הפוטוריסטים ואני

לפני מספר דמיוני של שנים נתקלתי בספרו של ריינר בנהם ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון, הלכה ועיצוב ומיד נמשכתי לצירוף הזה “עידן המכונה הראשון”, שכמו נלקח מספר היסטוריה מד”בי. תמיד אהבתי מכונות; לסבי היה בית חרושת למשאבות מים ולפעמים היו מניחים לי לשחק בחלקי משאבות בחצר בית החרושת. אני עדיין זוכרת את הצורות המסתוריות של החלקים ואת משקלם הבלתי צפוי, כובד הברזל היצוק לעומת הקלות המשעממת של הצעצועים.

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי הרבה על ארכיטקטורה ולא היה לי כמעט נסיון בקריאת ספרים עיוניים. ומצד שני הייתי צעירה, במרחק נגיעה מהילדות שבה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה; כלומר מישהי שקוראת כל ספר שנקלע לידיה מכריכה לכריכה בלי קשר למידת העניין שלה בכתוב או ליכולת ההבנה. וכך פחות או יותר, צלחתי גם את הספר הזה עד שהגעתי לפוטוריסטים.

כשבנהם התחיל לצטט את מניפסט היסוד (1909) של פיליפו תומאסו מרינטי הרגשתי כמו אמו של אלאדין בזמן שהשד הגיח מן המנורה הצנועה שמירקה (“נדבק לשונה לחִכּה” כותב ריבלין בתרגומו המלבב). יש לי כמה תרגומים עדכניים יותר של המניפסט, אבל כמחווה לרגע ההוא אני מעתיקה דווקא את תרגומו של מ. וורמברגר מספרו של בנהם. שלוש נקודות מציינות את הקיצורים של בנהם וגם משפטי הקישור הם שלו:

הפרולוג [של המניפסט] פותח בציור מעין תפאורה בימתית ברוח ‘סוף המאה’:

עלי ועל ידידי עבר ליל שימורים, ישבנו תחת מנורות מסגד, אשר דגמי הפיליגראן של גביעי הנחושת שלהן דמו לנפשותנו… רמסנו ברגלינו, על שטיחים תורכיים יקרים, את מורשת השעמום שלנו, התווכחנו עד קצה גבול החשיבה והשחרנו גליונות נייר אין ספור בשירבוטים מטורפים…

באמצע הפיסקה הבאה מתחיל שינוי נימה:

עמדנו לבדנו מול הכוכבים העוינים… לבדנו עם המסיקים המזיעים מול פתחי הכבשנים השטניים של האוניות הגדולות, לבדנו עם השדים השחורים, המחטטים בבטניהם הלוהטות של קטרים הדוהרים במהירות מטורפת…

שינוי הנימה מודגש בשתי תמונות פיוטיות, מנוגדות זו לזו ניגוד חריף:

כולנו התחלחלנו פתאום, בשומענו את קולה של חשמלית-קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים, בדומה לכפר לובש חג, שהנהר פּוֹ סחף אותו משפתו וגורף אותו דרך ערוצים ואשדות הימה. אחרי כן נעשתה הדממה עמוקה יותר, ושמענו רק את איוושת מי התעלה הישנה, שדמתה למלמול תפילה, ואת חריקת הארמונות העתיקים, הארתריטיים [מוכי השיגרון] המכוסים קיסוס. עד שהגיע פתאום לאוזנינו קולן של מכוניות רעבות שעברו תחת חלונותינו.

[ואני מדלגת לסוף הפרולוג:]

… סובבתי את המכונית אחורה כמו כלב שוטה המנסה לנשוך את זנבו, והנה ישר מולי דהרו שני אופנוענים. הם בלבלו אותי כשני טיעונים משכנעים במידה שווה. עצרתי באופן כה פתאומי, שהמכונית התהפכה, לרוע מזלי, בתעלה ונעמדה שם עם גלגליה באוויר.
הו, תעלה אימהית, מלאה מים דלוחים – הו ביב של בית חרושת! בלעתי את הרפש המזין שלך ונזכרתי בשדיה השחורים של מינקתי הסודאנית, ואף על פי כן, כשיצאתי בבגדים קרועים ורטובים מתחת למכונית המהופכת, חשתי בלבי, ככוויית ברזל לוהט, רגש של עליזות ערבה.

[בנהם רואה בסצנה הזאת עדכון של הטבילה הנוצרית וממשיך:]

וכך, כשפנינו מכוסים רפש תעשייתי טוב, כשאנו משוחים נשופת, פסולת, זיעה ופיח – שבורים וחבושים בקישושות, אך עשויים לבלי חת, הננו מכריזים על רצוננו היסודי קבל כל בעלי רוח חיה בעולם.

ואז הוא מוסיף ומצטט כמה מאחת עשרה הצהרות היסוד:

4. אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי.

5. אנו נשיר את תהילתו של האדם היושב ליד גלגל-ההגה, גלגל אשר צירו האידאלי עובר במרכז כדור הארץ המסתובב ונע במסלולו.

10. נשמיד את כל המוזיאונים, את כל הספריות ואת האקדמיות למיניהן, נילחם נגד המורליזם, הפמיניזם, האופורטוניזם השפל והתועלתיות.

הגרועה מכל נדמה לי, היא ההצהרה התשיעית. בנהם מדלג עליה אבל אני מביאה אותה (בתרגום דוד ויינפלד) לשם הגילוי הנאות:

9. אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את הצבאיות, את אהבת המולדת, את הז’סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים.

על הבוז לנשים הוא התחרט מרינטי. מאוחר יותר הוא תמך בסופרז’יסטיות ובאידאל חדש ובלתי-רומנטי של נשיות. המיליטריזם נותר בעינו. בנהם מתאמץ לרכך אותו באמצעות הקשרים היסטוריים. אני לא טרחתי לחפש נסיבות מקלות, כי מעולם לא לקחתי את הפוטוריסטים ברצינות. אולי הייתי אמורה ל, כי אחרי 1922 הצטרפו רבים מהם לתנועה הפאשיסטית, אבל זו היתה ונותרה מבחינתי, עובדה מסיפור אחר.

“הפאשיזם היה עניין מאד רציני,” נוזף בי א’, “תשאלי את פרימו לוי…” והוא צודק כמובן, אבל הנטייה האינטואיטיבית שלי מקבלת גיבוי ממקור לא צפוי: אנטוניו גראמשי המרכסיסט האיטלקי שלחם בפאשיזם הכיר בתפקיד המהפכני של הפוטוריסטים וגם ציין במכתב לטרוצקי, את הפופלריות שלהם בקרב הפועלים לפני מלחמת העולם. ומאוחר יותר, ב”מחברות בית הכלא” שלו, הוא מסכם את עניינם, בזלזול נטול כובד ראש:

הפוטוריסטים: חבורת תלמידים שברחו ממוסד חינוך של היֵשוּעים, הקימו קצת רעש בחורשה הקרובה והוחזרו הביתה תחת שבטו של שומר השדות.

מצוטט במבוא של אריאל רטהאוז לפוטוריסטים וחדשנים אחרים 1910-1925

ועוד איך הוחזרו. אותו מרינטי שקרא להשמיד את האקדמיות, הצטרף למרבה בושתו, לאקדמיה האיטלקית ב-1029. ככה זה. הממסד מדבק. אבל גם זאת עובדה חיצונית, ממעגל אחר, ביוגרפי. הססמאות הפוליטיות של המניפסטים קשורות לסגנון יותר מאשר לתוכן, לחיוניות ולדחף להפוך ולהקפיץ; עם הדחף הזה הזדהיתי. במשך שנים הכי פחדתי להיות תקועה, לא מתה ולא חיה. ובסופו של דבר, הפוטוריזם אינו עוסק בלאומנות וכד’, אלא במהירות, תנועה, קיטוע ומהומה.

*

דמיון אלחוטי

ב”מניפסט הטכני של הספרות הפוטוריסטית” שנכתב ב-1912, שלוש שנים אחרי מניפסט היסוד, קורא מרינטי להרוס את התחביר, לבטל את סימני הפיסוק לטובת סימנים מתמטיים ומוסיקליים וכן הלאה, ואז הוא מגיע למטפורות (תרגם ראובן קריץ):

הסופרים זנחו עד כה את ההקבלה הבלתי-אמצעית … הם השוו, למשל, פוֹקס-טֶריֶר לכלב גזעי קטן אחר. אחרים, מתקדמים יותר, היו עשויים להשוות אותו פוֹקס-טֶריֶר עצמו, הנפחד, למכשיר-מורס קטן. אני משווה אותו במקום זאת למים רותחים…
האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה.

אחר כך הוא דן בצורך להפתיע, בחשיבות הבלגן, וקורא לחסל את ה”אני” ואת הפסיכולוגיה (בספרות) ולהחדיר לתוכה שלושה יסודות שהוזנחו: את הרעש המגלם לטעמו את הדינמיות של הדברים, את הכובד המגלם את כושר המעוף, ואת הריח המגלם את כושר ההתפזרות. הוא דורש להקשיב לשיחות המנועים, למסור את נוף הריח של כלב ולהמציא “דמיון אלחוטי”.
“אל תשכחו שהחידקים נחוצים לבריאות הקיבה והמעיים,” הוא מסביר, “סוג של חידקים דרוש גם לחיוניותה של האמנות, זו הארכת היער של עורקינו, הנשפך מתוך גופנו אל תוך אינסוף החלל והזמן.”
ולבסוף הוא קורא למגר את השנאה המפרידה בין הבשר האנושי למתכת המנועים, לקראת יצירת האדם המכני שיש לו חלקי חילוף ולכן הוא משוחרר מהמוות.

כל הציוויים האלה ובראשם תנופת המטפורות המפותלות והחושניות נוסח אלף לילה ולילה, על אפו ועל חמתו של מְחֲבְּרָן הפרו-רובוטי, מהדהדים כבר במניפסט הראשון ומקנים לו נופך בדיוני. הניסוח המצלצל גונב את ההצגה. ובזכותו הצטייר לי מרינטי כמין הברון מינכהאוזןשל האוונגרד (אפילו השפמים שלהם דומים). בתמונה הקבוצתית הוא גבוה כמעט בראש מרוב חבריו הטרזנים וחובשי המגבעת ונראה כאילו הוא עלול לחבוט בראשם, אבל בלי לגרום נזק בלתי הפיך, רק חבטות של סרט מצויר או סרטון סלפסטיק בשחור לבן, מאלה שהיו מקרינים בילדותי ב16 מ”מ.

הטיפוגרפיה, או למה בכלל נזכרתי בפוטוריסטים

אני נושק את צעיפי הזהב, שהם קורטוב גופך הגדול.
(מתוך שירו של ארדנגו סופיצ’י “טיפוגרפיה”. הנמענת היא השירה וצעיפי הזהב שלה הם הטיפוגרפיה)

הטיפוגרפיה תופסת נתח גדול מהעולם הפוטוריסטי: השאיפה להרוס את ההרמוניה של הדף, ערבוב הגדלים והפונטים. השירה הפוטוריסטית שנראית לפחות בחלקה, כאוסף מילים שהושלכו אל הדף. “מילים בחופש” הם קראו לשירים האלה החותרים לקליטה מיידית כמו של פרסומת. השטחים הריקים בדף אינם היעדר, לטענתם, אלא עדות למהירות הכתיבה (כלומר, מישהו כתב במהירות כזו שלא הספקנו לקלוט את הצורות? הו, דרישת שלום מויטו אקונצ’י).

האמנות הפוטוריסטית התיישנה למרבה האירוניה, רק המורשת הטיפוגרפית העשירה עדיין חיה ובועטת. (יובל סער כתב על זה, תקראו.) אבל לא בגלל זה הזכרתי אותה, ואפילו לא בגלל הפֶטיש שלי לאותיות. לא מזמן הסתכלתי על כריכת Futurismo & Futurismi  (ה”כל מה שרצית לדעת על הפוטוריזם” הכבד והכסוף, שסחבתי פעם בתרמיל גב על פני כל איטליה, זה היה כדור השלג שהתחיל ריינר בנהם). הכריכה היא מחווה לטיפוגרפיה הפוטוריסטית, ופתאום הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

זה נראה כמו מכתב אנונימי; פעם, כשהיו רוצים לאיים על מישהו בעילום שם, היו כותבים לו מכתב באותיות שנגזרו מעיתונים, אותיות בגדלים ובצבעים שונים שמודבקות קצת עקום. הפוטוריסטים חיפשו כל דרך אפשרית לשיבוש ההרמוניה של הדף, אבל המכתב האנונימי ביופיו המוזר העילג והמאיים, היה שם עוד לפניהם. כמודל לא-מודע, תמצית וקיצור הדרך.זה מחזיר אותי לשאלת האלימות. אני עדיין חושבת על זה.

המאמר פורסם לראשונה בבלוג של מרית בן ישראל “עיר האושר“