פריחת מוחות 30 – נירית פלד, אמסטרדם, הולנד

גיל: 37

מצב משפחתי: בזוגיות פלוס 2 בנות מדהימות.

גדלה והתחנכה ב: נולדה ברחובות, למדה בתיכון תלמה ילין.

השכלה: שנה במדרשה לאמנות. תואר ראשון באומנות בריטפלד (באודיו ויז’ואל). מאסטר בעיצוב ומדיה חדשה בסנדברג אינסטיטיוט.

עובדת ב-Mamamess – סטודיו וחברת הפקות לפרויקטים עצמאיים, מסחריים ושיתופי פעולה שונים ונמצאת במרכז אמסטרדם.

תחומי עיסוק/עניין:
היום אני יוצרת קולנוע דוקומנטרי ומיצבי אמנות קהילתית-תרבותית. התחלתי את דרכי כ-VJ בסצנת ההיפ הופ והג’אנגל באמסטרדם, והתפתחתי משם לפרויקטים מסחריים.
בין אם אני עוסקת במגדר, במוסיקה, בפוליטיקה מקומית, בזהויות אתניות וחברתיות, בפרויקט עם הקשר אמנותי או מסחרי- העבודה שלי מתרחשת במרחב האורבני ומסופרת דרך אינדיבידואלים, זהויות. אני מתעניינת בערים ובסיפורים שלהן, בתרבות, באנשים. אני נהנת מתרבות גלובלית ומתרגשת מהמרחב הציבורי כבמה ומצע חופשי, מרחב בו נפגשים טכנולוגיות חדשות, טרנדים חדשים, תרבויות חדשות. ואני תמיד מתעניינת בסיפור האישי של האנשים שמרכיבים את הנוף האורבני.

אמנות שאת מעריכה במיוחד:
אני לא יודעת אם אמנות יכולה לשנות את העולם, אבל אני אוהבת אמנות שמנסה לעשות זאת.

ספרי על האמנות שלך:
בכל הפרויקטים שלי מתקיימת אינטראקציה ממשית בין הצופה/משתמש לסובייקט, דרך האינטראקציה הישירה אני יוצרת דיאלוג, עימות ותקשורת. אני ג’אנקית של טכנולוגיות חדשות – ביליתי שנים במעבדות מדיה – מוקסמת מהמרחב בין מדע למשחק. אחרי שרכשתי מיומנויות מדיה והתנסיתי בטכניקות ומרחבי פעולה שונים, כיום אני מתמקדת בתוכן, בסיפורים שאני רוצה לספר. התפתחתי להיות במאית דוקומנטרי אבל דרכי עוד מתהווה.

עשיתי עשרות פרויקטים עם נוער שכונות, נשים, מהגרים, ומגזרים חברתיים שונים. לעבודות שלי יש אופי פוליטי ורב תרבותי, בהם המוצא האתני שלי והגמישות הטכנולוגית שאני עובדת בה מאפשרים לי תובנות ייחודיות בנושאים בהם בחרתי לחקור ולתאר.

ביקרתי בערים רבות ברחבי העולם והעבודות שלי סיפרו את המפגשים שלי עם האנשים והתרבויות שפגשתי. הנוודית שבי הרגישה בבית בכל מקום, בתוך כל זהות ותרבות שפגשתי. היום אני אמא וכבר לא מטיילת כלך הרבה, וזו הזדמנות בשבילי לבחון את זהותי שלי באופן יותר ישיר.

למה את גרה באמסטרדם?
האמת שזה די מקרי. הגעתי לאמסטרדם לראשונה עם החבר שלי אז, שרצה ללמוד שם. בסוף יצא שנרשמתי בעצמי ללמוד בריטפלד, ואח”כ בסנדברג. כמו כל שאר ההחלטות בחיי, זה היה מהלך ספונטני ואורגני. אמסטרדם הפכה להיות מצע נוח לחיים ולעבודה שלי. בשנים האחרונות הקמתי כאן משפחה וכעת אני בוחנת מחדש את מערכת היחסים שלי עם המקום ועם הזהות ההולנדית.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
כשחייתי בישראל נהגתי להתכחש בקולניות לזהות היהודית שלי, למרות שאני באה מרקע של משפחה גדולה בגווני דתיות שונים, סבא שלי (הגיבור שלי) היה רב. התפיסה שלי היתה שאני ישראלית, שהישראליות שלי היא לאום, שאני אתאיסטית. במסעותי בעולם נמנעתי מהזדהות עם הקהילה היהודית והישראלית.. בניו יורק..אמסטרדם..תמיד נטמעתי ברחוב במקום בו הייתי.

היום התמונה משתנה, העבודה שלי עוסקת הרבה בזהות אתנית ואני לא יכולה להימנע משלי. אני רק מתחילה לחקור את הזהות היהודית באירופה, זה מסע אישי ומרתק בצעדיו הראשונים. אני מוצאת שזה עוזר לי לקבל ולהבין את האחריות וההשלכות של ה”גלות מבחירה”.

את מתגעגעת לישראל?
כל יום.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
כן, אני חושבת על זה. אני רוצה. אבל כבר התמכרתי להוויה הזרה שלי. אני תמיד אהיה ישראלית, עדיין צורם לי למצוא NL ליד השם שלי בקרדיטים של הסרט שלי שמוקרן בארה”ב. אבל אני מבינה שהזרות היא חלק מהעבודה שלי – היא מזינה משבר זהות מתמשך שמזין את העבודה שלי. ואמסטרדם סיפקה לי קצת שקט, קצת פוקוס. בישראל יש כלכך הרבה צלילים וריחות ואהבה שקוראת לי לפה ולשם, אני מפחדת לאבד את תהליך היצירה שלי. הולנד נתנה לי חופש. חופש לחשוב ולהגדיר את עצמי, אבל הייתי שמחה יותר לו יכולתי לקבל את החופש הזה בישראל. אני מתגעגעת הביתה.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
לדעתי לא. אני מניחה שתמיד יש לעבודה בחו”ל נופך זוהר ובינלאומי ובמקרה שלי החשיפה לתרבויות והשראה ופרספקטיבות שונות חיוניות לעבודה שלי. הייתי בכל מקום ואני אוהבת להרגיש אזרחית העולם, אבל אני לא חושבת שזה חיוני להצלחה.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
הפכתי להיות מי שאני כיוצרת כאן בהולנד. כשעזבתי את ישראל אפילו לא נגעתי במחשב. בריטפלד מצאתי ריכוז – ביליתי את כל ימי במעבדת מדיה וחקרתי לעומקים שבישראל מעולם לא הגעתי אליהם. כאן פגשתי את דייב, שותפי ליצירה, וכאן חוויתי בגרות ובדידות ומשפחה. העצמה יצירתית בחיים, אהבה ויצירה, התמזגו לאחד פה. מעבר לתעלה, ליד הגשר. בין ה-junkies למהגרים. אני ממשיכה לבוא לישראל ולספוג ממנה השראה אבל את העבודה אני עושה כאן- במקום שמספק לי מצע ומבנה עבודה. ומספק לי הגירה שמקצינה ומתמצתת את חיפוש הזהות שלי.

 

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
כשסיימתי לערוך את say my name– הפיצ’ר דוקומנטרי הראשון שלי- הייתי מותשת מההפקה ומאמצי ההפצה, איך מביאים אנשים לראות את הסרט? התגעגעתי לחוויה המיידית והישירה של מיצב אמונת נגיש ברחוב, במרחב הציבורי. באותה תקופה אני ודייב חזרנו מצילומים באפריקה ורצינו לעשות משהו מקומי, עם פנים מוכרות. אספנו צוות הפקה קטן ועשינו פרויקט פגע-וברח : say my name Rotterdam שהתבסס על פורטרטים של נשים ברוטרדאם. בפרויקט הזה התערבבתי עם 12 נשים מקומיות, כל אחת באה עם הסיפור שלה אבל כולן היו בצומת דרכים, עמדו בפני החלטות חיים גורליות. התחקיר היה החלק המשמעותי ביותר בפרויקט ותוך כדי שצילמתי את הפורטרטים שלהן קיבלתי תובנות והשראה רבה לגבי הנושאים שהעסיקו אותי בחיי האישיים באותה תקופה. הפכנו אותן לגיבורות עצומות ממדים בתוך העיר שלהן וזה הוביל לעימות מופלא עם מציאות חיי היום יום, עימות בו גם אני וגם הנשים האלו לקחנו אחריות על הסיפור שלנו, הבחירות שלנו והביקורת מהסביבה. רק אז הבנתי שהנשים שצילמתי באפרוקה רחוקות מדי, הן הופכות ל image. התהליך היצירתי היה מוכר ובטוח אבל האימפקט של קמפיין חוץ במרחב הציבורי היה עצום בגלל שהוא היה מקומי, אישי, מיידי. זה הציב אותי על המסלול שאני נמצאת בו עכשיו.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב?
אנחנו עדיין עסוקים עם say my name Africa , שצלימנו זמן קצר אחרי שסיימנו את say my name הפיצ’ר, שבשלב זה כבר קיבל חיים משל עצמו. ההפצה מסודרת, ה DVD בחנויות וחלק מכוכבות ההיפהופ המצולמות עושות טור עם ההקרנות בארה”ב כך שאני יכולה להניח לזה- לשחרר את סרט לחייו העצמאיים בעולם כעת.

בימים אלו אני מלמדת בריטפלד ומבשלת את הסרט הבא שלי. אני חוזרת לעבוד אחרי חופשת לידה, בדיוק ביימתי את הפרסומת הראשונה שלי, ומתכננת לחזור למיצבי אמנות במרחב הציבורי. אני כמהה לתחושת זהות עמוקה וחוזרת לכיוונים שדחיתי בעבר. ההקשר היהודי.. כבר צללתי לתוך סיפורים של נשים, הייתי הבחורה היהודיה שעושה סרטים על נשים שחורת… הגדרתי את עצמי דרך הסובייקטים שלי כל הדרך. עכשיו החלטתי לסובב את המצלמה על עצמי.