מעשה אמנות או מעשה יומיום

“אז מה אתם הולכים לכתוב?”, התעניינה עורכת כתב עת בלגי לאמנות בארוחת הערב שאחרי ההשקה החגיגית של פיקאסו ברמאללה. “לא בטוח שנכתוב”, ענינו, “כישראלים, זה בעייתי. קשה לכתוב על זה בלי לייצר קלישאה פוליטית”. “אבל למה להתרכז בפוליטי?”, התרוממו גבותיה בתמיהה פלמית כנה, “למה שלא תכתבו פשוט על הצד האמנותי של העניין – על המשמעויות החדשות שמתווספות כאן ליצירתו של פיקאסו?”.

קשה לקבוע נקודה ברורה שממנה אפשר להתחיל להסביר את האירוע האמנותי ששמו “פיקאסו ברמאללה”. ברור מאליו שלא התמונה עצמה – bust de femme, 1943 – היא לב האירוע, אלא התירוץ לו. אולי מאחד השומרים לובשי המדים השחורים שניצבים משני צידי התמונה בארשת מגוחכת בקפאונה, המעוררת אסוציאציות של שומרים בארמון באקינגהם. אחד מהם סיפר לפאטימה עבדול כארים, רכזת הפרויקט, שסיפרה בתורה ל’גארדיאן’, שבעיניו התמונה מסמלת דאגה של אם במצב מלחמה – עין אחת שלה נעוצה בילד, והשניה תרה ללא הרף אחרי סכנות אפשריות. הנה זה מתחיל – פרשנות ישירה ומרעננת של הקוביזם של פיקאסו, שבעים שנה אחרי.

ואולי כדאי להתחיל מהסטודנטים לאמנות באקדמיה של רמאללה (כתובת רשמית: אל-בירה, מאחורי הבנק), שחוץ מהשפה מעט מאוד הבדיל אותם מדומיהם בכל אקדמיה לאמנות בעולם, ועליהם הוטל לנווט בנימוס את תור המבקרים הארוך שהמתין בסבלנות במעלה המדרגות כדי לחזות ביצירה. או מסבתא של חאלד חוראני, ראש האקדמיה והאמן שיזם את הבאת התמונה – בדף ההסבר לפרויקט ציין חוראני שפיקאסו נבחר בידיעה שהוא אמן מוכר מספיק כדי שאפילו סבתא שלו תדע במי מדובר. אפשר גם לפתוח בתיאור צבע של אירוע ההשקה כולו – כמה מאות שוחרי אמנות מקומיים וזרים בלבוש אופנתי מנהלים סמול טוק טיפוסי לאירועים מסוג זה בכל מקום אחר בעולם, מכרסמים כריכונים משולשים לצלילי להקה שמנגנת, מכל השירים שבעולם, את “let it be” של הביטלס, ופוזלים בסקרנות לעברו של סאלם פיאד, שמתראיין לרשתות הטלוויזיה הזרות מוקף בפמליית שומרי ראש.

ואולי להתחיל בכלל ממה שלא היה שם – לא הוצג ולא דובר רשמית, אף שאיש, אולי חוץ מהכתבת הבלגית, לא יכול היה להתעלם ממנו. מהפער שבין הנורמטיביות-לכאורה של הסיטואציה לבין החוסר נורמטיביות הגמור שלה, שגלום בעצם צירוף המילים “פיקאסו ברמאללה”. לדברי אחד האוצרים ההולנדים, בדרך כלל לוקחת העברה של תמונה ממוזיאון ון אבה לכל מקום בעולם כחצי שנה – כולל סידורים בירוקרטיים, הסדרי ביטוח, הבטחת תעבורה ראויה והסדרת תנאים הולמים לאירוח התמונה. במקרה של פיקאסו ברמאללה, התהליך לקח שנתיים. מה קרה שם, בשנה וחצי העודפות האלה? מי היה זה ששם מקלות בגלגלי מסעה של היצירה ליעדה הזמני החדש? ומי איפשר את המעבר שלה לבסוף? את הפער הזה הותירו למבקר למלא מדמיונו. איש מהאחראים לא דיבר על כך מפורשות. כשנשאלו, התחמקו ברמיזה, או באמירה שהעבודה על הסרט הדוקומנטרי שמתעד את התהליך שעברה היצירה תסתיים רק בנובמבר. גם המילה “כיבוש” כמעט ולא נשמעה בפי החוגגים – אולי כי קיומו מובן מאליו כמו מחלה ממארת שמעדיפים לא לנקוב בשמה כדי לא לצער את האורחים, ואולי מהחלטה מודעת לחגוג את הנורמטיביות: להתנתק מההקשר הפוליטי ולקיים פשוט אירוע פתיחה של תערוכה – שממצבת לרגע את האקדמיה לאמנות ברמאללה כמי שנמצאת באותו סטטוס עם מוזיאונים נחשבים בעולם, שזוכים לכבוד לארח בתוכם את נשותיו של פיקאסו. למיצוב כזה, כמובן, יש משמעות אמנותית אבל לא פחות ממנה, משמעות פוליטית.

“PAINTING is not made to decorate houses. It is an instrument of offensive and defensive war against the enemy.” Pablo Picasso

“ציור לא נוצר כדי לקשט בתים”, אמר פעם פיקאסו, “הוא כלי תקיפה והגנה במלחמה נגד האויב”. הציור של פיקאסו, כשהוא נתלה ברמאללה, בהחלט מתפקד ככלי מלחמה – מלחמה בה הכיבוש הוא האויב המתבקש. הבאת התמונה לרמאללה היא  אקט מלחמתי בפני עצמו, שמחייב מהלכים מקדימים רבים: קודם כל, להבין לאן הציור נשלח (שהרי פלסטין לא קיימת), ומה כותבים בטופס שצריך למלא, תחת קטגוריית “ארץ משלוח”, למצוא חברת ביטוח שמוכנה לאבטח את התמונה שמוערכת ב-7.2 מיליון דולר ונשלחת לאזור סכסוך, לעבור מחסומים, להיכנס למשא ומתן עם מגנוני ביטחון שונים ובכלל לעביר את התמונה בדרך הארוכה והקשה שפלסטינים רבים אפילו לא מעזים לחלום לעשות. “המסע לכאן מוסיף משמעות לתמונה”, מספר חוראני בישירות אופיינית. “הוא מבליט את הנושא של חופש תנועה והסכמים פוליטיים”. בצורה הכי פשוטה, הציור של פיקאסו הוא דרך להנכיח את היעדר חופש התנועה בפלסטין עבור נשים אמיתיות, שלא צוירו ביד אמן, הוא זרקור ציבורי שמגחיך את ההסכמים הכלכליים מימי אוסלו בין ישראל לרשות הפלסטינית, ומדגיש את חוסר העצמאות וחוסר השליטה של הפלסטינים בחייהם-שלהם, אפילו באזורים שנמצאים תחת שליטה פלסטינית-לכאורה. שוחרת אמנות פלסטינית, או סטודנט פלסטיני באקדמיה של חוראני, לא יוכלו הרי לצפות בתמונות פיקאסו מקוריות שתלויות במרחק של 20 דקות נסיעה מרמאללה, במוזיאון ישראל בירושלים. במקום שיסע 20 דקות, צריכה התמונה להגיע אליו בדרך האוויר מהולנד, אחרי שנתיים של עבודה ביורוקרטית ומאות אלפי שקלים. אם רוצים – גם זה מחיר הכיבוש.

ואולי לכן הכיבוש לא היה זה שהועמד באופן ברור במרכז התערוכה – כי גם עבור האמנים הפלסטינים הוא כבר נחווה כקלישאה (“עוד עבודת אמנות שעוסקת במחסומים?”). גם האליטה הבורגנית של רמאללה לא צריכה את פיקאסו כדי להגיד שחיים עצמאיים של עם כוללים גם, בין היתר, את היכולת להביא למוזיאון המקומי (שעוד לא קיים) כל יצירת אמנות שירצו בלי לבקש אישור או לשלם לשלטון הישראלי. פיקאסו ברמאללה הוא סמל של נורמליזציה כמו גם של שאיפה לעצמאות לאומית. להיות “עם ככל העמים”, או אם לצטט את חוראני: “זה (הציור של פיקאסו) אומר שאנו ראויים כמו כל מדינה אחרת שמציגה ציורים של אמנים מפורסמים כמו פיקאסו”.

“It is not necessary to paint a man with a gun. An apple can be just as revolutionary” Pablo Picasso

פוליטיקה ואמנות שתיהן מדיות שמייצרות משמעות ושינוי עבור ההמון. בפוליטיקה עובדים עם מה שקיים במציאות, ונאבקים כדי לשנות את יחסי הכוח. באמנות, לעומת זאת, יש את החירות לדמיין וליצור את מה שאין. אין אקדמיה לאמנות בפלסטין? נדמיין אחת והנה, יש אקדמיה מצוינת שפועלת ברמאללה כבר חמש שנים. אין מוזיאון לאמנות בפלסטין? הבה נדמיין מוזיאון והוא ייבנה: הנה, כבר יש חדר אחד עם מד לחות ופיקאסו. אין מספיק ביטחון כדי להביא מאסטר אירופאי לתצוגה בבירה הכלכלית של פלסטין? אחרי שנתיים רמאללה בטוחה ושקטה, הנה זה קורה. אלא שנדמה שבתוך ההתלהבות הגדולה, מתחילה האשה של פיקאסו לשאת על כתפיה הצנומות אחריות שחורגת בהרבה מהמסגרת שלה. אפילו ראש הממשלה הפלסטיני, סאלם פיאד, צוטט בגרדיאן באומרו שהצגת המאסטרפיס של פיקאסו מצביעה על כך שהפלסטינים מוכנים למדינה. אז מה, צריך ציור של מאסטר אירופאי כדי להוכיח את המוכנות של הפלסטינים להצהרת העצמאות בספטמבר? חייבים להביא מאירופה המערבית את סמל המודרניות ולהציבו בבירה האדמיניסטרטיבית של המדינה הלבנטינית, כדי שזו תוכל להכריז על ריבונותה? ואם לא היו מוצאים מד לחות וחדר עם תנאים – אז ראוי היה לדחות את ההכרזה למועד בשל יותר?

יונס בואדי, חוקר מאמסטרדם שעוקב אחרי הפרויקט, הצביע בהרצאה שנתן במרכז לאמנות הפלסטינית אל מאמאל שבמזרח ירושלים על היפוך מעניין שמסמן מסלולה של האשה של פיקאסו מאירופה לרמאללה. לאורך אלפיים שנות היסטוריה יובאו אובייקטים תרבותיים ודתיים מן הלבנט – ארץ הקודש – לאירופה. תשמישי קדושה וחפצי אמנות שנשאו משמעות עמוקה, הפכו למקודשים ושימשו יסוד לבניית קהילות. ערים נבנו והתפתחו סביב כנסיות שהביאו את התרבות מהמזרח התיכון. ועכשיו, במרכז ארץ הקודש, מיובא אובייקט מודרני מאירופה כדי לשאת משמעות עמוקה ולבנות קהילה סביבו.

אלא שפיקאסו כאמן פוליטי משמעותי הוא כזה רק בשל ההשלכה שנעשתה עליו, ורבדי המשמעות בהם הוטען על ידי הצופים הפלסטינים בו, לא יותר מאשר הסדין בקתדרלה של טורינו שבו ראו המאמינים את דיוקנו של ישו. כי מיהו פיקאסו בעולם שמחוץ להקשר רמאללה? סמל המודרניזם באמנות? פציפיסט שהתנגד לפשיסטים? קומוניסט שהצטרף למפלגה ב-1944? צייר סמל היונה? התמונה המדוברת, נזכיר, היא דוגמה אופיינית, לא ייחודית במיוחד, מתוך התקופה הקוביסטית של פיקאסו, ציור של אישה. פשוט אשה – לא גרניקה ולא נעליים. אלא שפיקאסו, כמו ישו, הוא מישהו שאפילו סבתא של חאלד חוראני יודעת מי הוא. לכן הוא משמעותי, ולכן הוא גם נושא משמעות פוליטית מעבר לביוגרפיה שלו-עצמו.

מהבחינה הפוליטית, אם כן, עומדת היצירה “פיקאסו ברמאללה” בפני עצמה, כתוצר. אם היינו חיים בתקופתו של פיקאסו, אולי היה אפשר להסתפק בזה גם בהיבט האמנותי. אבל כצופים הנטועים עמוק בעידן הפוסט-מודרני, למודי חוויות צפיה באמנות קונספטואלית, היעדרו של תיעוד התהליך יוצר ריק זועק ומעורר שאלות. האשה של פיקאסו לא מסוגלת לספר בעצמה את סיפור המסע שלה – איך חולצה מהמכס, מי העביר אותה במחסום קלנדיה, מה קרה לה ב-noman`s land שבין השטח בשליטה הישראלית לזה שבאחריות המשטרה הפלסטינית, מי נתן ערבויות שהתמונה גם תצליח לחזור בשלום למשכנה השליו בארצות השטוחות, איזו יד לחצה איזו יד. גם באירוע ההשקה עצמו, וגם באירוע שהתקיים למחרת בגלריית אל-מאמאל שבמזרח ירושלים ואמור היה להיות מוקדש, לפי התוכניה, לתיעוד המהלך, לא היה מי שסיפר את הסיפור בשמה. וכשסיפור לא מסופר, מכריח הדבר את הצופה לבנות נרטיב בעצמו. האם חלק מהצלחת העברת התמונה הותנה בכך שהתהליך מאחורי הקלעים לא ייחשף? האם עולם האמנות הממוסד יודע, ויכול להרשות לעצמו, לתת מקום ל”ערטול התחבולה” מבלי לפגוע ברושם שמותירה היצירה? ואולי יש כאן משהו שעולם האמנות לא למד עדיין לעשות עד הסוף – לספר סיפור של מהלך בירוקרטי משמים ורצוף פרטים טריוויאליים לכאורה, ולהתייחס אליו לא כאל שוליים של המעשה האמנותי, אלא כאל מרכזו?

“The artist is approached not as an original thinker in his own medium but, rather, as an instinctive, intuitive executant, who, largely unaware of what he is doing, breaks through the mystery by the magic of his performance to ‘express’ truths the professionals think they can read better than he can himself”” Barnett Newman

ואולי אין זה מתפקידו של חאלד חוראני להסביר את הפרויקט שלו, ובעיתוי הזה.  פיקאסו ברמאללה היא עבודת אמנות מעוררת מחשבה שאולי מוקדם מדי להבין את כל המשמעויות שלה – ובנקודת זמן אחרת בהיסטוריה היא עשויה להיראות גדולה הרבה יותר, או חסרת חשיבות. הציבור שחווה את הפרויקט יבנה לעצמו את המשמעויות השונות, את הסיפור השונה שמספרת עבודת האמנות הזו – והיא תספר סיפור אחר לתושב רמאללה, לאוצרת ממוזיאון ון אבה  בהולנד, לחוקרי אמנות באוקספורד וגם לכותבי מאמר זה, שבאו מירושלים באוטובוס ציבורי שלקחו משער שכם, ותמורת שישה וחצי שקלים הגיעו עד לפתח האקדמיה לאמנות באל-בירה בלי לעצור בשום מחסום. דמיינו – וזה יקרה.

הערה לסיכום: יש שיגידו שהפרויקט מראה שלאמנות אין גבולות. ואולי הוא מראה שכאשר תמונה שווה מעל שבעה מיליון דולר, אז הקפיטליזם הוא זה שאין לו  גבולות.

ושאלה לסיכום: את הדרך לרמאללה הצליחה האישה של פיקאסו לעשות. כמה זמן יקח לה לצאת? והאם מסעה החוצה מרמאללה חזרה להולנד יהווה עילה לתערוכה נוספת?
ועוד אחת: פיקאסו – תומך ב-BDS?