מכתב ללימור לבנת / תולדות הכסף הישראלי

הקדמה: נטלי לוין
אנחת רווחה משתחררת לרגע שבו ניתן לנשום, היא רגיעה שמתווה הזדמנות לפעולה.
האמנים המציגים בתערוכה פועלים בטווח הנשימתי הזה. כילידי שנות השבעים והלאה, הם גדלו אל תוך מציאות ניאו-ליברלית שהחליפה את החזון הסוציאליסטי. תפיסת הרווחה שאפיינה את שנותיה המוקדמות של המדינה נותרה כהדהוד של זיכרון רומנטי. מדיניות ההפרטה אשר עיצבה מחדש את המבנה המעמדי בארץ, הולידה חלום ישראלי חדש, רווי תשוקה לשפע ולהגשמה אישית בנוסח הסדרות האמריקאיות.
דור האב שהפריט את המדינה וטיפח את הקפיטליזם הוא זה שהניף את דגל השוק החופשי ואת הכישלון שלו, אותו אנו חיים. הדור הצעיר כבר גדל אל מציאות של אידיאולוגיה מופרטת בה גוועה לאיטה האחריות החברתית והפוליטית והאינדיבידואליזם הפך לשיטת המשחק היחידה. למעשה הדור החדש של ההפרטה לא חווה את החלום הגדול, אלה רק את שברו. הוא נולד אל תוך התפוררותה של מדינת הרווחה – ומתגעגע לדבר שמעולם לא היה לו.

במושגים כלכליים, ‘אנחת רווחה’ מייצגת באופן פרדוקסלי את השפע העומד על תילו. הביטוי רחוק מעולם הרווחה הסוציאלית שממנו המילה שאולה – המושג נפוץ בעיקר בעיתונות הכלכלית ומציין חרדה המבוססת על חשש מפני בורסות ענק שקורסות ומונופולים שמתפוררים. המאבק שהתחיל בקיץ האחרון בקריאה לצדק חברתי חידד את מושג הרווחה אל מול ההפרטה. בפועל, אף שהתודעה השתנתה, המציאות החברתית נותרה כשהיתה.
התערוכה ‘אנחת רווחה’ עוסקת בהתפרצות ובהמשגה המחודשת של מושגים אלו, ובודקת את תגובת האמנים לתהליכים חברתיים-כלכלים שמשתנה תוך קריאה טריה של ההווה. המשותף לעבודות בתערוכה הוא הצעתן לנקודת מבט המהתלת בצופה, מגלה ומסתירה דבר, או משתמשת בתעלול פשוט בכדי לרקום אשליה שבסופו של דבר מרוקנת מתכלית, ומתגלה כזיכרון רומנטי ההופך לדבר עצמו.

על שתי עבודות שמגובות בטקסטים מתוך התערוכה:

בתערוכה מוצגת עבודת הוידאו-סאונד “תולדות הכסף הישראלי”, שיצר רומן באימבאיב. באימבאיב, משורר ואמן פלסטי, עלה לישראל בתחילת שנות ה-70 מאוקראינה, חי ועבד בתל אביב ונפטר בדצמבר האחרון. את הסרט “תולדות הכסף הישראלי” יצר באימבאיב כחלק מפרוייקט “הלוואי וגודביי”. הציטוטים בקריינות הסרט לקוחים מ’אלטנוילד’ של בנימין זאב הרצל.
לעבודה מצורף טקסט שכתב המשורר הצעיר מרחב ישורון על דמותו של אחרון המשוררים שהחליט בגיל 30 לפרוש ממערכות הכלכלה והכסף ולהתמקד בכתיבה. הטקסט של ישורון מציג תפיסה כי השירה היא האנטי-מוצר האחרון שנותר בעולם והערך של השירה גלום בעובדה שלא ניתן לסחור בה.

שי יחזקאלי כתב מכתב לשרת התרבות והספורט, הגב’ לימור לבנת. המכתב שנרשם בכתב יד על קיר המוזיאון הוא המשך לסדרת מכתבים שהאמן הציג בתערוכות שונות, בהן הוא פונה לנמענים בבקשה אישית ופומבית. לרוב, תוך קריצה אירונית כלפי מושא המכתב, משלב יחזקאלי תחינה אמיתית לישועה כלכלית.

25.1.2012 – לכבוד שרת התרבות, גברת לימור לבנת

שלום,
שמי שי יחזקאלי, אני אמן בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל (2002-2006). את לימודי התואר הראשון סיימתי בהצטיינות יתרה (כך כתבו בתעודה) וגם קיבלתי פרסים מדי פעם. גם את התואר השני (2008-2010) סיימתי בהצטיינות (כך בתעודה) וגם אז פרס. כיום אני בן 32. השתתפתי בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו”ל וכן הצגתי 2 תערוכות יחיד. אנשים מסוימים מוקירים את יצירתי וחלק אפילו כתבו עלי ביקורות מאוד מפרגנות. בשנים האחרונות ניסיתי להשתלב במסגרות חינוך אך ללא הצלחה. אני מתפרנס בקושי רב, סליחה על השפה, מחלטורות, ומעבודה כקופאי בביתו של ח”נ ביאליק, המשורר הלאומי. מותר לציין כי אני נמנע מחיי מותרות. בפרסים ממשלתיים למיניהם לא זכיתי וזה מצער אותי מאוד. לפרס היצירה הציונית לא הגשתי ואני מתחרט על כך-בהיותי אמן ישראלי, יליד עיר-בירתנו שצייר בעבר לא אחת ובאור מחמיא אישים ציוניים משכמם ומעלה (חיים ויצמן, אורי צבי גרינברג, רחבעם זאבי, מנחם בגין וכן את אמי במדי צה”ל). כמו כן, אני ידוע בציורי ורישומי הדקל הארץ-ישראלי שלי (מצ”ב דוגמא). בהפגנות המחאה החברתית שהתקיימו השנה בארץ השתתפתי בעיקר מתוך לחץ חברתי ונמנעתי מלהתלהם ולצעוק סיסמאות. בנקודה מסוימת הועבר לידיי דגל אדום אבל אני מתעקש על כך כי לא נשאתי אותו מתוך כוונה הצהרתית אלא מפני שהצבע מצא חן בעיני (אני צייר). אשמח לשמוע ממך באם את רוצה לעטר את משרדך/ביתך הפרטי באחת מעבודותיי. יש לי הרבה עבודות ללא עירום גברי או נשי, חלקן מופשטות לגמרי וניתנות לכל פרשנות רצויה. כמו כן, אשמח להציע את שירותי באם תהיי מעוניינת בציור דיוקן שלך אשר ידגיש את עור הפנים המתוח ואת גומות החן החביבות למראה. אני בקיא ברזיי הריאליזם (שזה ייראה כמו תצלום, כלומר) ויודע גם לעשות פרספקטיבה ונקודת מגוז.

שלך, שי.

איך פתח באימבאיב בקריירה של דמות ספרותית
מאת: מרחב ישורון
מתוך ה’מדריך לנוגעים בשם העצם’

בגיל שלושים וחמש הבין באימבאיב שהעולם הזה גמור. הוא מכר את חלקו בעסק ונסגר בבית. שם ליד השוק, ישב וחשב, התהלך בחצר והמתין. בהתחלה הוא לא יצא אפילו בשביל סיגריות, כל כך הוא נעלב ממה שראה שם – “לא יותר טובים מבהמות בגן חיות”. המפעל הסמוך ליצור נקניקים עבד שעות נוספות וריח כבד של נקניק עמד בחצר. באימבאיב שהיה אדם בלתי שביר, התעורר כל יום בצהריים ובפיו השאלה: אבל למה הן מסכימות הבהמות, איך זה שהן לא קופצות מהגן חיות. הוא באמת לא היה מסוגל להבין את זה.

ערב אחד, משב תוקפני במיוחד בריח נקניק בא בנחיריו של באימבאיב והוא הבין; הנקניק כולו קמח ואבקת עצמות, ציפורנים גרוסות, שיירי שומן, מקסימום כמה טיפות דם, אבל בשר ממש – את זה אין בו וככה עושים נקניקים מבני אדם. בו במקום הוא חדל לחיות את חיו הארציים ופתח בקריירה של דמות ספרותית. באימבאיב לא יצר דמות בדיונית, אלא הפך את עצמו לדמות. מרגע זה כל דבר שעשה, אמר או חשב היה חלק מהביוגרפיה המתהווה של אחרון המשוררים.

בעולם שכולו פקידים-זונות ואמנים-פוליטיקאים, הוא סלסל עשן מנחיריו והרהר. ככה הפך את עצמו לנושא היחיד שאפשר לכתוב עליו בלי בוז גמור, ומה שנישאר זה לתעד את קורות המפעל שלו. שירה כזו מתרחקת ממטאפורות כמו ממחלת נפש. הדו-משמעות שמקסימה משוררים, יפה בעיניה כמו מוגלה. כשהעולם מתברדק לאינסוף ואף אחד לא מתחייב על שום דבר, שירה צריכה קול ברור, כשהשפה מתבלבלת מרוב תחבולות, הפשוט הוא היפה. בעצם העולם נחלק לשניים – שירה היא כל פעולה יוצרת, כל דבר אחר הוא התנקנקות – תחבולות וקומבינות לעשיית כסף, בקיצור: עסקי אוויר!
באימבאיב לא צמצם את העולם, הוא רק ארגן אותו אחרת. מתמטיקה למשל גם היא שירה, המדע, אם הוא פועל כדי ליצור פלאים הוא שירה טהורה.

דון קיחוטה הוא שירה. גשר בנוי כהלכה, רגליים יפות של נערה – שירה*.

האנושות המתנקנקת עדיין יכולה לחיות אחרת, אבל היחיד שעוד זוכר את זה הוא המשורר. הוא ניסה להסביר להם את זה, אבל הם היו עסוקים בשלהם.
במבוך המסוכן שבחוץ המשיכו כל סוגי הבהמות להתרוצץ בתפזורת, מסדרים זה את זה, דופקים ונדפקים. היו פה ושם גם אחרים. מידי פעם היה נכנס איזה פרצוף מבולבל לטעום משהו, להחליף כמה מילים, להתוודות. באימבאיב לא אטם בקרשים את לוח ליבו, הקשיב יפה, נתן עצה, לא גרש אף אחד גם אם נתקע שעות. למבקרים בחצרו, הוא לא נראה כאדם מבריק שיצא מדעתו, אלא כאי של שפיות בים הטמטום.
בכוח האמונה נחלץ באימבאיב מנהר הסחורות וכך הצליח להשקיף עליו מבחוץ, הוא ראה שכולם שקועים בכסף ורק לפעמים איזו יד של טובע מציצה מהזוהמה, אבל גם היא עוד מחזיקה באיזה שטר מרופט. נו, לאלה כבר אי אפשר לעזור. אבל עוד יבואו אחרים, חדשים, הם יבואו, בטח שיבואו, אין לנו אלא להמתין. בינתיים ישב להעתיק לשפה עכשווית את החוכמה שמצא בספרים הישנים.

רק שאלה אחת נשארה פתוחה: אני כותב מכתב לבן אדם בעתיד, אני שואל האם רשמתי נכון את הכתובת על המעטפה.

* שירה היא צורה לוגית שמארגנת את החומר כדי להפיק ממנו את המקסימום. ההפרדה בין הרוח לחומר חוללה בתרבות המערב סכיזופרניה. בסוגיה הזו הכריע באימבאיב ללא היסוס: בעולם יש רק חומר (באין רוח, מושג החומר משתנה וזוכה בכמה מהמאפיינים שיוחסו לרוח. דרגת הממשות של המילים, הרגשות והרעיונות עולה). מכאן שגם מילים הן חומר. למעשה המילים הן חומר במצב הצבירה הכי רדיקלי שלו, זה המצב ממנו נבראים עולמות, אימפריות קורסות ונולדות מהפכות. מכאן כוחה של השירה לשנות את העולם. העדיפות של השירה על כל תחום אחר היא בזה שממהותה היא לא יכולה להפוך לחלק ממעגל הסחורות וכך שומרת על הערך הסגולי שלה. בעולם של תחליפים שנמכרים באשראי וניירות שנסחרים כאילו יש בהם ערך, היא הישות הממשית היחיד.

משתתפים בתערוכה:
תמר הירשפלד – שי יחזקאלי – טמיר ליכטנברג – הראל לוז – אלישבע לוי – ערן נווה –
יריב ספיבק – שי-לי עוזיאל – נועה צאושו – אריאל קליינר – כוכבית קדושים –
רומן באימבאיב
אוצרת -נטלי לוין

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. עד ה 25.4
שני עד חמישי, 10:00-15:00. שישי וערבי חג: 10:00-13:00.
שבתות וחגים:11:00-15:00. ראשון סגור.