פריחת מוחות 34 – אלינור עמית, קיימברידג’, מסצ’וסטס

גיל: 34
מצב משפחתי: רווקה
גדלה והתחנכה בנתניה

דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, כיום עושה פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרוורד.

תחום מחקר:

המחקר שלי הוא שילוב של פסיכולוגיה חברתית, קוגניטיבית, ומדעי המוח. שאלות שמעניינות אותי: כיצד אנשים חושבים על דברים? מה משפיע על האופן שבו הם מייצגים אותם במחשבותיהם? כיצד אופן הייצוג של מידע משפיע על תהליכים מתקדמים יותר, כגון רגשות או שיפוט מוסרי?

חוקר שאת מעריכה במיוחד:

זכיתי לעבוד עם כמה אנשים נפלאים: יעקוב טרופה, דני אלגום, גלית יובל, נאוה רובין, וכיום ג’ושוע גרין, אותם אני מעריכה על רוחב אופקיהם, היצירתיות, הפתיחות המדעית, הסקרנות והעניין האמיתיים בשאלות מדעיות, וכמובן היותם חכמים בצורה יוצאת דופן. הנה עוד כמה שמות. גיבור נעורי הוא ליאון פסטינגר בשל עבודותיו היפיפיות ופורצות הדרך בתחום הדיסוננס הקוגניטיבי ותיאוריית ההשוואה החברתית. חוקרת נערצת אחרת היא קרול גיליגן, בשל החשיבה הביקורתית והחתרנית. שנים אחרי שקראתי את ספרה “בקול שונה”, על ההבדלים בין נשים וגברים בשיפוט מוסרי, זכיתי ללמוד קורס בהנחייתה באוניברסיטת אנ-ויי-יו. לשמחתי, היא עלתה על כל הציפיות. עוד חוקרת אהובה היא ננסי קנווישר מאמ-איי-טי, אשר התפרסמה בזכות מחקריה על אזור תפיסת הפרצופים במוח. מעבר להיותה חוקרת מדהימה ויצירתית, למדתי ממנה על מוסר עבודה שאין שני לו (היא סיפרה לי פעם שיש לה בחצות הלילה פגישת עבודה טלפונית עם עמית מחקר…), על קפדנות מחקרית, ועל כך שגדולה מחקרית עדיין יכולה לבוא בד בבד עם מודעות ופעילות פוליטית וחברתית.

על מה כתבת את עבודת הדוקטורט?

הדוקטורט שלי עסק בשאלה כיצד מרחק פסיכולוגי משפיע על האופן שבו אנחנו מייצגים מידע? מרחק פסיכולוגי הוא המרחק בין האדם שתופס/ת או חושב/ת על משהו, לבין הדבר שהיא חושב/ת עליו. המרחק יכול להיות במימד של זמן (לדוגמא, האם אני חושבת על אירוע שיתרחש מחר או בעוד שנה מהיום?), מרחב (האם אני חושבת על אירוע שמתרחש כאן, או בעיר או ארץ אחרת?), חברה (האם אני חושבת על משהו שקורה לי או על מישהו אחר?) או הסתברות (האם יש הסתברות גבוהה או נמוכה להתרחשות האירוע?). במחקר הראיתי שאנשים חושבים באופן טבעי על דברים קרובים באופן ויזואלי, ועל דברים רחוקים באופן מילולי. לדוגמא, באחד הניסויים בהם השתמשנו בהדמייה מוחית (אף-אמ-אר-איי) ביקשנו מהנבדק לחשוב על משהו שיקרה מחר או בעוד עשר שנים מהיום. ראינו שאם הוא חשב על משהו שיקרה מחר, אזי איזורי מוח שקשורים לראייה ולדמיון ויזואלי היו פעילים. לעומת זאת, אם הוא חשב על משהו שיקרה בעוד עשר שנים אזי איזורי שפה היו פעילים.

למה את גרה איפה שאת גרה?

כשגרתי בגריניץ’ ווילג’ בניו יורק, חשבתי שלא יהיה מקום בו אוכל להיות מאושרת יותר. לכן השנה וחצי האחרונות הם אחת ההפתעות הכי טובות שקרו לי. אני גרה כיום בקיימברידג’, מסצו’סטס. עברתי לשם בעקבות המשרה באוניברסיטה, ולא התחרטתי לשניה. קודם כל, האוניברסיטה מדהימה, ומהווה את מרכז החיים. אבל קיימברידג’ ראויה לתשבחות גם בלי קשר לנוחות שבקרבה למקום העבודה. יש בתי קולנוע מעולים, המון תיאטראות, מופעים מוסיקליים – החל מרוק ובלוז וכלה בהופעות מוסיקה קלאסית באולם מהמאה השבע-עשרה. יש גם מסעדות מעולות. ובעיקר יש המון אנשים מעניינים וחברותיים ולפיכך המון אירועים שעונים גם על צרכים חברתיים וגם על צרכים אינטלקטואלים. אייל גרוס כתב כתבה קצרה על נפלאותיה של בוסטון וקיימברידג‘ שמסבירה יפה . אבל לא פחות חשוב – בניגוד לניו יורק שהיתה עולם בטון סגור ומסוגר, קיימברידג’ נמצאת בטבע, מה שנותן מרחב מחיה ואויר לנשימה.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?

הזהות החברתית שלי היתה חוויה מורכבת עוד בישראל. תחושת ההשתייכות לקבוצה יחד עם הביקורת עליה, בעיקר בהקשר הפוליטי, מייצרת אמביוולנטיות. הפתרון שמצאתי הוא להשתמש בתחושת השייכות כדי לקחת אחריות כחברה בקבוצה כובשת ומדכאת כלפי מצב הכיבוש. לכן אני משתדלת להשתתף בפעילות נגד הכיבוש תוך כדי שאני מזהה את עצמי במפורש כחלק מהקבוצה המדכאת. יחד עם זאת, אני לא רוצה לעשות רדוקציה לכל הזהות הישראלית רק להקשר הכיבוש. את הנוסטלגיה לנופי הילדות, את ההנאה מלדבר בעברית, או משיר של טיפקס אין לי שום רצון או סיבה למחוק. אני אוהבת לבלות בחברת ישראלים ולמזלי, הכרתי חבורת נפלאה ואנחנו נפגשים המון ומוצאים את עצמינו בסיטואציות קצת משונות, למשל – פגישה בבית העץ שלי בעיצומה של סופת שלג כשאנחנו על הרצפה מרוב צחוק ממערכונים של “החמישיה הקאמרית”.

את מתגעגעת לישראל?

אני מתגעגעת לישראל, אבל הגעגוע הזה הוא לא רק גיאוגרפי אלא גם טמפורלי. בעצם אפשר להתגעגע הביתה גם כשנמצאים בבית. זה געגוע לעצמי שהיתה בת עשרים ושמונה וחיה בתל אביב. לא שהכל היה מושלם אז, אבל בדיעבד קל לעשות אידאליזציה ולראות רק את מה שנוח, את מה שחסר בהווה. אבל אני יודעת שהגעגוע הזה יופיע במלוא עוזו גם כלפי החיים הנוכחיים שלי בקיימברידג’, במידה ואחזור לארץ. יש גם געגוע לעיוורון הפוליטי של לפני פריצת הכיבוש לתודעה הפוליטית שלי, כשעדיין האמנתי בנקיונה המוסרי של ישראל. היה כל כך נחמד לשיר על הרעות בחיק החם של הקונצנזוס. לכן הגעגוע לישראל מלווה גם במבט קצת ציני על עצמי, כיוון שאני יודעת שפנטזיית השיבה לא באמת תתממש אי פעם.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?

כשרק עזבתי את ישראל, חשבתי על כך יותר. כיום אני כבר לא בטוחה. טוב לי לחיות בשני העולמות, והחיים באמריקה מאפשרים זאת במידה רבה. גם מבחינה מקצועית, התנאים והאפשרויות באמריקה נראים עדיפים כרגע. מצד שני, יש גם שיקולים לחזור הביתה, ולכן קשה לי להתחייב כרגע לכאן או לכאן.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?

בתחום שלי מקובל לעשות דוקטורט ו/או פוסטדוק בחו”ל על מנת להשתלב באקדמיה בישראל. לדעתי יש לכך הצדקה – חשיפה למוסדות לימוד נוספים בכלל, ובמדינה זרה בפרט, מחדדת את חוש הביקורתיות, נותנת כלים חדשים ומעשירה את תפיסת העולם באופן כללי. זה נראה לי בסיס טוב להתחיל איתו משרה אקדמית.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?

תרומה אדירה. תרומה אחת היא הקלות הבלתי נסבלת של מפגש עם החוקרות/ים הכי חשובות, למשל: כדי להיפגש עם חוקר הזיכרון מספר אחת בעולם צריך רק לרדת כמה קומות במעלית. בנוסף לכך, זכיתי לעבוד עם מיטב החוקרות/ים, מה שעזר לי לפתח את החשיבה, ללמוד טכניקות חדשות למחקר, וגם להבין קצת יותר את “הפוליטיקה של המדע”.

ספרי בקצרה על ממצאי אחד המחקרים שפרסמת:

באחד המחקרים האחרונים שעשיתי, בדקנו איך משפיע אופן ייצוג מידע על שיפוט מוסרי. חלוקה קלאסית בפילוסופיה היא בין שיפוט תועלתני, על פיו המטרה מקדשת את האמצעים, לבין שיפוט דאונטולוגי, על פיו צריך לבחון גם את המוסריות של האמצעים, לא רק המטרות. אנחנו מצאנו שאנשים עם סגנון קוגניטיבי מילולי נוטים יותר לשיפוט תועלתני. לעומת זאת, אנשים עם סגנון קוגניטיבי ויזואלי נוטים יותר לשיפוט דאונטולוגי. סיבה אפשרית לכך היא ששיפוט דאונטולוגי נמצא כמבוסס על תגובה רגשית שקשורה לייצוג מידע ויזואלי, ואילו שיפוט תועלתני מבוסס על חשיבה “רציונלית” אשר יתכן כי הוא מעודד על ידי ייצוג מופשט של מידע, כגון שפה. כעת אנחנו מנסים להמשיך ולחקור את הממצא ההתנהגותי באמצעות הדמיה מוחית. בניסוי נסרוק את המוח של אנשים, על מנת לראות איזה איזורי מוח פעילים בזמן שהם מבצעים שיפוט מוסרי.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?

כרגע התוכנית היא להישאר בהרוורד כמה שיותר. יש לנו הרבה פרוייקטים בשלבים שונים של הרצה וכתיבה והתחושה היא מאוד פרודוקטיבית. מעבר לכך, החיים בקיימברידג’ באמת נפלאים ואין לי שום רצון לדחוק את הקץ.