חום יבש וקירות רוח

6.8.11 – שישי אחר הצהריים. כבר שבע וחצי בערב ועדין חם נורא, 43 מעלות ממוצע קיץ בצל, בערב הטמפרטורה יורדת לסביבות ה-30, אבל זהו חום יבש ומדברי, ולכן קל לשאת אותו בהשוואה ללילות קיץ של תל אביב והמאהלים בשדרות.

בפיניקס אריזונה, הקיץ היבש מופר בסופות מונסון קצרות אך משמעותיות, ברקים, רעמים וקיר-רוח הנושא אבק ומתקדם במהירות עצומה. כעבור כמה שעות גשם מתפרץ וזה עובר. אתנחתא המזמינה את האבק לשקוע, ליצור שקיעות וזריחות מדהימות ביופיין ובעיקר לשמור על ההרים ירוקים משהו. באווירה הזו, בדיחת הקומיקס בדמות הקקטוסים המזדקרים כמיצב שמזמין חיבוק לא רצוני עם הגוף-נוף, פתאום גם הם נראים נכונים ומלאי הפתעות.

Daisy Angy Kekae pigment print on Mitsumata fiber paper, shellac, archival tape, acrylic paint 2009, 40.5" x 34"

תפאורה מושלמת לאירוע חוצות מקומי המתרחש בכל יום שישי הראשון של החודש [לעיתים גם בשלישי של החודש]  אירוע אמריקני מסודר בעל מסורת,  וכמו באמריקה בכל סצנת אמנות מקומית, רק היום והשעה מותאמים. העיקרון הוא אותו עיקרון. WALK  ART – אירוע פתוח המתחיל בדמדומי היום ונמשך אל תוך הלילה. ערב מלא שמחה של גלריות ועסקים פתוחים שאינו מתחרה באירוע דומה המתרחש בערי הלווין מסביב לבירה המקומית. זוהי סקוטסדייל הסמוכה לפיניקס, שהיא מעין כפר קטן ומקסים בו גרים בני המעמד הבינוני ומעלה, יאפים מקומיים. (עשירים באמת גרים באחוזות ב-Paradise valley ושוהים בבתיהם הגדולים רק בחורף. בקיץ הם במיין או באירופה הקרירה, ובכל אופן לא כאן). הסצנה בסקוטסדייל מתקדמת שדרת גלריות נמוכה לאורך 3 רחובות. כ-70  גלריות מסחריות המציגות אמנות מגוונת מאוד, מנאיבית ועד מתוחכמת, אך בלתי מזיקה בעליל. במבחר המקומי ניתן למצוא אמנות לשמה כמו שרואים בערים הגדולות. כך למשל ב-Lisa Sette Gallery המציגה הקיץ תערוכה משותפת מאוזנת ונעימה של אמני הגלריה. פה כאמור המקומיים יצאו לנפוש בערים קרירות יותר ולכן אירועי האמנות יתחדשו באוקטובר עם בוא הסתיו. בקיץ תיירים בודדים מאוד, כמוני למשל, מסתובבים בחללים הנטושים.  עונת המלפפונים אפשרה לי לפגוש את בעלת הגלריה עצמה ולפטפט בנון-שאלנטיות לא מחייבת על המקום ועל הגלריות המאכלסות אותו. האבחנות היו נכונות, אני מגלה. אפשר בהחלט לחשוב על צפון תל אביב צפון לעומת דרום תל אביב – אזור פלורנטין והתחנה המרכזית החדשה המכילה את המתחדש והמתרחש. כיאה לסצנה חתרנית הנסמכת על הכוחות הצעירים בחופשת הקולג’ והאוניברסיטה אין סיבה לזוז ולמרות החום ואולי בגללו הדי המוזיקה בשיא הווליום מתערבבים בענני העשן לסוגיו, גשם לא ירד הלילה.

אני מתקרבת לאזור רחוב רוזוולט בפיניקס, שסביבו מתרחשת סצנת אמנות ובו פועלת גם הגלריה השיתופית המקומית  LONGE EYE שאיתרתי לפני שבוע.  בגלריה מוצגת כרגע תערוכת ציור של אמנית מקומית, ובחלל הצמוד רישומים ועבודות שונות של שני אמני קעקוע. תערוכה גבולית מבחינת ההגדרה והתוצאה. יותר מהתערוכה עצמה, מעניין היה לראות את יצירות האמנות המקועקעות על גופם של האמנים שמילאו את המקום, חלקם בלבוש קעקוע מלא של חולצות וסוודרי גוף מטופחים, צבועים ומנוקבים. הגלריה השיתופית המקומית דומה באופייה לגלריה “אגריפס 12” בירושלים, שאני נמנית על חבריה, ופועלת באופן דומה. אבל באמריקה כמו באמריקה לכל מצורפות רשימות מחיר מקצועיות, כרטיסי ביקור וסוכנות נחמדות מדי בשמלות שחורות קטנות השואלות How are you today? איכות המציגים והעבודות משתנה בין הגלריות, אבל בכולן העבודות שומרות על קנה מידה קטן המתאים להיתלות מעל הספה בסלון. יש כידוע כל מיני ספות, פה הן בעיקר כפריות ומוגזמות. מבט על מחירי העבודות כאן ובגלריות בסקוסטדייל, מראה שהמקומיים קונים אמנות במחירים שונים וברמה לא אחידה אבל קונים את הדבר עצמו לא רפרודוקציות מחנות המוזיאון, ולכן ברור שחלק נכבד מהאמנים אכן מתפרנס מעבודתו. כגודל המקום כך האפשרויות וזו כבר סיבה למסיבה ואופטימיות.

Vox Populi - "King Midas"

סיבה נוספת לאופטימיות היא יוזמה מבורכת המתאפשרת בחלל האקדמי, ברחוב ובחללי האמנות שונים ובה חוברים יחדיו מוסדות בכל הקשת בין אריזונה לקולורדו כולל ניו מקסיקו, יוטה ונבדה על גבול המדבר, וכולן עוסקות בשאלות הגבול בין המדבר לארץ הנושבת. צורות חשיבה והתבוננות המחפשות דרך לחבר בין הסביבה הפיזית והתרבותית בחשיבה עתידנית ואוטופית בחלקה מתחום האמנות והמחקר. מי שביקר במקום הייחודי BISPHERE 2 ליד טוסון אריזונה, לא יכול שלא להתמלא באופטימיות. זהו מוסד מחקרי שנבנה כולו ע”י גורם פרטי בשנות ה-90, בעלות של 150,000,000$, המדמה את החיים ביקום המקומי תוך שליטה על המרכיבים, בניסיון ללמוד משהו על הצפוי לעולם עם שינויי האקלים ומערכת המים העולמית. עם הקמתו היה החלל חתום במשך שנתיים תמימות וגם החיים האנושיים בו נבדקו במעבדה. במסגרת היוזמה החדשה שתתחיל להתממש בעוד כשנה, תוכלו לחשוב וליצור על הגבול וכמו שהכל התחיל כאן בקטן וביוזמות מקומיות שנבטו מהשטח, כך גם הקשרים שלי עם האנשים שמחוללים את התמורה התחילו בצעד קט, במפגש עם אנשים חולמים בגלריה השיתופית Eye lounge. מי יודע, אולי את הפירות נאסוף בפניקס ובירושלים במקביל. בינתיים הנה הקישור להצעת עבודות.

בפניקס עצמה אין הרבה גלריות. לכן כאן, בהשוואה לסקוטסדייל, יש תחושה של התעוררות מקומית שכוללת גם חללים זמינים לפרנסה ועבודה. בדומה לעירוב השימושים המבורך של דרום תל אביב גם פה יש חייט, חנות לעסקי שרברבות ומרכז גדול של סיינטולוגיה, שברחוב לרגליו מתקיים מעגל ממלמל של אוחזי ידיים בכוונה רבה. אני מבינה שבעונות הקרירות זה משתנה, אולם כעת נוער בכפכפים ומכנסיים קצרים שוטף את הרחובות בין הדוכנים שמוכרים אמנות שאנטי למינה, בוריטוס, אלכוהול לסוגיו וקרח צבוע, ואי אפשר להימנע גם ממזון אורגני ארוז ומשובח בפני עצמו. רק בין לבין פוגשים משפחות עם עגלות וחובבי אמנות.

Gilbert Garcin - 118 S'Aimer gelatin silver print 2003, 8" x 12"

לעומת רחוב רוזוולט, המוזיאון לאמנות של פיניקס והחללים המשלימים במסה, בסקוסטדייל ובאוניברסיטה המקומית ASU הם חללים יפיפיים המעידים על תקציב ציבורי ותכנון אדריכלי מעודכן, עכשווי ומוקפד. שפע של אור טבעי מסונן, רצפות בטון מוחלקות היטב, חוץ ופנים מתערבבים. החללים מציגים תמהיל מדויק של אמנים מקומיים ובינלאומיים, חלקם קובנים ולטינים. כך למשל אוסף פרטי של אמנות מקסיקנית מהשנים 1900-1940 המוצג כעת במוזיאון בפיניקס מאפשר הצצה לתרבות עבר קרובה בדומה לאמנות העכשווית הפורצת מסין והמזרח. בחללים העכשוויים בחירת העבודות והתלייה לעילא ולעילא. העבודות מדברות בשפה שאני מכירה וחלקן מחיות דימויים מודפסים. הפתעה מרגשת עם ציור של  ג’ואן בראון, מאמני המפרץ שפעלה בשנות ה-50 וה-60, שעבודתה נמצאת באוספי המוזיאון ומוצגת כעת ליד עבודה מרגשת של רוס בליקנר מהשנה החולפת. אין חדש כאן, האוצרות והיצירות משקפות התבוננות פנימית בחיים ובשאלות עמוקות, זהו חתך רוחב מיצג של האמנים אותם פוגשים בכל המוזיאונים הגדולים בארה”ב.

אולי דווקא לאור אלה, הישיבה בנישה הפרטית במוזיאון של פיניקס, מול הנוף הקרוב והרחוק של העיר, כשברקע עבודת הוידאו של  Opie Juliann and Suzanna walking, 2006 Julian, שיקפה  בשבילי את המציאות האמריקאית הסתמית והמגובבת אך המסודרת, שלצידה יש תמיד חנייה בשפע. זו אותה תמונת נוף שאינה מאפשרת לך בדרך כלל לזהות את מיקומך המדויק בארה”ב, כי הכל נראה איכשהו אותו הדבר בפשטנות מביכה של copy exact. המבט מהחלון יוצר ריחוק מדויק ונושא אותי למחשבה על הערים שלנו, על כיעור מול יופי ועל החיים בפניקס אריזונה לעומת ירושלים. בחלון בקומה הנמוכה אני נמשכת אל יופיין מכמיר הלב של הערבות בחלון, שבתנועתן האיטית בחום היבש בחוץ מזכירות עבודה של ביל ויולה. חיבור המציאויות הזה נוגע ללב ונשאר שם. אני כבר יודעת שאלה הדברים שאקח מכאן.

החיבור בין החלל הממוסד והחללים המתחדשים במפת ה WALK ART הוא ישיר ונוח. התנועה ביניהם מתנהלת באוטובוס חינמי וברכבת קלה, ומאפשרת לעשות את הקפיצות המנטאליות ולעורר עניין במיזם האמנות החודשי המארח בעונה אירועים תרבות שונים ומגוונים.  אני לא טועה לחשוב שהכול שווים בפני המבקר, האוצר והקונה, אבל יש תחושה של פתיחות מבורכת (1).

אחרי חודש במקום וביקור ברוח חללי האמנות המקומיים אני שואלת את עצמי למה אני לא כותבת על האמנות המקומית בגלריות הקטנות, אמנות שנעשית עכשיו, רלבנטית, בועטת? אולי כי היא פשוט לא? המקומיים עוסקים בחייהם וזה העיקר. למרות המשבר הכלכלי שאותותיו נכרים גם כאן אין פה מחאות גדולות. אולי נחוצה פה הזרה ביחס למקומי או לנושאי היסוד של עולם האמנות, וזו אינה מתרחשת במה שראיתי.  אולי זה הקיץ שמוהל ומערבב את החום עם המהות,  אולי זו הפניה המנומסת כל כך גם בעבודות האמנות. זה כידוע כרטיס הביקור של  אמריקה השבעה מאוד גם אחרי שהורידו לה את דרוג האשראי, ארץ בה העונות בחנויות מתחלפות כל שלושה חודשים בלי קשר למה שקורה בחוץ. פה פנינו אל העתיד, מדבר של חנויות, חניות ודרכי קניה מגוונות, איך שתרצו העיקר להשביע את הריקנות.

מבט מחלון מוזיאון פיניקס לאמנות

במסה המצולמת על מושגי היופי בתרבות, מדבר הפילוסוף רוג’ר סקרטון על הצורך האחר, בדברים שאין להם משמעות קיומית ונחיצות מיידית. ביופי, באהבה, ברגש והתרגשות. על מקומם בתרבות כתחליף לדת וערכים אחרים, ובמשתמע גם מוסר, אחריות ואתיקה. כך בעולם החזותי המעצב ובונה את חיינו. אי-אהבה המכתיבה את התנהלות עולמנו. בוטות והחצנה של המציאות היומיומית, כללי ההתנהלות והדרך להצליח לצלוח אותם בדרך להיות מישהו ומשהו. אולי זה הדבר שמשאר אותי אדישה, לעומת סצנת האוהלים שהיא קצה הקרחון, כמיצג בזכות עצמו ללא קשר לאיכויותיו החזותיות. מה שאני פוגשת כאן בתוך ההקשר המקומי אינו עובד, לפחות עבורי.

ביקור במוזיאון המקומי Heard Museum המציג את השבטים המקומיים (Native Americans), שהם הסוגיה המהותית באזור זה. המוזיאון מציג אמנם באופן גלוי את דחיקתם של המקומיים לשולים פיזיים ותרבותיים בשיח תוך נראות מכובדת של המורשת, חברי וזקני השבט. ההצגה במוזיאון אינה עוסקת כמובן  במציאות החיים עצמה, ב”נתינה” הפדרלית המאפשרת לבני השבטים לנהל אתרי קזינו בשמורות מוקטנות תחומות ומגודרות היטב. אתרי הקזינו הם המקור הכלכלי העיקרי במקום, סיטואציה המובילה כידוע למעגל חיים הכולל הזמנה להידרדרות לפשע, נחשלות והתמכרויות למיניהן, שלא לדבר על איבוד המבנה השבטי, המשפחה והאפשרות לשנות ולהפר את מעגל ה”קסמים”. במוזיאון כאן יש עבודות אמנות נפלאות, מאז ועד עתה, אוסף חפצי קודש בדמות בובות המשמשות בטקסים עד ימינו, שטיחים ארוגים של תרבות שבטית הדומה למסורת המוכרת לנו מהמזרח התיכון, ציור, פיסול ועוד. משהו בנעימות היתר מביך ונדמה כשקר גס. כשנמצאים במוזיאון  אי אפשר שלא לחשוב על סדרי הגודל של הסכסוך המקומי יהודי-ערבי/פלסטיני ביחס למה שהתחולל שם. דם ויזע שזרמו לא כל-כך מזמן בין המהגרים הלבנים מאירופה לשבטים המקומיים שאכלסו את היבשת הזו. כן גם לגודל יש משמעות. אני חושבת על מרחק השנים ועל הימים שבהם אולי יוכלו הדורות הבאים במזרח התיכון להתבונן במעשי ידינו במוזיאון ישראלי. לחוות את התרבות המקומית מפי דורות ההמשך של מקומיים שהיו בה לפני וכאשר שבנו לאדמתנו.

אין לי כלים לשפוט את ההתנסחות המאופקת והמקבלת, את השתקפות המבט בעיני המדוכאים המדברים בקולם בסרט במוזיאון, את זקיפות הקומה שאולי הושגה ומאפשרת השלמה אמיתית. אני לא מבחינה בדקויות ולא יודעת אם אני צופה בתעמולה או בפשרה שמאפשרת חיים טובים יותר בימים שאחרי הסכסוך.  גם זו סוג של חשיבה אוטופית שמתאפשרת רק מרחוק ורק כשאתה שבוי בנסיעה שיש לה נקודות התחלה וסיום. “בתחילת התיעוד הזה ניסיתי לעמוד על טיבם של מסעות, עד כמה הם דברים כלשעצמם, כל אחד פרט לעצמו, ואין שניים דומים זה לזה. שיערתי כבמעין פליאה את כוח האינדיבידואליות שבמסעות, ונעצרתי בעקרון שאנשים אינם בוחרים את הטיולים שהם עושים – הטיולים בוחרים את האנשים שעושים אותם” (2).

מרב דביש בן משה היא אמנית ואדריכלית נוף, חברת גלריה אגריפס 12 בירושלים.

1: בהערת ביניים אני מפנה לדיבור הפנימי של השיח והשדה שהיטיב לנסח ג’ונתן פרקר בסרטו המאלף והמשעשע Untitled משנת 2009. אתנחתא מרעננת וצינית לימות הקיץ החמים. למרות ששם זה לא נגמר בבכי, מי שהאמנות בחרה בו והוא שבוי בה ובעצמו ילך עם הסרט עוד ימים ורגעים, או ייזכר בהם בחיוך בפעם הבאה שימצא עצמו מול טקסט המתאר עבודת אמנות או גרוע מכך מול הדבר עצמו.
2: ג’ון סטיינבק, “מסעותיי עם צ’רלי ” בחיפוש אחר אמריקה. 1962, אחוזת בית ספרים, 2007, עמ’ 283 שם.