מהמדרשה ציור קווי אקספרסיבי, מהסוג שלא היה עובר בבית ספרם של האבות המייסדים.

אני ממשיכה לחפש מפתחות לקריאה. טליה רז מציגה עכשיו באלפרד אקספרס 6 שני ציורי דיוקן של חברים בני גילה, שלושה ציורי ילדים (ילדים… המסוכן בנושאים) וציור קטן של פנים עטויות מסכות. “שי אוסף את שערו” תופש את המבט, ולא מרפה: בחור צעיר אוסף את שערו למעלה, עיניו עצומות, משהו טקסי בתנועת הרמת השיער, משהו חגיגי בתנוחה שנעצרה באוויר. שי מסתבר כשי זילברמן, שהציג שבוע לפני כן באלפרד אקספרס 5. הוא הציג קולאז’ים קטנים ומעודנים, עם צילומים וחיתוכי נייר, ועם דימויים אחדים הקשורים בשיער, או קווים המדמים שערות. השערות נדמו כהסוואה והסתרה, בניגוד לתנועה שבה הוא מצויר אצל טליה רז – אוסף את שערו למעלה וחושף את פניו. ייתכן שהטקס אינו אלא זה – חשיפת הפנים, חשיפה עצמית. ילדה קטנה אחת של טליה רז מצוירת בשלל צבעים ומוקפת בסגול, ילד קטן אחר (“הלל מתלבש לבד”) מצויר תוך כדי התלבשות, וילדים יפנים עומדים קפואים לקראת עלייתם לבמה כלשהי. כולם שקועים בעצמם, בפעילות שהם עושים או במצב הנפשי שבו הם שרויים. הציור מקפיא אותם. גם כשהוא רווי בצבע, ונע בין מנגה יפנית לספק מתקתקות, הוא מקרין אי נחת. כיווץ פנימי מטריד עולה מהדיוקנאות השונים של חברים, ילדים, מסכות, אשר מבוססים על צילומים אישיים ועל צילומים מהרשת. גם מאוד ספציפיים וגם כלליים ומנוכרים.

טליה רז

אלפרד הוקמה על ידי בוגרי המדרשה ב- 2005. הם למדו במדרשה שאחרי רפי, במדרשה שנוהלה על ידי גרבוז, בתקופה של חילופי משמרות. הפרויקט אלפרד אקספרס במוזיאון מציף סוגיות של יחסי כוח בעולם האמנות (מי משתמש במי, אלטרנטיבה ומימסד, מרכז ושוליים, ועוד), אבל הוא מייצר גם הצפה אינטנסיבית, כמעט היסטרית, של דור שלם של יוצרים. אבות ובנים אכן נוכחים שם, אבל (אני מבינה במבט שני ושלישי), כפרפור אחרון, כרפרנט, כרדי-מייד. מה שעולה מאלפרד אקפרס, כמו גם מהתערוכות של חנינא, ושל האגף, ובאופן אחר גם מהתערוכה של החללית, הוא שידוד מערכות של הקשר הבין-דורי. המבט עכשיו הוא אופקי; הקשרים ויחסי הגומלין הם ריזומטיים, מתפשטים לרוחב ולא לאורך (או לגובה). לא רפי האב ויובל כספי הבן, אלא רפי לביא ויאיר גרבוז כרדי-מייד, כמו הדיקט והשפם והשבלונה. אמן אוצר חבר, והאוצרות עצמה כאקט נטול סמכותיות או היררכיה, מעין משחק תפקידים שבו פעם אתה אמן, פעם אתה אוצר.

עדי לוי, למשל, מתנסה כאן לראשונה באוצרות. במסגרת אלפרד אקספרס 6 הוא אוצר את תערוכת הציורים של טליה רז, ובמקביל, בחדר אחר, מציג תערוכה של עבודותיו – ארבע הדפסות דיגיטליות המבוססות על צילומים של בנייני מגורים. טקסט שלו מלווה את התערוכה של טליה רז. את התערוכה שלו אצרה רותם ריטוב, אשר הציגה באלפרד אקספרס 1, ועכשיו אוצרת גם את התערוכה של גלה ויצמן. את התערוכה שלה אצרה הדס רשף. הדס רשף תציג במסגרת אלפרד אקספרס 7, שתיפתח ב-20 באפריל, ואת תערוכתה יאצור ראפת חטאב אשר הציג כבר במסגרת אלפרד אקספרס 3. את תערוכתו אצרו מיכל בנדרסקי ויעל עמית אשר תצגנה בהמשך, כל אחת בתורה. וכן הלאה וכן הלאה. מחליפים כובעים, מחליפים תפקידים. מה המשמעות של אוצרות בתוך המהלך הזה? האם זוהי הקלות הבלתי נסבלת, וכפי שנטען לא פעם בשנים באחרונות – הזילות הגדולה של מקצוע האוצרות, או שמא תפישה שונה לחלוטין של מעשה האוצרות – כהרחבה של הפעולה האמנותית, והרחבה של מושג החברות?

עדי לוי

אני קוראת את הטקסטים שכותבים האוצרים-אמנים על חבריהם. ייתכן שעדי לוי בחר לאצור תערוכה של טליה רז כי העבודות שלה מהדהדות משהו שקיים בעבודות שלו: הוא לוקח צילומים של בנייני מגורים ספציפיים בעיר הולדתו כפר סבא, מנקה אותם מפרטים ומחיל עליהם תהליך של הפשטה וריקון עד שהם הופכים לדימויים דיגיטליים, דימויים גיאומטריים וסטריליים של מבנים גנריים, כמוהם ניתן למצוא בכל עיר בארץ. מצד אחד, זהו בית המגורים שבו גדל ובו קשורות חוויות ילדותו, מצד אחר, זהו כל-בניין משנות השבעים, גלגול של רעיונות מודרניסטיים לבית מגורים סטנדרטי. מצד אחד, אלה הם רח’ ויצמן 31 או גורדון 3 בכפר סבא, אבל בה-בעת אלה הם כל רח’ ויצמן או כל רח’ גורדון בכל עיר. משהו מהשניות שבין הפרטי והאישי ביותר לבין הכללי והגנרי קיים גם בציורים של טליה רז, שאותם אצר עדי לוי. שי הוא כל-בחור צעיר ברגע של התבוננות עצמית, אבל הוא גם שי זילברמן האמן, הילדה הקטנה המוקפת בסגול היא ילדה חסרת שם מהאינטרנט, אבל המבט שלה מצמית, והילדותיות שלה מכמירה. הציורים מתעתעים: סוחפים ומכווצים את הלב, אבל גם סתומים ואסופים בתוך עצמם.

בהדרגה, ככל שאלפרד אקספרס מתקדם, נדמה שבמובנים רבים אוצרות היא מה שעומד בלב “חיפה-ירושלים-תל אביב”, כמושג וכפעולה בתוך עולם האמנות. בעצם הפנייה אל קבוצות אמנים וגלריות שיתופיות בהצעה שיציגו במוזיאון את עצמם, התרוקן והתמלא בו-זמנית המושג “אוצרת ראשית” וממילא מעמדו של המוזיאון – כשומר סף וכאוטוריטה. הפנייה אל הקבוצות הייתה, כאמור, כאל קבלני משנה אוצרותיים (אם לנקוט במושג מטריאליסטי), אך גם כאל אורחים (אם להפליג למושגי הכנסת אורחים של לוינס או דרידה), אך מרגע שהאמנים קבלו על עצמם את תפקיד האוצרות העצמית הם הפכו גם לקולגות. הן כקבלני משנה, הן כאורחים והן כקולגות, מצאתי את עצמי עומדת מולם או לצידם, וגם על המשמר. מתבוננת בנעשה, ובודקת את הנעשה. וגם בודקת את עצמי, ומבררת עד כמה הכנסת האורחים במקרה הזה כרוכה בויתור מדעת על שליטה.

ראפת חטאב

בהמשך: עדיין אבות ובנים, ועדיין אירוח