לקראת חזרת מדעי הרוח

הדברים הבאים נכתבים בהמשך לכינוס החירום החשוב אשר התקיים בבית הספר שנקר ועסק בפגיעה בלימודי (1) האמנות במערכת החינוך. אני מציע לא להתמקד רק בפגיעה באמנות אלא לעסוק גם בפגיעה הקשה בחינוך ובחברה כתוצאה מן הצמצום וההדרה של מדעי הרוח והאמנויות.

לקראת פגישת המחאה השנייה אשר תתקיים במוזיאון בת-ים אני מציע לזנוח את שיח המחאה השגור והסדור ואת מעגלי הדיון הצפויים ולעבור לשיח ולפרקטיקה של מאבק. מאבק תרבותי. מאבק מהותי על חינוך, על חברה ועל תרבות, מאבק ערכי על דמותה של החברה הישראלית. לכן כדאי להרחיב את הפרספקטיבה ולקרוא להחזרתם של מדעי הרוח וכלל המקצועות ההומאניים, והאמנויות בפרט, למקומם הראוי בלב מערכות החינוך וההשכלה. זו גם הזדמנות לרתום לפעולה את כל שותפינו מתחומי האמנות השונים, ולחבר את המישורים השונים והנפרדים כרגע של מחאת האמנים ומחאת המוזיאון ומחאות נוספות ושונות. אני מציע לנסות לחבר בין הדברים בכדי ליצור תנועה רחבה וכוללת לשינוי שתכליתו מעשית: מאבק על מדעי הרוח.

את הכנס הבא אנחנו מוזמנים לקיים בלב העשייה החינוכית, במכללת סמינר הקיבוצים, ע”י ראש המכללה ד”ר יוסי אסף. כדאי להזמין ראשי מכללות נוספים, אנשי רוח ואף שרי חינוך לשעבר לדיון מחודש בשאלות של חינוך, אמנות, רוח, תרבות: דיון על דמותה של החברה הישראלית. רק כך נוכל לקיים מאבק עקרוני, מהותי ורחב אשר מניעיו רחבים ואינם רק סקטוריאליים. צריך להרחיב את אופק הדרישות ולקרוא לשינוי סדר העדיפויות הלאומי.

בכדי להבין את עומקו של העימות ואת מורכבותו אפשר לקחת כדוגמא את ההחלטה שהתקבלה לאחרונה על ידי וועד ראשי האוניברסיטאות לשנות את שיטת הבונוסים לקבלה לאוניברסיטאות. על פי שיטה זו ייקבעו שמונה מקצועות יסוד עליהם יינתנו הבונוסים לקבלה לאוניברסיטאות. במקביל, ייפסקו או יוקטנו הבונוסים שניתנו על ציוני הבגרות בעשרות מגמות הלימוד בארבע ולחמש יחידות. מקצועות היסוד עליהם יוענקו הבונוסים יהיו מתמטיקה, אנגלית, כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, ספרות, תנ”ך והיסטוריה. משמעות ההחלטה היא שהאמנויות כלל אינן נחשבות כמקצוע יסוד ולמידתן תפגע בסיכויי הקבלה לאוניברסיטאות בהמשך. ראשי האוניברסיטאות פועלים לשינוי המצב. הם מקבלים החלטה המשפיעה ישירות על החינוך במדינת ישראל ללא כל דיון ציבורי או תגובה ציבורית.

אי-שוויון, בידול והפרדה מאפיינים את החברה הישראלית, והם מתחזקים בתחומי החברה בכלל והחינוך בפרט. עם תחילתה של תכנית החירום הכלכלית הלאומית ב-1985 וקיצוץ תקציבי החינוך הואצה הדינאמיקה של בידול ואי שוויון בחברה הישראלית (2). מגמה זו מורגשת גם בתחום החינוך, והיא החריפה ביתר שאת בעשור האחרון כשהחינוך ירד ממקומו הראוי בסדר העדיפויות של ישראל. אולם, גם אם יחזור החינוך לעמוד בראש סדר העדיפויות, יתקיים מאבק מר וקשה על אופיו ותכניו וקשה מאוד להניח שתוכל להיות הסכמה על ליבה ערכית חינוכית. כפי שמשתקף מן ההחלטה הנוכחית של וועד ראשי האוניברסיטאות ההדרה של האמנויות כבר מקבלת משמעות בפועל.

אם כך זהו מאבק פוליטי מאוד. מערכת החינוך משקפת ומתקפת אידיאולוגיה באמצעות משאבים וכלים. ע”י החלטות ופעולות המשפיעות על מערכת החינוך בפועל מוגדר מחדש האינטרס הציבורי. בשונה מהכרזות משרד החינוך ומתכניו של חוק חינוך חובה, השקפת העולם של משרד החינוך כפי שהיא מתבטאת בפועל בהקצאת משאבים, תקנים ושעות ובהנחיות המשרד בעשור האחרון, הייתה והינה מאוד חד תרבותית בדגש על ערכים פרטיקולאריים של קבוצה מסוימת על חשבון ערכים משותפים. זה קורה כאשר הליבה מוגדרת במונחים טכניים, על חשבון ערכים הומאניים, וכן על ידי מתן דגש רב על הוראה הישגית, נמדדת כמותית ומצמצמת, ועל ערכים כיעילות, תוצרים ותפוקה הלקוחים מעולם התעשייה והמסחר. צריך להניח את הדברים על השולחן ולקרוא להם בשמם. כפי שמחאת הדיור והרווחה מתמוססות לנגד עינינו, גם עקב אי רצון או חוסר יכולת “להיות פוליטיים” (כלומר לתרגם את המסרים לשפת המעשה), כך ההנחה שמעגלי דיון או רשימות מן הסוג הזה יובילו לשינוי היא תמימה.

האידיאולוגיה של כוחות השוק, תחרות אכזרית ומרה ומדדי הישגים כמותיים, מחוללים חינוך טכני/טכנולוגי בעיקרו, ממוקד תוצאה, שאינו תהליכי, אינו יצירתי והוא מבוסס על הוראה “יעילה” ועל מדידה כמותית של ציונים מספריים. זהו חינוך משלב ומאלף. חינוך מסוג זה מטבעו אינו תהליכי, אינו מחדש ואינו מייצר ידע. המאבק על כן הוא גם פדגוגי וחינוכי, זהו גם עימות על תפישת עולם חינוכית.

תכנית הלימודים צריכה להכיל כמה צירים מרכזיים ומוסכמים: אזרחות קודם לכל – אזרחות משותפת משמעה שותפות במרחב אזרחי וציבורי לכל האזרחים במדינה. מערכת החינוך בישראל איננה נוקטת במדיניות של חינוך לאזרחות משותפת פעילה ושוויונית (3). מה בליבה החינוכית? האם נוכל להסכים על שפות, מדעים, מדעי הרוח, פילוסופיה במובן הרחב של דעת, ואמנויות. כמובן, חייב להיות מקום לכל קבוצה להקניית תכנים פרטיקולאריים מסוימים. הייתי מוסיף גם תהליכי למידה ויצירה של ידע כמרכיב חשוב של ליבת החינוך, גם כהכנה לעולם העתידי. זהו חינוך במובן של חניכת החדש, מקום לשונות. חינוך הרואה את התלמיד כסובייקט בעל זכויות וצרכים אישיים, ייחודיים, סינגולאריים ולא כאובייקט.

ציר “כישורי החיים”, חיברות, כלומר “סוציאליזציה” בשפת החינוך, מכיל גם הכשרה מקצועית ספציפית, מעשית. הגיון זה של חינוך מיועד לשלב את החניכים להצלחה בעולם כאובייקטים בוגרים. לצערנו החינוך המשלב הפך לציר החינוכי המרכזי ומהווה את עיקר מהותה, אופייה וצורתה של מערכות החינוך כיום. הוא למעשה משקף את האידיאולוגיה הסמויה של החברה הישראלית:  הצלחה אישית. הגיון של תחרות וניכור, של הפרדה.

האלטרנטיבה לאידיאולוגיה המנוכרת של תפוס כפי יכולתך שבבסיסה מחשבה צרה, תועלתנית, הישגית ותחרותית היא אידיאולוגיה חברתית, שיתופית ורב תרבותית. יש מקום לכולם תחת השמש. זהו הגיון של חינוך הומאניסטי, דיאלוגי שבליבו מדעי הרוח, האמנויות והפילוסופיה. בכדי לשנות את האידיאולוגיה החברתית הסמויה של מערכת החינוך, המושתתת על ניכור ובידול ועל אי שוויון נדרשת חברה שיתופית, הומאניות ורב תרבותית, המושתתת על שוויון. בכדי לשנות את הפרקטיקה הסמויה של “הפרד ומשול” יש להתאחד וליזום שינוי. לכן צריך לנהל את המאבק מתוך הפרספקטיבה של חינוך ושל שינוי חברתי.

הצעות לפעולה מעשית

• הקמת “לובי הרוח”. צירוף כל הגורמים האפשריים ליצירת חזית רחבה של מאבק למען המקצועות ההומאנייים ולמען האמנויות בפרט, למען חינוך הומאני המשקף חברה מגוונת, רב תרבותית ושיוויונית. גורמים שותפים אפשריים הם אנשי רוח ואינטלקטואלים בולטים, ארגונים לשינוי חברתי, ארגונים הפועלים למען חברה אזרחית, ראשי המכללות לחינוך, ראשי מחלקות אמנות, אמנויות בכלל, כולל מוזיקה, תיאטרון וקולנוע, ראשי מוסדות תרבות, מנהלי בתי ספר, ראשי מגמות לאמנות, ובוודאי גורמים פוליטיים מסוימים. ללא כוחות בעלי משקל תרבותי סמלי, ללא כוחות בעלי משקל פוליטי: משקל מעשי בשדה לא תהיה השפעה מעשית למאבק ולא יחול שינוי.

מנגד פועלים כבר בהצלחה רבה גופים חזקים ורבי משקל והשפעה בציבוריות הישראלית. אלו גופים מאורגנים ומאוד ממוקדים, העושים למען מטרות אחרות, מנוגדות, במערכת החינוך: מתקיים כבר בפועל לובי מאורגן של “המדעים” ששותפים לו מערכת הביטחון, האוניברסיטאות ומגזרים כלכליים מסוימים וכן חברי כנסת ופוליטיקאים למען שינוי מקצועות הליבה וחיזוק למידת המדעים. לובי זה נהנה מיחסי ציבור מצוינים ומקונצנזוס ציבורי רחב, מודע ותת-מודע. את תוצאות פעולתו ניתן לראות בשדה כמתואר למעלה. לובי נוסף פועל בהצלחה להוספת משאבים ולחיזוק ערכי מורשת, ציונות ולאומנות, וכן להתנגדות למדעי הרוח הנתפסים כביקורתיים ומכאן מתנגדי המשטר. לובי זה נהנה מתמיכה פוליטית רחבה ומניעיו פרגמאטיים וצרים. יעדיהם של גופים אלו מושגים בעזרת פרקטיקה של הפרד ומשול.

• כתיבה סמלית, מחדש, של חוק חינוך חובה, והצבתו המחודשת בלב הדיון הציבורי כקריאה לממשל, ובייחוד למשרד החינוך, לחזור ולממש את ייעודו הלאומי והציבורי לחינוך שוויוני ונגיש לכל חלקי החברה הישראלית. במקביל ניסוח ויצירה סמלית ומחודשת של ליבה חינוכית לאומית אשר תגדיר את האינטרס החברתי, התרבותי והחינוכי המשותף ותייצר תשתית רעיונית חינוכית למערכת החינוך, תשתית בעלת מחויבות חברתית, תרבותית אשר תגן על מקומם, זכויותיהם וקולם של כל המגזרים והקבוצות בישראל. כאן המקום להדגיש את החינוך ההומאניסטי ואת מדעי הרוח, וחשיבותם המהותית ליצירת חברה איתנה, חזקה וחופשייה יותר, ובעיקר שוויונית וצודקת יותר. הקריאה תבהיר את משמעותו של חוק חינוך חובה: חובתה של המדינה לספק חינוך הולם ומקיף לכל אזרחיה.

הערות:

1: אני מעדיף את ההגדרה של “למידת אמנות” על “הוראת אמנות”. אמנות מטבעה מבוססת על למידה, על תהליך של יצירה וגילוי, על חידוש  ועל התנגדות. זהו חינוך המחדש, חונך, מייצר ויוצר שאינו מסתפק רק בהעברת ידע ממקום למקום. חשיבותה העצומה של האמנות היא דווקא בהיותה מחוללת של למידה, מחוללת תהליכים של גילוי ושל ביטוי אישי וגם בהיותה דרך ביטוי, ייצוג ומקום ליחיד ולקבוצות השונות. חשיבותה דווקא בכך שהיא מאפשרת ביקורת ובקרה על החברה, התרבות והשלטון. מכאן חשיבותה האזרחית, החברתית, התרבותית של האמנות. אולי בכך האמנות מעוררת פחד ורתיעה ומכאן דווקא נחיצותה הרבה כדרך של לימוד ושל יצירה בתוך מערכת החינוך.

2: מתוך: בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת, תמונת מצב של החינוך הישראלי, שלמה סבירסקי, נגה דגן בוזגלו, 2009, מרכז אדווה

3: ד”ר ח’אלד אבו עסבה, 05 אוקטובר 2009,